האם פסלי חוץ מונומנטליים מעוררים מודעות למשבר האקלימי או תורמים להעמקתו? חלק ב'

תרגום מאנגלית: שירה פרידפרטיג

ליווי ועריכה: גילי סיטון

המאמר תורגם מטקסט מקורי שנכתב על ידי הואא שי (Hua Xi) ופורסם במגזין מומוס (MOMUS)

פסלי הענק אותם הזכרתי בחלק א' של המאמר, הם עבודות אמנות מרשימות. עם זאת, חשוב לזכור שעבודות אלו אינן מתקיימות ב"ריק" אלא בתוך הקשר רחב יותר.

המשותף לשלושת פסלי הענק- "נשמת המים" של ז'אומה פלנסה, "תמיכה" של לורנזו קווין, "חשיפה" של אנתוני גרומלי– הוא יחסי הגומלין שלהם עם המים. פניהם האנונימיות של הפסלים והעובדה שהם אינם מזוהים עם דמות ספציפית, אמורים לרמז על הקשר הגנרי הרחב של האנושות בכללותה למים. "נשמת המים" ו"חשיפה" הוצבו כך שפניהם פונות אל המים בציפייה או המתנה, וכפות הידיים ב"תמיכה" ממש נשלחות החוצה מתוך המים.

למעשה, הגישה למים מעולם לא הייתה זמינה לכל הא.נשים באותה המידה. מקורות מים היוו מאז ומעולם מקור למחלוקת המערבת מערכות פוליטיות ואזרחיות מורכבות, שלרוב מייצרות עוולות וחוסר שוויון.

פסלים במרחב הציבורי ובמיוחד פסליי ענק מונומנטליים שנבנים במטרה להעביר מסר כלשהו, מקימים לתחייה מיתולוגיות וחילוקי דעות היסטוריים לגבי שייכות לקרקע ובעלות עליה. מוניומנט-לאב (Monument Lab) הוא סטודיו ללא מטרות רווח לאמנות ציבורית והיסטוריה הממוקם בפילדלפיה, ומעורר שיח ביקורתי סביב אמנות מונומנטלית בהיבטים של זמן: עבר, הווה ועתיד. בביקורת שנערכה על ידי הסטודיו על חמישים אלף מוניומנטים בארה"ב, הסתבר כי שבעים ושישה אחוזים מהם היו כאלו שהוקדשו, בצורה כזו או אחרת, לבעלי קרקעות, שההיסטוריה שלהם שזורה בנזקים שנגרמו במכוון או בשוגג לילידים ולעבדים.

בניגוד לחזות האנונימית והגנרית של שלושת הפסלים שנידונו, האמניות קארה ווקר (Kara Walker) וסימון ליי (Simon Leigh) יצרו עבודות אנתרופומורפיות, אשר עוסקות במובהק בסוגיות גזע כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. בעבודות אלו, מנהלות האמניות דיאלוג ומערכת יחסים של השתייכות עם סביבתן ועם המרחב בו הן מתקיימות, מתוך הקשר היסטורי וגזעי.

העבודה של ווקר "תינוק הסוכר המופלא" (A Subtlety, or the Marvelous Sugar Baby) נוצרה מתוך הקשר ישיר למורשת העבדות ותעשיית הסוכר. הפסל, שעשוי פוליאסטר וסוכר, הוקם בתוך מפעל ישן של חברת "דומינו סוכר". גובהו של "התינוק" הוא כעשרים ושלושה מטרים ורוחבו אחד-עשר מטרים. העבודה נוצרה כמחווה לאותם פועלות.ים-אומניות.ים שעבדו במפעל שעות רבות מדי, בשכר נמוך מדי, כדי ליצור ממתקים איכותיי כל הדרך ממטעי הסוכר ועד למטבחי ה"עולם החדש" בעוד הםן עצמםן הודרו ממנו.

