שבר גיאוגרפי של הגוף. תנועת "אחותי- למען נשים בישראל" משיקה ספר על 20 שנות אמנות והגות מזרחית פמיניסטית

אחותי כבר בת 20[1]

מאת: ליאת ארלט סידס

לכבוד השקת הספר יתרחשו שני אירועים: ב- 29.10 – 11:00 בבוקר בבית ״אחותי״ בתל אביב. השקה שניה תתקיים ב 7.11 ב״תמול שלשום״ בירושלים בשעה 20:00

התערוכה 'שוברות קירות' שהוצגה בשנת 2013 ונאצרה במקור כספר-קטלוג (אוצרות: שולה קשת (קשי) וקציעה עלון)[2] היא פרפראזה לספר השירה 'שוברת קיר' (2005), ספרה היחיד של ויקי שירן (2004-1947). שירן- קרימינולוגית, משוררת, במאית ואשת תקשורת שנאבקה על זכויות מזרחים – משקף את הנושאים והרעיונות העומדים בבסיס הפמיניזם המזרחי ותנועת "אחותי".

שירן כתבה כל ימיה שירים למגירה שאותם חשפה למתי מעט. סמוך מאוד למועד פטירתה (2004), פנתה שירן לקשת בבקשה להוציא לאור חלק משירה כקובץ שיכיל גם יצירות אמנות של אמניות פמיניסטיות מזרחיות. למרבה הצער, 'שוברת קיר' התפרסם רק לאחר מותה של שירן. סמוך לפרסום הספר במהדורתו הראשונה, אצרה קשת את התערוכה 'שוברת קיר', ב"החצר הנשית ביפו". הספר-קטלוג-תערוכה 'שוברות קירות', כאמור, התפרסם 8 שנים מאוחר יותר.

תערוכות היסטוריות נוספות וחשובות מאוד, מעמודי התווך הוויזואליים ומהקולות הראשוניים והצלולים של הפמיניזם המזרחי הן 'מזרחיות' (2000) ו'אחותי, אמניות מזרחיות בישראל' (2000) באוצרותן של שולה קשת וריטה מנדס פלור. 'מזרחיות'- מיצב שהוצג בגלריית "עמי שטייניץ אמנות עכשווית"- כלל יומנים שנכתבו במיוחד לתערוכה ואובייקטים אישיים של נשים מזרחיות בחתכי גיל שונים ומכל קצוות הקשת הפוליטית והמעמדית בישראל. מהיומנים של הנשים עלה, שניסיון חייהן כמזרחיות הוא שונה ואחר; המעבר מחברה ערבית-יהודית-מסורתית במדינות ערב והאסלאם- ארצות מוצאן, אל כור ההיתוך הציוני-מערבי, הטביע עליהן חותם.

המיצב 'מזרחיות'- תוצר של פרויקט מחקרי מתמשך, הראה כיצד יוצאות-המזרח נאלצו "להסתגל לחברה שלא השתתפו בעיצובה ושנחשבו בה לא אחת", בשפתה של ז'קלין כהנוב (1979-1917), ל"'חומר גלם הטעון עיבוד, הזקוק לחינוך ולהכשרה ציונית".[3]

התערוכה 'אחותי אמניות מזרחיות בישראל' שעסקה בנושאים של חברה, פוליטיקה, כלכלה, פמיניזם, מגדר וזהות אתנית, הוצגה "בבית האמנים בירושלים". הייצוגים של כל אחת מהעבודות של הנשים, שיקפו את המשמעויות העמוקות של החוויה החברתית-תרבותית האישית והאינדיבידואלית, של "היות" (being) אישה מזרחית בחברה שהיא במהותה מערבית-אשכנזית. הדימויים שיקפו את קשיי הקיום (To be existent) היומיומיים של האישה המזרחית היוצרת בחברה הישראלית מבחינה כלכלית, חברתית מעמדית וגאוגרפית.

