לחזור למקום שאיננו קיים. ורדה ש"ץ איל צורבת את זכרונותיה בתערוכה חדשה

המקום שנצרב / ורדה ש"ץ איל

בית האמנים תל אביב

אוצרת: ורה פילפול

נעילה: שבת ה-13.6.26

ביום חמישי ה-11 ביוני בשעה 18:00 יתקיים בתערוכה שיח גלריה בהשתתפות רן טננבאום וגיא אביטל.

היי ורדה, לטובת אלו שאינן מכירות.ים, ספרי קצת על עצמך. איך הגעת לשדה האמנות, היכן למדת ומתי התחלת ליצור?

אני מציירת מגיל צעיר מאוד. בגיל ארבע־עשרה השתתפתי בקייטנה לנוער שוחר אמנות ואחד הציורים שלי נבחר לתצוגה באונסק״ו. למרות זאת, רק בגיל שלושים וחמש התחלתי לצייר באופן עקבי כשלמדתי רישום עם תמי בצלאל. משם ההתמסרות לציור הלכה והעמיקה.

בהמשך, למדתי ציור עם מארק ינאי ולאחר מכן למדתי פיסול באבן, שיש וברזל אצל פול טיילור. בעשור האחרון אני לומדת בקביעות ב״כולל״, סטודיו לאמנות עכשווית בתל אביב עם רן טננבאום וגיא אביטל. אני מעמיקה באמנות עכשווית דרך תפיסה רחבה של לימוד אמנות; הציור אינו מתחיל באקט של הנחת הצבע על הבד, אלא קודם בחזון, חיפוש ואיסוף רפרנסים, בניית קולאז׳ כאמצעי ומטרה והכירות עם חומרים וצבעים מגוונים. הלימודים המעשיים מלווים בהרצאות על תולדות אמנות והגישה של המורים מאפשרת לי התפתחות אישית בתוך הקבוצה. אני מרגישה הכרת תודה גדולה על כך שפגשתי שני מורים נהדרים כאלה.

בתערוכה את מציגה ציורים לצד קולאז'ים. ספרי קצת על העבודות ועל הקשר שלהן לכותרת התערוכה. 

בתערוכה מוצגות שלוש סדרות של ציורים: 'שדות', 'בעקבות מסעות אודיסאוס' וסדרת ציורים שמבוססת על קולאז' מנגזרות יוטה. שלושת הסדרות קשורות זו לזו ולכותרת התערוכה דרך שאלות שנוגעות למקום, זיכרון, תנועה וחומר.

הסדרה 'בעקבות מסעות אודיסאוס' נולדה מתוך תחושה של חיפוש, נדודים, מנוסה ושיבה. אודיסאוס מעניין אותי גם כדמות מיתולוגית וגם כדמות שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו מהבחינה של חיפוש עצמי, לעיתים הרפתקני, לצד הגעגוע והרצון לחזור הביתה. בסדרה אני משתמשת בסיפור של אודיסאוס כדי לחשוב על בית, שיבה, זיכרון ואובדן ועל האפשרות או אי־האפשרות לחזור למקום שאולי כבר אינו קיים.

בסדרה 'שדות', השדה מופיע גם כמרחב נופי וגם כמרחב טעון ורב־שכבתי: שדה קוצים, שדה תבואה, שדה קרב, שדה תודעה. הדימוי נבע מאסוציאציה של שדה שראיתי, וממנה צפו שדות נוספים מן הזיכרון. בחלק מהעבודות השתמשתי בטכניקה של התזה על גבי שבלונות שיצרתי; זהו תהליך מהיר, אינטואיטיבי וספונטני שבו סימנים, כתמים, שריטות ושכבות מצטברים על פני המשטח, כאילו דבר־מה נפל עליו או נצרב בו. השדה הופך למרחב של התרחשות פנימית וחיצונית בעת ובעונה אחת.

במובן הזה הציור נעשה עבורי לדרך ומקום. לפעמים אני מרגישה שאני מסתכלת על ציור כעל נוף: לא נוף חיצוני במובן הישיר, אלא כמרחב של תנועה, סימנים, שכבות וזיכרון. אולי מה שנשאר מן המסע הוא תנועה שנכנסת אל המשטח ונעשית שם אחרת. זו אינה רק התבוננות, אלא ניסיון להקשיב לרישום, לקו, למרחק ולמה שלא נאמר במילים.

