מה הקשר בין "החיים הסודיים של חיות המחמד", רפאל, גוליבר וזוראן קוואמה ממדני?

שיחה עם חברה ואם לילדים קטנים הפנתה את תשומת לבי לכך שבשנים האחרונות יש הצפה של סרטים מסוימים שבמרכזם מככבים בעלי חיים – ערים של חיות, הרפתקאות של חיות מגן חיות, מסע התבגרות של בובת דוב; אלו כמובן לא תמות חדשות, כולנו גדלנו על קורותיהן של חיות בטלוויזיה ובקולנוע. אבל כאן מתרחש משהו אחר – מאז תחילת שנות ה-2000 ועלייתם של אולפני פיקסאר, אותן חיות הולכות ונהיות דומות יותר ויותר לבני אדם עירוניים-עכשווים: באישיותן, באפרוריותם, במקומות המגורים שלהן ואפילו מבחינת ההרפתקאות שמתרחשות פעמים רבות בעולם מקביל לשלנו, רק של חיות. אם פעם היו אלו הרפתקאות בארצות דמיוניות, אקזוטיות או מרוחקות, החיות של היום מסתובבות בין משרדים גנריים ודירות מגורים, נוסעות במכוניות ומספרות בדיחות אבא מעופשות, במקום לעוף על כנפי הדמיון למשמע סיפורי מעשיות כבימי קדם.

הסברה הרווחת היא שככל שהעולם נהיה מפולג ופוליטי יותר, כך נוטות חברות מסחריות מרכזיות לייצר תוכן שאיננו "פוגעני" ואיננו "מעורר מהומות". אולפני קולנוע גדולים שנאבקים נגד יצרניות תוכן כמו נטפליקס, יוטיוב ודומותיהן (דרור גלוברמן ודני פלד ניתחו את מאבק האיתנים הזה בפרק 185 בפוד "בזמן שעבדתם"), לא מעונינים לאבד צופות.ים וכאן בעלי החיים בדמות בני אדם הופכים לנכס עבורן. החיות הן חמודות, מצחיקות, מתייחסות למירוץ החיים בבדיחות דעת וחשוב מהכל, לא נתונות להטיות הפוליטיות של בני האדם. כפי שג׳ונתן סמית׳ המשיל ב״מסעות גוליבר״ את בריטניה של תחילת המאה ה-18 ל-ליליפוט הדמיונית כדי להמנע מחיכוך ישיר עם המלוכה, כך סרטי החיות מעלים שאלות רלוונטיות וביקורת על תקופתנו, דרך חוויה לכל המשפחה.

בעולם האמנות בניו יורק מתקיים תהליך דומה. בעוד אמניות.ים ממשיכות.ים ליצור אמנות בועטת, נושכת, מרדנית, רדיקלית וחדשנית, הממסד האמנותי חוזר אחורה לתמות מוכרות ונוסטלגיות, על פי רוב מאת אמניותים שמזמן חלפו מן העולם. התערוכה החדשה בניו מיוזיאם (עליה כתבתי כאן), גלריות בצ׳לסי וטרייבקה, המטרופוליטן והגוגנהיים- בכולם מוצגות בימים אלו תערוכות שמביטות על ועוסקות בעבר. (מוזיאון הוויטני שמציג בימים אלו את הביאנלה ה-82 שלו, דווקא יוצא דופן. בעשור האחרון הוויטני יוצר מפגן רע במיוחד אך שאיננו מתנצל, של אמנות המבוססת כמעט באופן בלעדי על פוליטיקת הזהויות).

במומה למשל, שמעולם לא חששו לארח תערוכות פוליטיות של אמניותים עכשווים, מוצגת בימים אלו תערוכת דגל: רטרוספקטיבה של מרסל דושאן. זו התערוכה המקיפה ביותר לדושאן מזה 50 שנה. היא כוללת כ-300 מיצירותיו, מתחילת דרכו ועד סופה, שמלוות בטקסטים מפורטים ומעמיקים שמתארים את פועלו, את נקודת המבט הייחודית שלו על העולם ועל אמנות, את הקשרים שלו עם אמניותים אחרים ואת המעבר של הרדי מייד משולי עולם האמנות אל לב הקונסנזוס. לצד המבט לעבר זאת בלי ספק תערוכה אקדמית מרתקת, שמנציחה את התנועה הרדיקלית ששינתה את הממסד האמנותי והשפיעה עמוקות על האמנות העכשווית. ניתן לראות בה דגמים של ״המוזיאון הנייד״, העתק של הזכוכית הגדולה, מבחר ״מזרקות״ שהוצגו לאורך השנים, רישומים, ניסויים, גלויות ופוסטרים, מכונות עם אשליות אופטיות והרבה רדי מייד. 

