תשוקה, אלימות ותאוות החיים. ענת עופר עם תערוכת יחידה סוערת 'ריקוד המניאדות'

ריקוד המניאדות / ענת עופר

אוצר: אסף רהט

מקום לאמנות קרית המלאכה

נעילה: יום שבת ה- 25.7.2026

"התערוכה היא מעין זעקת החיים, כמו בלידה. לחיות זה לכאוב. זו חווית החיים שלי אותה אני מביאה לידי ביטוי באמנות שלי." גילי סיטון פגשה את ענת עופר לשיחה וראיון על היחסים בין יצרים ויצירה.

היי ענת, אנחנו יושבות בחלל התערוכה שלך "ריקוד המניאדות" בחלל הגלריה של מקום לאמנות בקרית המלאכה- ספרי קצת איך התערוכה התגבשה והגיעה לכאן.

בתערוכה מוצגות שבע עבודות, המייצגות גוף עבודות רחב יותר של כ-50 עבודות שנעשו בשלוש השנים האחרונות. אני מתארחת במקום לאמנות בעקבות הצעה ששלחתי והתקבלה על ידי יאיר ברק, האוצר הראשי של מקום לאמנות. 

אסף רהט הוא אוצר התערוכה.

נכון, אסף ליווה אותי בשנה האחרונה ויחד בחרנו את העבודות לתערוכה, כשברגע האחרון נוספו לה שני הפורטרטים הגדולים. הפורטרטים הם מעין הגדלה דרמטית של דמויות המופיעות בעבודות ברמז ועירפול, ומתגלות רק בהתבוננות ממושכת. 

מה מעסיק אותך בדמויות האלו? ומה מקורות ההשראה שלהן?

הדמויות עוסקות בחיות, אנושיות ויחסים בינ-אישיים, דרך טשטוש הגבולות בין מאבק, תשוקה ואלימות. העיסוק בתנועתיות ובמגע באים לידי ביטוי כבר בתהליך העבודה עצמה.

לרב אין לדמויות רפרנסים, הן נוצרות מתוך עצמן, אבל הקישורים לקומדיה האלוהית של דנטה, לריקוד המניאדות ולחזון העצמות כמו שהיטיב אסף (רהט) לכתוב בטקסט התערוכה, מייצגים עולמות שאני עסוקה ומעמיקה בהם, בהיותי גם כותבת ומשוררת. אחת לשנה אני מתישבת בעיר אירופאית ומבלה במוזיאונים שלה, סופגת ומציירת.

בשנתיים האחרונות ביליתי במוזיאונים בעיקר בחברת עבודות של גויה, רובנס ובני תקופתם, כשאני שואבת מתוכם את התנועה והסערה האלימה של סיפורי המיתולוגיה המצוירים, מול הציוריות המופלאה והכמעט סטרילית. אני מתמקדת בהתבוננות, בתנועה ובחוויה, בסדר שבכאוס ושואבת השראה. העבודה על הבד היא קודם כל יצרית, תנועתית ורק אחר כך נחשפים הדימויים.

אני עסוקה הרבה בהתבוננות, בלראות צורות, אור וצל, כתמי צבע. בחוויה שלי אני לא מציירת מהראש, אלא מרפרנסים שהזכרונות יצרו. התהליך הוא חלק חשוב ביצירה ולעיתים הוא מעניין אותי יותר מהדימוי הסופי. 

מה הרקע האמנותי שלך? ואיך הוא מזדקק לתוך האמנות?

סבתי הקימה את גלריה "נורה" בירושלים ב-1942, אחת הגלריות הראשונות בארץ ואימי המשיכה את ניהולה עד סמוך למותה. אני גדלתי בגלריה וינקתי אמנות מגיל מאוד צעיר. הייתי חשופה מצד אחד לאנשי התרבות והאקדמיה של רחביה ומצד שני לאומנים והאמניות הרבים שפקדו את הגלריה. בבית שלי לאמנות ולתרבות הייתה נוכחות מאוד משמעותית – ברמה של ערך עליון, החשוב מכל דבר. על אף שנולדתי אומנית בסביבה של אומניות.ים ושוחרות.י אומנות, התפתחתי במקביל בתחומי אומנות שונים.