בסדרת 'קולאז׳ יוטה' מתבטאת חומריות ישירה יותר; בניגוד לסדרות האחרות שבהן הדימויים נבנו מתוך יחסים של גילוי והסתרה בשכבות צבע, כאן הדימוי חד ובהיר יותר. נגזרות היוטה יוצרות הפרדה בינן לבין הרקע ומעבירות מסר ברור לצופה. הסדרה נוצרה בשנת 2025, תוך כדי המלחמה והיא מבקשת לבטא פשטות, צמצום ובהירות. היא גם מתכתבת במידה מסוימת עם דימויים ישראליים מקומיים משנות ה-50, שנחשבת לתקופת יסוד, כמעט זמן אפס.

הקשר בין כל העבודות לכותרת התערוכה "המקום שנצרב", מובנה. המקום הוא פיזי ונפשי והציורים משקפים את מה שעברתי בילדות, בנעורים וגם את ההווה. סדרת נגזרות היוטה מייצגת ביתר שאת את ההווה; חומר פשוט וגס שנותן נפח וגם מאפשר את הריק שמופיע בתוך הציור. הנפש נצרבה וממשיכה לחפש, תוך הקשבה למה שקורה כאן ועכשיו.

סיפרת מעט על תהליך העבודה שלך. אם תוכלי לפרט באופן כללי מהיכן את מתחילה מבחינת הנושא, בחירת החומרים ועד להצבה בחלל התערוכה.

תהליך העבודה שלי מתחיל בדרך כלל ממציאת נושא שעולה ומזמן דימויים. לעתים אני נעזרת בחלקי דימויים ממיתולוגיות, צילום או מהזיכרון, אבל לעולם לא מתוך רפרנסים מוכנים. אני בוחרת פורמט, בדים וחומרים ומכינה סקיצה בעפרון על נייר. כאשר הסקיצה מוכנה אני רושמת על הבד עצמו ומתחילה לצייר.

כל סדרת ציורים מתחילה מטכניקה אחרת- בסדרת השדות התמקדתי בטכניקה של התזה על שבלונות וצבע ספריי, כך שהדימוי נבנה מתוך פעולות של כיסוי, חשיפה, חזרה והטבעה. בסדרה 'בעקבות מסעות אודיסאוס' יצרתי גריד באמצעות התזת צבע דרך רשת או בד; הרשת קובעת את המבנה וגם משבשת אותו, ומאפשרת עבודה עם סדר ופירוק בעת ובעונה אחת.

בסדרת נגזרות היוטה, לאחר רישום קל, פעולת הגזירה של הבד הופכת לשבלונה בפני עצמה. על חלק מן היוטה אני עוברת בצבע וחלק אני משאירה כפי שהיא. כך נוצר קולאז׳ של פוזיטיב ונגטיב והיחסים בין החומר לבין הרקע הופכים לחלק מרכזי מן העבודה.

כאשר העבודות הונחו בחלל התערוכה, ראיתי אותן באור חדש. ההצבה אפשרה לי להבין את הקשר בין הסדרות; איפה יש רצף או שבר ואיך עבודה אחת משנה את הקריאה של עבודה אחרת. במובן הזה, התערוכה אינה רק סיכום של גוף עבודות, אלא גם רגע שבו אני רואה את הדרך שעברתי ואת האפשרויות שנפתחות מתוכה.

יפה, איך השפיע הדיאלוג עם האוצרת על התערוכה?

הדיאלוג עם ורה פלפול היה משמעותי מאוד עבורי. שוחחנו ארוכות לאורך תהליך ההכנה של התערוכה על המחשבות, הרגשות והמוטיבציות שלי- ורה שאלה שאלות, הציעה נקודות מבט והעירה הערות שעזרו לנו לדייק יחד מה להציג ומדוע.

התהליך היה הדדי, הוא לא היה רק בחירה של עבודות או ארגון שלהן בחלל, אלא ניסיון משותף להבין את הגוף העבודות שנוצר: מה מחבר בין הסדרות, מה מבדיל ביניהן ואיזה סוג של נוכחות הן יוצרות יחד. עבורי, הדיאלוג האוצרותי איפשר לראות את העבודות מבחוץ, מבלי לאבד את הקשר האישי והרגשי שממנו הן נולדו.

האם יש תערוכות או פרויקטים עתידיים מתוכננים?

התערוכה הנוכחית פתחה עבורי כיוון חשוב להמשך. אני מתכננת להמשיך ולפתח את סדרות העבודות שמוצגות בתערוכה ולבחון כיצד הן יכולות להפוך לגוף עבודה רחב יותר. בנוסף, אני מתכננת להמשיך לעבוד מתוך המתח שבין זיכרון אישי לדימוי תרבותי ולהעמיק את העיסוק במקום, במסע, בנוף ובחומר. אני מקווה להציג את העבודות מהתערוכה הנוכחית גם במסגרות נוספות, בארץ או בחו"ל וליצור דיאלוג עם חללים שבהם היחסים בין ציור, חומר וזיכרון יוכלו לקבל נוכחות רחבה יותר.