אמנות בעולם

תפקידה התרפויטי של האמנות. חלק שני ואחרון של המאמר "לשם מה צריך אמנות?"

להתייחס לאמנות מנקודת מבט טיפולית לא אומר לנטוש את העומק והאיכויות שטמונות בה, אלא לאמץ אותן לצד איכויות אלו ובכך להשיב את האמנות למקומה המרכזי בתרבות ובחיים

מאת: שירה פרידפרטיג

הכתבה מבוססת על המאמר "לשם מה צריך אמנות?" (What is Art For?) מאת ג'ון ארמסטרונג (John Armstrong) שפורסמה במגזין סיטי-ג'ורנל (City Journal).

בחלקו הראשון של המאמר סקרנו את התפיסה שגורסת שאמנות יכולה לשמש ככלי טיפולי ויש לה גם ערך בפני עצמה. בחציו השני של המאמר נעסוק בגישות נוספות, המדגימות את תפקיד האמנות בייצוג המציאות כמשמעותית ומרכזית, בתרבות ובחיים העכשוויים.

גישה אחת מני רבות רואה באמנות רצף של גילויים או חידושים בייצוג המציאות. בדרך הכמעט- מדעית הזו, אנחנו מעריכים.ות אמנים.ות שהיו חלוצים.ות ביצירת טכניקות חדשות, כמעט באותה המידה שבה אנחנו מהללים.ות חוקרים.ות או ממציאים.ות לאורך ההיסטוריה ( "מי גילה את אמריקה?", "מי המציא את מנוע הקיטור?").  מנקודת מבט זו, לאונרדו דה-וינצ'י הוא חוליה קריטית בשרשרת האמנותית, כיון שהיה אחד מן האמנים הראשונים שאימצו את טכניקת הספומאטו (מעושן, Sfumato)- ציור של אובייקטים ללא קווי המתאר שלהם תוך מעבר הדרגתי בין צבעים וגוונים, היוצר קושי להבחין בין המעברים ותחושת עומק.

פרט מתוך ה"מונה ליזה" של דה-וינצ'י. טכניקת הספומאטו ניכרת בעיקר סביב אזור העיניים של הדמות.

באופן דומה, הציור "הר סנט-ויקטואר" (Mont Saint-Victoire) של פול סזאן (Paul Cezanne) נחשב לציור מכונן, בהיותו אחת היצירות המוקדמות שמדגישות את משטח הבד של הציור. בציור השתמש סזאן בגושי צבע כדי לתאר שיחים (אם כי בבחינה מעמיקה יותר, הם פשוט סימנים צבעוניים היוצרים צורה מופשטת). כאשר חלקו העליון של הציור מכוסה, אופן ציור זה בולט אף יותר- הטכניקה שבה צוירו היא הודאה בכך שזוהי תמונה דו-ממדית, ולא ניסיון לייצר אשליה של תלת-ממד.

את שוויה של ההמצאה החיצונית (באמנות) ניתן להעריך רק במונחים של "היתרונות האמתיים" שהיא מעניקה. הדרכים החדשות אינן טובות בפני עצמן; הן טובות רק אם יש לנו סיבה להאמין שהן עדיפות על פני הישנות. מכאן, שלראייה הטכנית של האמנות יש הנחה טבועה: היא מניחה שהעבודות המדוברות מועילות לנו. גישה זו אינה מסבירה מדוע זה צריך להיות כך, אבל, כמו הגישה ההיסטוריונית, היא מקבלת את הדבר כמובן מאליו. כלומר, התקדמות טכנית היא בעלת ערך רב ככל שהיא מציעה משאבים טיפוליים חדשים או משופרים, לצורת האמנות.

פול סזאן, הר סנט-ויקטואר, שמן על בד, 1902-1904, 73 על 92 ס"מ.

התזה הטיפולית אינה רק רעיון נוסף לגבי ערכה של האמנות, היא מסבירה את הערך החשוב שבו אמנות יכולה לשפר את חיינו. אמנות יכולה לתקן זיכרון שלילי, בכך שהיא מסוגלת להפוך את החוויה לחיובית ומתחדשת- אולי אפילו מקור לתקווה- בכך שהיא משמרת דברים טובים ומנחמים בטווח ראייה, ובכך מחזקת מפני ייאוש. האמנות יכולה גם להזכיר את המקום הלגיטימי של הצער בחיינו ואת ההכרה בקשיים שלנו כמרכיבים של כל קיום. האמנות גם צופנת בבהירות יוצאת דופן את תמצית התכונות הטובות שלנו כגורם מאזן; היא מציגה לנו אותן כדי לסייע לנו להבין את טבענו הבלתי-יציב, ולכוון אותנו לאפשרויות טובות יותר עבורנו. כמו מדריך לידע עצמי: אמנות יכולה לעזור לנו לזהות את מה שמרכזי בחיים, אבל קשה לתאר במילים.

אמנות חזותית עוזרת לנו לזהות את עצמנו; אנו יכולים לשמוע את הקולות של תרבויות אחרות, להרחיב את תפיסותינו על העולם ועל עצמנו. האמנות יכולה להציל אותנו מהאדישות השגרתית שלנו מהסובב אותנו; באמצעותה אנו משחזרות.ים את הרגישות שלנו ומסתכלות.ים על המוכר בדרכים חדשות.