תנועה בעקבות תערוכה. על תנועת "אחותי-למען נשים בישראל"

אחד מביטויו הפוליטיים המשמעותיים, היצירתיים והמהפכניים של הפמיניזם המזרחי הוא הקמתה של תנועת "אחותי- למען נשים בישראל" (יולי 2000) –  תנועה שעד אז נקראה "נשים מזרחיות" – תנועה פמיניסטית מזרחית. התנועה היא יחידה מסוגה בישראל ופועלת לקידום של צדק כלכלי, פוליטי ותרבותי ולהעצמת סולידריות עם נשים ממעמד כלכלי-חברתי נמוך, תוך הבלטת אמנות משדות שונים. התנועה הוקמה ביוזמתן של פְעילוֹת חברתיות ופמיניסטיות, ה"אימהות", ביניהן ויקי שירן, הנרייט דהאן כלב, נטע עמר, אילנה בקאל, אורנה זקן, שולה קשת, אסתר עילם, סמדר לביא, פלורה שושן, אילנה שמאי, אלה שוחט, תקווה לוי, זמירה פורן ציון ופנינה מוצפי-האלר.

השם "אחותי" ניתן לתנועה כהמשך ישיר לתערוכה 'אחותי, אמניות מזרחיות בישראל'. ברבות השנים, הפך "אחותי" לשם נרדף לפמיניזם המזרחי, שעיקרו מושתת על אחוות אֲחָיוֹת, אחיות (sisterhood), סולדריות נשית וחברתית וקהילתיות. מחד, "אחותי" מרפררת לפמיניזם השחור (Black Feminist) ופמיניזם של מיעוטים (Minority feminism) ומאידך למוטיבים של אחוות נשים ונשיות השואבות ממקורות השראה יהודיים, הבית, בית הכנסת, מסורת יהודית ותפילה, שיר השירים ואחותי כלה.

תנועת "אחותי" טוענת לכך שלמרות המאבקים החשובים שהונהגו על ידי ארגונים פמיניסטיים בישראל (על ידי נשים אשכנזיות, רובן אקדמאיות ממרכז הארץ) ופעלו באינטנסיביות לקידום צרכים האופייניים לכלל הנשים – מצוקותיהן של נשים רבות, וציבור נשים רחב שעסוק היה בהישרדות כלכלית ובקיום יומיומי ולא בתפיסת עמדות בכירות במשק ובכלכלה, נדחקו לשולי התודעה הציבורית; רחוק-רחוק מהעין, מהשיח ומסדר היום הפוליטי-כלכלי-חברתי-תרבותי והפמיניסטי בפרט.

יום יום, אמנות– סצנת הפמיניסטיות המזרחיות בישראל באמנות

התערוכה 'שוברות קירות' והתערוכות 'מזרחיות' ו'אחותי-אמניות מזרחיות בישראל',  כמו גם ספר השירה 'שוברת קיר' של ויקי שירן וכתב העת 'הכיוון מזרח' [4] מבית היוצרות וההוצאה של תנועת "אחותי", מבקשים לספר את סיפורה הייחודי ופורץ הדרך של סצנת הפמיניסטיות המזרחיות בישראל; פעילוֹת ויוצרות ממרחבי דעת, תרבות, ועשייה, שבפעילותן האקטיביסטית והמגוונת – ברמה הפרקטית ובשדה התיאורטי- ביקורתי- חינוכי והאמנותי [5] – הביאו עימן מהידע הניסיוני, החוויתי, ההיסטורי, הגיאוגרפי, התרבותי, הרוחני הפרטיקולארי, המשפחתי והקהילתי שלהן עצמן.

