נער חומרי. הספר "הארנבת עם עיני הענבר" הוא יומן אוטוביוגרפי על תשוקה לחפצי נוי

מאת: גילי סיטון

הארנבת עם עיני הענבר / אדמונד דה ואל. הוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד 2012. תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

הספר "הארנבת עם עיני הענבר" הוא סיפור מסע שמסופר על ידי אדמונד דה ואל בעקבות אוסף נצקה שניתן לו בירושה. נֵצקֵה (או נטסקה) הם פסלים קטנים שהחלו להופיע ביפן במאה ה-17 ושימשו לתליית חפצים אישיים על חגורת הבגד היפני. גודלם של הנצקה נע בין 3 – 12 ס"מ והם עשויים במגוון חומרים כגון שנהב, עץ, חרסינה ועוד. בתחילה שימשו הנצקה למטרה מוגדרת, אך במהרה הפכו לאמנות עצמאית שמבטאת את פניה הרבות של התרבות והמיתולוגיה היפנית. 

סיפורו של דה ואל מתרחש על ציר זמן שנע בין סוף המאה ה-19 לימינו אנו, בין מספר ערים גדולות באירופה (אודסה, פריז, וינה) ויפן ומתחקה אחר השתלשלות המקרים שהובילה את אוסף הנצקה לבעלותו.

בספר, מברר דה ואל בסבלנות ובעיקשות כיצד האוסף התהווה, מה היה מסלול נדודיו, ואיך צירוף המקרים הספציפי הוביל את האוסף דווקא לידיו.

דה ואל נע כל העת בין האוטוביוגרפי והאקדמי (כותב בגוף ראשון, עוקב בסדר כרונולוגי, משלב ציטוטים ומראי מקום) לקשר הרוחני- רגשי- חומרי לאובייקטים שמרכיבים את אוסף הנצקה (מהם שאולה גם כותרת הספר- הארנבת עם עיני הענבר- אחד מן האובייקטים שמככבים באוסף).

לכאורה, זהו סיפור אוטוביוגרפי שממפה את שושלת משפחתו של דה ואל, מדגים את תאוותה שלה ושל החברה הסובבת אותה לאיסוף של חפצי אמנות ונוי, וקושר אותה ליפן דרך אוסף הנצקה. דה ואל מאחד בין צירוף המקרים- החד פעמי- והייחודי לו עצמו ולמשפחתו, לבין נרטיב תרבותי מוכר ומשורטט בתולדות האמנות וההיסטוריה המערבית; הוא איננו מנסה לערער על הנרטיב המערבי (להיפך, הוא מחזק אותו באמצעות ציטוטים של אנשי רוח והיסטוריונים תקופתיים) וחורץ בו את האפיק האישי- משפחתי שזורם וחובר לים האינפורמציה ההיסטורית- נרטיבית- מבוססת.

מלבד היותו חוקר וסופר, דה ואל הוא קדר במקצועו, מה שמעניק לו ידע, מבט ורגישות מיוחדים בכל הנוגע לחפצי אמנות ולחפצים בכלל. הפרספקטיבה האמנותית הייחודית הזו היא-היא שמייחדת את סיפורו של דה ואל. הוא מעניק תשומת לב נרחבת ומעמיקה מעבר לנדרש לחפצים, מתוך התבוננות והבנה חומריים, יחסים בין צבע- מרקם- טקסטורה, ומשקל פיזי- רוחני- חוויתי שטמון בהם. התיאורים הפיוטיים והחושניים שעוטפים את המהלך הזה, הם למעשה אותו הנתיב שמנסה דה ואל (ומצליח) להוביל במילים ובדמיון גם אותנו דרך סיפורו האישי. באופן זה, דומה גישתו של דה ואל לגישה המזרח רחוקה לאמנות, מאשר לגישה המערבית.

בתרבות המערב רווח המנהג שאוסר לגעת או למשש חפצי אמנות, מהחשש שייפגמו- יישברו ו/ או יאבדו מערכם. אך חפצי אמנות נעשים תוך מגע אינטנסיבי, קדחתנות ויד מונפת ובוטחת, ולכן הנוהג הזה נדמה בעיני דה ואל (ובעיניי) כמתמיה. דה ואל מצביע בספרו ועומד על ההבדל בין אמנות המזרח הרחוק לזו המערבית- כשהראשונה נועדה ומכוונת למגע, נוצרת עבורו ואינה שלמה בלעדיו. האמנות המערבית לעומת זאת, נועדה להנחות את המבט בלבד ולאגור אבק בארונות תצוגה מזוגגים ודוממים.

הערצתו של דה ואל את האמנות היפנית (בה התמחה מספר לא מבוטל של שנים) מוצגת בגלוי ומעוררת לפעמים חשד, שמא הוא משחזר את עיוורונו המסומא של המערב כלפי זוהרה המסתורי של תרבות ואמנות המזרח. אחרי הכל דה ואל הוא אמן מערבי שמנסה לבאר את אמנות המזרח הרחוק, מה שעלול להירשם כניסיון נוסף בשורה של ניסיונות מערביים כושלים, אותם הוא מזכיר בכתיבתו. דה ואל מצליח לבסוף לחמוק מטיעונים אלו על ידי שטיחת עניינו העמוק בצורה שמגולמת בחומר, ב"רוח שנכלאה בצורה"(על פי דה ואל) ובתשוקה הטבעית לאמנות שמעניקה לחיים את טעמם המשמעותי.

בספרו, מעניק לנו דה ואל הצצה נדיבה לפרספקטיבה הייחודית של האמן על העולם הסובב אותו, בדמות יומן-רומן אוטוביוגרפי. "הארנבת עם עיני הענבר" מעלה על נס וחוגג את נוכחותם של חפצים בחיינו ומעודד להעריץ, להתענג, לפקפק ולהתאהב בהם.