במקביל, בתערוכה המרכזית של מוזיאון המטרופוליטן מוצגת רטרוספקטיבה לרפאל. זוהי תערוכת ענק לאמן שבלשון המעטה השפיע עמוקות על האמנות של תקופתו ועוד שנים רבות הלאה; הוא יצר חידושים בציור וברישום, בפרספקטיבה וביחס לאמנות בכלל. בתערוכה יש התייחסויות אקדמיות כה רבות לעבודותיו, עד שקשה לעיתים להבחין אילו מן העבודות שלו ואילו של תלמידיו, מתחריו או ממשיכי דרכו. הקהל הגדול שפוקד את התערוכה מדי יום מוכיח כי כוחו האמנותי של רפאל לא דעך, והוא מסקרן צופותים רבים גם חמש מאות שנים אחרי שצייר את ציוריו פורצי הדרך. בדומה לדושאן, השינויים, החידושים והמהומות שרפאל עורר, כבר מזמן השתרשו בהיסטוריה של המיינסטרים האמנותי.

במוזיאון הגוגנהיים עסוקים דווקא בנושאים בוערים ועכשווים מאוד. מאז מונתה אדריאן אדוארדס (Adrienne Edwards) כאוצרת במוזיאון (כיום אוצרת בכירה) מורגש דפוס אוצרותי מובהק; בשנת 2024 אצרה אדוארדס את התערוכה "Edges of Ailey"- תערוכה מוזיאלית ראשונה בהיקף נרחב, שפרשה את מורשתו של הכוריאוגרף אלווין איילי לאורן של עבודות אמנות של כ-80 יוצרותים. אדוארדס שילבה בתערוכה את יצירותיו של ז'אן מישל בסקייה באופן בולט, כדי לבחון ולחדד את הנושאים התרבותיים וההיסטוריים שעיצבו את חייו ואת יצירות המחול של איילי.

אחרי התערוכה הזו הוצגה התערוכה המופתית של כריסטיאן ניימפטה, שעסקה בגזענות כיסוד מארגן בחשיבה המערבית ובביקורת נוקבת על שיח הזהוית האמריקאי, דרך הפיכת חלל המוזיאון כולו לדגם של מבנה בית ספר קהילתי באוגנדה. בימים אלו יורדת תערוכתה של הפסלת קארול בו-ויה (Carol Bove), פסלת שעוסקת בחומר, צורה ומימוש מחדש של דימויים, בעקבות פרקטיקות אמנותיות קלאסיות. העבודות מאסיביות, מרשימות ומרגשות בצבעוניותן ומעוררות שאלות מדיומליות וחומריות (תמונה ראשית).

הגוגנהיים איננו מחויב להציג אמנות רדיקלית, קל וחומר באחת מתקופות המשבר התרבותי הקשות שהיו בארה״ב מאז ומעולם. אך הבחירה בבו-ויה מצטרפת למהלך אוצרותי עקבי, לצד תערוכות של ראשיד ג׳ונסון, אמן שמתמחה בלהיות נועז מבלי לערער אף ייסוד מהותי וג׳ני הולצר – שבקונטקסט של תערוכתה האחרונה, היתה בהחלט יכולה להיות מוגדרת כפוליטית.