שלוש עבודות (לדוגמא) שהוצגו בתערוכה 'שוברות קירות' מספרות את הסיפור הפמיניסטי המזרחי באמצעים ויזואליים: התצלומים של שלומית כרמלי זועקים "מי במים, שבועות, חג המים בשיכון המזרח, ראשון לציון" ו"מי באש, שורפים אשפה בגינת הקווקזים (לוינסקי)", או הציור של נטע הררי נבון "דוהרת על סוסים דולקים" (דימוי ראשי), המציג סצנת עימות אלימה בשחור לבן מוכתמת בצבע אדום-דם זב של מפגינה "פורעת חוק" הנרמסת תחת רגליהם של סוסי משטרה[6]– מנסחות, בשפתה של חביבה פדיה, את "דרמת הקול המושהה".[7] הן מנסחות את הזעקה הפורצת מתוך עומק הקרביים הפיזיים והנפשיים, ומלווה את תהליך הרפלקציה והאבולוציה, הגדילה והפיכחון של תודעה הצומחת ממצב של השתקה, הדרה, השפלה, דחיקה, ניכור ודיכוי, אל צורותיה החדשות והסובטיליות; שירה, ספרות, פרוזה, מוזיקה, מחול, דרמה, אמנות פלסטית, מחקר וכתיבה הגותית ומסאית.

מעמד חסר מעמד. האישה המזרחית הפמיניסטית

יוצא אפוא, שבזמן שהאישה הפריבילגית נאבקת על מעמדה הכלכלי-חברתי-פוליטי, על הזכות לקבלת תנאים שוויוניים למימוש עצמי, התפתחות אישית ובניית קריירה עצמאית ובקיצור על "חדר משלה" (A Room of One's Own וירג'יניה וולף) ,[8] במסגרת השיח הפמיניסטי הלבן, הליברלי והכללי, האישה המזרחית נאבקת על הקיום וההישרדות היומיומיים, על הזכות ל"חֶדֶר עִם אֲוִיר"- לקחת אוויר, לנשום, להיות [9]. במלים אחרות, אומרת לנו ויקי שירן באמצעות שיריה ומאמריה ההגותיים [10] ,[11] שבחברה ריבודית ומעמדית ניתן לנסח את מצבה של האישה המזרחית- כל שכן, האישה המצולקת מעוני, מצוקה חברתית, חוויית הגירה ואלימות, המודרת על רקע מגדרי, גילאי, תרבותי, עדתי, לאומי, צבע עור וכדומה, רק על פי כלים הגותיים המבוססים על הביקורת האימפריאליסטית והקולוניאליסטית, וניתוח יחסי שליטה וכוח.[12]

הפמיניזם המזרחי אם כן, שעניינו בין היתר במפגש בין הזהות המגדרית, הזהות הערבית-מזרחית-מסורתית והרקע החברתי הכלכלי-מעמדי, חושף את הדשדוש בין מאבקים ופריצת מחסומים, ל"שבירת קירות של ממש", לערעור על גבולות וטבואים מעבר "לניפוץ תקרת הזכוכית" הבלתי נראית והאקסקלוסיבית, המונעת את התקדמותן של נשים בשוק העבודה, הכלכלה, האמנות, החברה והפוליטיקה, המזוהה עם השיח הפמיניסטי הליברלי הלבן וההגמוני.

בשונה מהפמיניזם המערבי-ליברלי-נאור וכללי,  מפרק הפמיניזם המזרחי את אקסיומת "האישה האוניברסאלית" ומצביע על מבנה הכוח בחברה ועל הריבוד המעמדי, האתני והגזעי המאפיינים אותו, בטענה שהפמיניזם המערבי-ליברלי-נאור וכללי עיוור ואטום לכוח ולמערכת מובנית של יחסי שליטה. לפיכך ולשיטתו של הפמיניזם המזרחי, יש הכרח להדגיש היבטים וממדים שונים ומצטלבים (intersecionality) של דיכוי של נשים מזרחיות ו"אחרות" באשר הן – כהות, אתיופיות, להט"ביות, טרנסיות, מהגרות עבודה, פליטות, רוסיות, פלסטיניות, חד הוריות, עניות, מטפלות, חסרות מעמד וכדומה – ולהיות קשובים ורגישים באופן מלא לקשיים, למורכבויות ולצרכיה של האישה הפרטיקולארית שמצוקותיה, מעבר להיותה אישה, כוללות מנעד רחב של מצוקות וקשיים מצטלבים, חופפים ומתנגשים.