עבודתה של ליי שנקראת "בית לבנים" (Brick House) ומוצגת בימים אלו בתערוכה המרכזית "חלב של חלומות" בביאנלה בוונציה (2022), היא עבודתה הראשונה מתוך סדרה שנקראת "אנטומיה של אדריכלות". זוהי פרוטומה (ראש וחזה) עשויה ברונזה של אישה שחורה בגובה של חמישה מטרים, הניצבת זקופה כמחווה ליופי שחור, וגופה עשוי כחצאית בדוגמת לבנים. בדומה לעבודות אחרות בסדרה, גם עבודה זו משלבת בין צורות ארכיטקטוניות מאזורים שונים, עם אלמנטים של גוף האדם. חצאיתה של הדמות משלבת בין קווי מתאר של חצאית פעמון, למבנה חרס שמבוסס על סגנון אדריכלי מאפריקה ודרום ארצות הברית. למרות האלמנטים השחורים- מסורתיים המובהקים של הפסל, הדמות חסרת עיניים, כלומר, לא מאפיינת דמות מסוימת או קבוצה שחורה ספציפית, אלא מספרת סיפור ארוך ומורכב של עיוורון כלפי קבוצות כהות עור במהלך ההיסטוריה.

בניגוד לפסליהן של ווקר וליי שנעשו כמחוות ספציפיות למקום וזמן מסוימים, המסר של פסלי הענק המודרניים של פלנסה או גורמלי, שנוצרו לכאורה מתוך כוונה לעורר מודעות להתחממות הגלובלית, הוא דו-משמעי. מחד, העבודות עוסקות בנושא שינוי האקלים כקשר פשוט ומופשט בין האדם לטבע, שיש להתעמק בו ולחזקו. מאידך, נראה כי יוצרי הפסלים לא עסקו בשאלה מי הא.נשים שמושפעות.ים או יושפעו במיוחד משינוי האקלים, או מי הםן הא.נשים שבידיהןם מונחת האחריות המשמעותית ביותר לגרימת השינוי. במקרה זה, האמנים מפספסים את ההזדמנות לשאול מהי דינמיקת הזהויות שתרמה למשבר האקלים הנוכחי. פסל נשמת המים, לדוגמה, מוצב כמעביר מסר של חזון "קולקטיבי" עתידי, אבל מי באמת נכלל ב"קולקטיב" הזה?

חשוב לומר, שפסלים אלו אינם מהפכניים, הם אינם יצירה אקטיביסטית במהותה, והם לא חדשניים מבחינה רעיונית. הקמת פסלי ענק היא אחת מהפרקטיקות העתיקות בעולם ויש לה דומאות רבות ביניהן: הספינקס המתנשא מעל המדבר, הבודהה הענק שנחצב בהרים, וראשיי הענק, המואי, באי הפסחא. מאז ראשית הציביליזציה, א.נשים נמשכו לאניגמטיות ולכובד שבדמות אנושית בקנה מידה עצום.  

פסלי הענק העתיקים הללו, עוסקים לרוב בשאלות דתיות וקיומיות לגבי האלוהים ומקומו של האדם ביקום, מתוך סקרנות לגבי האלמנטים המסתוריים שמעבר ליכולת התפיסה האנושית ומתוך הערצה וריצוי של כוח עליון. הבודהה הענק בלישאן, סין לדוגמה, חצוב בהר מעל מפגש של נהרות, ומתבונן גם הוא לכיוון המים. המסורת מספרת, שיוצרו של הפסל קיווה שהוא ישקיט את זרמיי הנהר ויאפשר לספינות השטות בו לעבור בשלום.

ייתכן שניתן ללמוד מפסלי הענק העתיקים, מהי ההתבוננות הנדרשת על המונומנטים המודרניים. אם ניקח לדוגמה את פסל 'נשמת המים', נראה שהדמות מתעניינת בעיקר בגאות ובשפל של המים ולא בעוברים והשבים שסביבה. ואת מי היא מנסה להשקיט?

בהצבתם הסטטית עם הפנים כלפי המים ואל הטבע, ומתוך רעיון גנרי של קולקטיב אנונימי, פסליי הענק המודרניים שנועדו לעורר מודעות לשינוי האקלים, מתעלמים במופגן מהמורכבות ההיסטורית של קולוניאליזם וקפיטליזם, כמתפללים ומצפים לאיזו ההתערבות אלוהית. בתקופתנו, ראוי שעבודות האמנות יהיו בקנה מידה קטן יותר, בר חלוף, וישלבו חומרים טבעיים תוך יצירת מעורבות ומחויבות חברתית וקהילתית, בכדי להיות אפקטיביות יותר מבחינה אקולוגית ומבחינה היסטורית.

קרדיט דימוי ראשי: Andrew Burton / Getty Images