אני בוגרת תואר ראשון בספרות עברית ומוסיקולוגיה ובוגרת האקדמיה למוסיקה במגמת חליל צד, אבל תמיד יצרתי והיה לי סטודיו לאמנות בבית. את תערוכת היחידה הראשונה שלי הצגתי בגלריה "לימבוס" בתל אביב וכתב עליה בזמנו עוזי צור בעיתון הארץ. בסוף שנות ה20- שלי, במקביל ללימודי עיצוב גראפי ועבודה אצל טובי הגרפיקאים כמו דן רייזינגר ווייסהוף, עבדתי בתפאורות ובסרטים. בניו יורק למדתי אמנות אצל הצייר סיימון דינרסטיין, שיצירותיו נכללות באוספי מוזאונים בארה"ב ואיתו אני בקשר עד היום. בפרק אחר של חיים בקליפורניה, לקחתי קורסים בברקלי ובסאן פרנסיסקו ואף הצגתי שם מספר פעמים. שם פחות או יותר עזבתי את הכיוון של קריירה מוסיקלית והתחלתי לעסוק רק באמנות- רישום, ציור ופיסול. מאוחר יותר העבודה האומנותית השוטפת הובילה אותי ללימודי טיפול באמנות ופסיכותרפיה, והפכתי למטפלת באומנות פסיכותרפיסטית כחברת צוות בכירה במרפאה לבריאות הנפש. 

אחרי 10 שנות לימוד ב"הכולל", בית הגידול המופלא לאומניות.ים של רן טננבאום וגיא אביטל, אני מחלקת את חיי בין עבודה אינטנסיבית בסטודיו וטיפול בקליניקה פרטית. עבורי זה השלם אותו חיפשתי. נפש האדם היא תחום ההתעניינות שלי וזה מתבטא גם באמנות. הלימודים האקדמיים, הבית בו גדלתי, המוסיקה והחינוך לתרבות שקיבלתי, הפכו את העבודה בסטודיו לצורך קיומי גם עבורי; בשנים קשות אלה עבדתי יותר מתמיד, אולי ככלי להורדת סבל ודרך להישרדות, בתוך מציאות קשה מנשוא במדינה האהובה שהוריי היו ממקימיה. 

יפה, נשמע שעברת דרך ארוכה ומעניינת. ספרי קצת על טכניקת העבודה העכשווית שלך.

לפני מספר שנים גיליתי את נפלאות הדיו על בדים גדולים. גודל הבדים שאני עובדת עליהם הוא כגודל מפתח הידיים שלי.

העבודה מתחילה בציור במים; אני פורשת את הבד על הרצפה ומציירת תחילה במכחול הקשור למקל עם מים בלבד. העבודה תחילה מהירה, עם מזלפים המטפטפים דיו ומתפשטים בתוך המים. לאחר כמה שכבות ייבוש, אני חושפת את הדמויות בגריעה בסמרטוטים ומתחילה את השלב השני של העבודה בו הדמויות נוצרות מתוך הכתמים. אני כמעט ולא עובדת עם מברשות, אלא יותר עם סמרטוטים שאיתם אני סופחת את הרטיבות- גורעת  את הדיו אחרי שהוא מתייבש בדרגות שונות. העבודה הפיזית והתנועתית היא חלק משמעותי בציור; היא משאירה עקבות על הבד וכמו חושפת עם הגריעה גם את הלא מודע. 

בתערוכה מוצגות גם שתי עבודות בטכניקה מעורבת עם דיו שחור וחום וצבעי שמן- העבודות האלו הן מתוך סדרה אחרת, שנעשתה בתהליך יותר מתוכנן ופחות אימפולסיבי. 

התערוכה נקראת "ריקוד המניאדות"- מה הכותרת הזאת רוצה לספר על התערוכה?

אסף רהט העניק לתערוכה את שמה. המניאדות (Maenads) שמכונות גם "בכחאיות" הן בנות הלוויה וחסידותיו הפראיות של דיוניסוס, אל היין והאקסטזה במיתולוגיה היוונית. אסף השכיל למצוא בדמויות המיתולוגיות האלה את מירב התכנים שהעסיקו ועדיין מעסיקים אותי. משולש הטרוף התשוקה והאלימות דרך התנועה האקסטטית והמגע, בתהליך ובתוצאה. גוף העבודות הזה חושף עולם פנימי סוער ומבטא אימה אך גם מלא תאוות חיים ותשוקה.

התערוכה היא אולי מעין זעקת החיים, כמו בלידה. לחיות זה לכאוב. זו בין השאר חווית החיים שלי אותה אני מביאה לידי ביטוי באמנות שלי.

מה היית רוצה לומר למי שמגיע.ה לבקר בתערוכה?

שהתערוכה תהיה כמו טעימה מייצגת, מוחשית וחיה של גוף עבודות רחב, שמופיע בקטלוג הנפלא שמרינה קוטלר עיצבה עבורי. אני מקווה שבעקבות התערוכה, תתקיים תערוכת המשך מורחבת של עבודות נוספות בעתיד.

הקטלוג מציג את גוף העבודות בצורה יחסית שלמה ומשולבים בו גם טקסטים מרתקים מאת אסף רהט, ד"ר דינה פון שוורצה מסתאי (מנהלת המרפאה בה עבדתי, ד"ר לספרות, פסיכולוגית קלינית, מתרגמת ומשוררת) ושיר נפלא של רן טננבאום, שהוא ושותפו גיא אביטל, היוו לי בית גידול אידיאלי להריון ולידת התערוכה הזאת.