אניש קאפור בפריזמה יהודית. פורת סלומון כותב על העבודה "הר המוריה" שמציגה כעת בביאנלה בוונציה

מאת: פורת סלומון

לפני כניסת חג השבועות כתב פורת סלומון, אמן, אוצר, מייסד ומנהל בית הספר 'פרדס' לאמנות, על העבודה "הר המוריה" של האמן השנוי במחלוקת אניש קאפור, שמציגה כעת בביאנלה בוונציה:

"אל חג השבועות המתקרב אני נכנס עם היצירה הזו, האחרונה שהספקתי לראות לפני הריצה לטיסה חזרה מהביאנלה בוונציה.

היצירה המרהיבה הזו היא של אניש קאפור, אמן בריטי ממוצא יהודי-הודי, אחד האמנים החשובים והידועים היום. היא מוצגת באולם הכניסה של ארמון ונציאני עתיק (ארמון פריולי מנפרין) שנרכש כולו על ידי האמן, צופה מעבר לתעלה אל שער הגטו היהודי העתיק של ונציה.

את היצירות של קאפור אני מכיר כבר שנים, וגם יצא לי לשמוע אותו מדבר על היצירה שלו לא מעט. לא התרשמתי שההגות היהודית נוכחת באופן משמעותי במסעו האמנותי, והנחתי שהיא לא מרכזית גם בחייו האישיים. עד שפגשתי את היצירה הזו, ואת הכותרת הדרמטית שנתן לה:

"הר המוריה בשערי הגטו".

מסה אדירה של חומר אדום-שחור שמנוני ובשרני מתגבהת כלפי מטה, נישאת מהתקרה אל פסגת ההר שכמעט-כמעט נוגעת בקרקע.

היפוך הצירים הוא ערעור על היררכיית החומר והרוח. המרחב שבו נעים גופי הצופים בתערוכה נדמה פתאום קליל, אוורירי, חלול. את מקומו של האוויר הפתוח תופס מרחב של חומר גושי דחוס.

הסולם רגליו בשמיים וראשו בארץ. בעומק שלו, זהו הסולם היהודי: נשיאת המבט היהודית היא לא אל השמיים, אלא אל האדמה. את ההתגלות הרוחנית, את הסוד, מחפש המבט היהודי למצוא דווקא בתוך החומר.

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". רבי שמעון בר יוחאי שואל בספר הזוהר: לאן לשאת את העיניים, אל השמיים ואל הכוכבים? והרי אין בהם סוד. אלא לאן? אל תוך ה"אלה" – אל הריבוי, אל הקונקרטי, אל המוגדר והמוגבל, אל החומרי, אל המציאות. לשם יש לשאת עיניים, ושם יש לשאול את שאלת ה"מי" – שם יש לבקש את הסוד.

כן, נשיאת העיניים היהודית היא פעולת האמנות. אם כך, מה תפקידו של הר סיני (והר המוריה, אבל זה להזדמנות אחרת)? למה צריך לעלות לשמיים כדי לקבל את התורה?

כאן אני נזכר בסיפור על הכפרי הזקן, שהבן שלו גורר אותו לטפס אל ההר הגבוה ולהשקיף מהתצפית שבראשו. "תראה אבא, תראה כמה יפים השדות שלך" הוא מכריז בסיפוק. "עד למעלה גררת אותי רק כדי לספר לי כמה יפה לי שם למטה?" הר סיני הוא הגלריה. הוא המקום שמחוץ למקום, הוא התצפית שממנה משקיפים אל החומר, שבה מזדמן מפגש מחודש עם הסתום והמוגדר. שם מתגלה שהמובן מאליו הוא סוד גדול.

כמו המוזיאון, גם הר סיני עלול להפוך למטרה לעצמה, בועה מפתה שמייתרת את כל השאר. יצירות האמנות הופכות לחומר היחיד שיש לו משמעות, לחפצים יקרי-ערך שכל מה שסביבם הוא חסר משמעות. לימוד התורה הופך ליעד כשלעצמו, לחיים היחידים שיש לחיותם.

בשבועות הזה, אניש קאפור מזכיר לי את היפוך הצירים. עולים אל ההר כדי לראות אל תוך החומר – לראות רחוק, לראות שקוף. עליה לצורך ירידה.

חג שמח!"