במאמר שהתפרסם לאחרונה במגזין אוקטובר של MIT, טוען הכותב ג׳וש קליין שניו יורק חדלה מלהיות המרכז האמנותי וכור המצרף של עולם האמנות האמריקאי. התפוח הגדול, שהיתה במשך עשורים רבים- מאז שנות ה-60 של המאה ה-20- המגדלור של עולם האמנות המערבי, חדלה מלהיות כזו מסיבה שברורה לכל מי שחיה ויוצרת בעיר כבר קרוב לשני עשורים – מחירי הנדל״ן. העובדה שהשיח הגיע לגליון ׳אוקטובר׳, מעידה שגם באליטה התרבותית כבר מרגישים את הפער בין האמנות שמוצגת בגלריות לבין הנעשה בסטודיו ובבתי הספר לאמנות. אם בעבר אמניותים גרו קרוב האחד לשניה, עבדו במרחבים משותפים ויצרו הזדמנויות לתצוגה, תעסוקה, קשרים ומימון אחת עבור השניה מתוקף הקרבה הגיאוגרפית, היום המצב הזה רחוק מלהתקיים. המרחבים האורבניים בהם גרותים אמניותים רחוקים מהמרכז, פרבריים באופיים ועדיין יקרים בכדי לאלץ אמניותים להתפרנס רוב הזמן. אם בעבר ירידה לבית הקפה הזמינה מפגשים עם יוצרותים בגילאים ועולמות דומים, היום בניו יורק זהו דבר שלא מתרחש כמעט בשום מקום. 

למעשה כמעט בשום מקום בארה״ב לא מתקיים מפגש פיזי גיאוגרפי בין אמניותים בוגורותים – מה שמרחיב את המגמה וגורם להעלמות מהשטח של גלריות קטנות וביסוסן של גלריות מסחריות וותיקות, כמעט באופן בלעדי. אמנם יש עדיין גלריות עצמאיות בעיר, אך מספרן קטן וההשפעה שלהן על שוק האמנות כמעט ואינה מורגשת, מה שמפחית מהיכולת שלהן להמשיך להתקיים כלכלית. 

כוחה של ניו יורק בתחילת המאה ה-20 נבע מכך שהאליטה שלה הבינה שהגדרת הכוח התרבותי אינה טמונה בשימור העבר, אלא בהכתבת העתיד. מוזיאון הוויטני שהוקם על ידי גרטווד וונדרבילט-וויטני, מוזיאון המומה שהוקם על ידי אבי רוקפלר, מוזיאון המטרופוליטן שהוקם על ידי מספר משפחות אצולה ניו יורקיות והגוגנהיים שהוקם על ידי משפחת גוגנהיים, שיקפו את הלך הרוח התרבותי המקומי, רוח שהמשיכה כמעט עד סוף המאה ולא פחדה מלאתגר את הממסד שמשפחות אלו היו חלק ממנו. האליטה הממסדית ביותר היא זו שמימנה, טיפחה ודחפה את האמנות שביקשה לאתגר את הערכים שלה עצמה; פטרוני האמנות לא חיפשו אמנות שתחמיא לסלון שלהם, אלא אמנות שתגדיר את החוצפה והקידמה של ניו יורק כבירה הגלובלית החדשה, גם אם זה אומר לממן את האמניות.ים שהפגינו נגדם ברחובות. היום, כשהממסד התרבותי-אמנותי מיישר קו עם השמרנות שמגיעה מכיוון הממשל האמריקאי, התשוקה והתעוזה נדחקים ומתמוססים לשוליים וכל שנשאר אלו חללי תצוגה לדברים יפים, או אולפן סרטים גדול שמפחד לאבד את קהל הצופות שלו (ואת מעמדו בבורסה). 

ואולי לסיפור יש גם פן חיובי. לפני מספר שבועות הכריז ראש העיר זוראן קוואמה ממדני, כי הוא העביר יחד עם חברותי מועצת העיר 323.8 מיליון דולר לטובת מחלקת התרבות של העיר. זהו התקציב הגדול ביותר שהועבר אי פעם לטובת תרבות ואמנות בהיסטוריה של העיר ניו יורק. ממדני הסביר את ההשקעה חסרת התקדים בכך ש"משבר יוקר המחיה מאיים לגרש את האמניות.ים שהגדירו את החיים בעיר הזו". נראה שבמסדרונות העירייה מבינות.ים שבלי אמנות ותרבות ניו יורק תאבד את אחד ממוקדי הכח והמשיכה החזקים ביותר שלה ופועלת כדי למנוע את המצב. התקציב עצמו לא יספיק לשינוי ארוך טווח, אך בתקווה, יוכל להטות את הכף לטובת הרפתקאות וארצות דמיוניות ואקזוטיות, להניח לאפרוריות והגנריות להתקיים רק במירוץ החיים ולהשיב לניו יורק את מה שהחייה אותה מלכתחילה- אמנות שמובלת על ידי התנגדות, חוצפה, תעוזה ותשוקה.