יוהאן טישביין, גתה בחלון חדרו ברומא, 1787, צבעי מים

אם נתבונן לדוגמה בציור "גתה בחלון דירתו הרומית" של יוהאן טישביין (Johanne Tischbein). נראה את האיש מאחור: כפכף חומק כלאחר יד מכף רגלו כשהוא רוכן החוצה והקרירות האפלולית של החדר והשמש הבהירה של הרחוב, יוצרים ניגוד עוצמתי לדמותו. הרחק מביתו ועבודתו, בדרום החם, גתה היוצר (Johann Wolfgang von Goethe) הפך, כמו רוב המטיילים.ות, לגרסה מעט שונה – ובמובנים מסוימים, טובה יותר של עצמו. הציור מנסה להנציח את הגרסה המשופרת של העצמי ולהפוך אותה לבולטת יותר ונגישה יותר עם החזרה הביתה, לסביבה המקורית. החשיבות במקרה זה, היא לא להיזכר ברומא ועד כמה היא הייתה מעניינת, אלא לארוז בתוך קפסולה את מי שהוא עצמו הפך להיות בה. כיון שאין אפשרות ממשית "לקחת" את רומא חזרה הביתה, מה שגתה יכול היה לעשות עם חזרתו לויימאר, הוא להיאחז בתובנות ובאיכויות שרכש לגבי טבעו החדש וצרכיו המשתנים.

ב"שונית הרוקי על חוף הים", הצייר קספר דיוויד פרידריך (Casper David Friedrich) משתמש בתצורת סלע בולטת ומשוננת, רצועת חוף ריקה, אופק בהיר, עננים רחוקים ושמים חיוורים כדי לעורר בנו רגש. אנו עשויות.ים לדמיין טיול בשעות שלפני עלות השחר, לאחר לילה נטול שינה על היבשה הקודרת, הרחק מחברת האדם, לבד מול כוחות הטבע. חלקם התחתון של השמים חסר צורה וריק כמו ואקום כסוף וטהור, אבל מעליו, עננים לוכדים את האור בצדם התחתון וחולפים בדרכם חסרת התכלית.

בעבודה זו, דימוי הטבע אינו מתייחס ישירות ליחסים בין אדם לחברו, או ללחצים ולמצוקות של חיי היומיום; מטרתו היא להעניק לנו גישה למצב תודעתי מסוים, בו אנו מודעות.ים היטב למשך הזמן וגודל המרחב. העבודה קודרת, אך לא עצובה. רגועה, אך לא נואשת. ובמצב נפשי זה – אם לנסח זאת בצורה רומנטית יותר – אנו מוצאות.ים את עצמנו, כמו לעתים עם יצירות אמנות, מסוגלות.ים להתמודד עם הכאבים והרגשות הספציפיים שלנו.

שונית הרוקי על חוף הים, קספר דייויד פרידריך, 1824, 31 על 22 ס"מ, שמן על בד

הרעיון שנוגע להבנת ערך האמנות במונחים טיפוליים אינו חדש. למעשה, זהו אופן המחשבה המתמשך ביותר על אמנות, ושורשיו טמונים בהרהורים הפילוסופיים של אריסטו על אמנויות השירה והדרמה. בפואטיקה, טוען אריסטו, דרמה טרגית יכולה לזקק את האופן שבו אנו חווים פחד ורחמים – שני רגשות שמעצבים את חווית החיים שלנו. המשמעות הרחבה יותר היא שמשימתה של האמנות היא לעזור לנו לפרוח, להיות "בעלי סגולה" במובן המיוחד של אריסטו. או במילים אחרות, להיות טובות.ים בחיים גם בנסיבות מאתגרות.

הבנה מסוימת זו של תפקידה התרפויטי של האמנות, משתהה במבוי סתום בעשורים האחרונים, אך היא דרך נוספת להבין את ערכה של האמנות. להתייחס לאמנות מנקודת מבט טיפולית לא אומר לנטוש בהכרח את העומק והאיכויות שטמונות בה, אלא לאמץ אותן לצד האיכויות הטיפוליות ובכך להשיב את האמנות למקומה המרכזי בתרבות ובחיים העכשווים.

————————-

דימוי ראשי: טייל מעל ים הערפילים, דייויס קספר פרידפריך, 1818, שמן על בד, 75 על 95 ס"מ

3 comments on “תפקידה התרפויטי של האמנות. חלק שני ואחרון של המאמר "לשם מה צריך אמנות?"

  1. יהושע נוישטיין

    סצנת האמנות של ישראל נמצאת בדעיכה, בשפל, בלבנון יש סצנת אמנות גדולה יותר, בסוריה יש סצנת אמנות גדולה יותר, באבו דאבי יש סצנת אמנות גדולה יותר והלובר פתח שם סניף של המוזיאון.. במצרים יש סצנת אמנות גדולה יותר מאשר ישראל. ככל שישראל נעשית עשירה יותר, כך סצנת האמנות פתטית יותר
    בושה לחוסר הרוחניות של ישראל,
    יהושע נוישטיין

  2. מעניין מאוד!
    אכן לאומנות ישנה היכולת להוות כלי טיפולי!

השאר תגובה