על האמנות שבספר 'האמהות שלנו, 20 שנה לאחותי, תנועה פמיניסטית מזרחית'

הספר ה'אמהות שלנו, 20 שנה לאחותי, תנועה פמיניסטית מזרחית' חוגג שני עשורים להקמתה של תנועת "אחותי – למען נשים בישראל" ומציג מאמרים, מסות, רשימות, סיפורים קצרים, שירה ודימויים מן האמנות החזותית בנושא פמיניזם מזרחי.

שלל החומרים בספר מציגים פסיפס של זהויות המרכיבות את הפמיניזם, ומייצגים מגוון של קולות, צבעים, פרספקטיבות, אינטרפרטציות, תיאורים, חוויות וניסוחים.

מאמרים ברוח הפמיניזם המזרחי ובמופעיו בתחום האמנות החזותית שנכתבו במיוחד לגיליון זה, הם של טל דקל, קציעה עלון ויפה בנייה. המאמר "סוגיות של אתניות ומגדר בייצוג עצמי: אמניות מזרחיות אחרי תור הזהב של הצילום בישראל" של טל דקל, עוסק בסוגיות של מגדר, אתניות ומעמד כלכלי וחברתי בהקשר של אמנות בכלל וייצוג עצמי בפרט. דקל מנסחת במאמרה את הייחודיות של הייצוג העצמי של נשים אמניות מזרחיות בשדה האמנות הוויזואלית עד סוף המאה ה-20, באמצעות עבודות שעד לא מזמן נחשבו ל"לא ראויות" מבחינת הקאנון האמנותי ושגילמו בתוכן חוויה וניסיון-חיים אישי שכרוך היה בהדרה והרחקה מבנית. העבודות, לטענתה של דקל, מהוות צומת שניתן לפרשה במונחי מגדר, אתניות ומעמד כלכלי וחברתי (intersectional analysis).[13]

 קציעה עלון במאמרה "הרחק מן ההמון הסואן: קריאה ביצירתה הכמוסה של אביבה שי-נחום על פי גסטון בשלאר (Bachelard)", מציעה פרשנות לציור של האמנית אביבה שי-נחום שמתמקדת בנשים במשפחתה דרך השימוש החוזר שהיא עושה במוטיב הבית והשטיח.

ליאת דאודי במסה האישית והאינטימית "הכתום הכתום הזה", מנסה לחשוב על השאלה "מהו קול נשי מזרחי?". על פי העולה מתוך המסה, נראה שקול נשי מזרחי קשור באופן יסודי לשבר, לזעזוע, לטראומה. לטענת דאודי- לטראומה של המשפחה המרוקאית כפי שנחוותה במרוקו והמשכה בקליטה המדירה והמשפילה כאן בארץ. "את זרעי הקול הנשי המזרחי", אומרת דאודי, "ינקתי מתוך החוויה האינטימית והאוטוביוגרפית, המשפחה והבית. במיוחד בחלקים היותר מטריארכליים שלהם, ובמיוחד במיוחד מסבתא סוליקה בוסקילה". הסיפור המשפחתי של דאודי משקף במידה רבה גם משפחות אחרות שמבחינה חברתית-תרבותית-כלכלית חווּ חוויית קליטה משותפת אלימה במקרה הטוב, ופלילית במקרה הפחות טוב.

הטקסט של דאודי מבטא את היחסיים הבין-דוריים; בין דור המהגרים לצאצאיהם, בני הדור השני, השלישי ואולי גם הרביעי ואת המקום החשוב והמרכזי שתופסים הבית והמשפחה בזהות העצמית, האישית והציבורית. המשפחה והבית המזרחיים, אינם מתגלים רק כמקורות השראה ונדבכים בהבניה של הפרופיל והזהות העצמית, אלא גם נתפסים במונחים נפשיים המוטבעים ומוחתמים בגוף. בתצלום המטופל של דאודי, שני הדיוקנאות הנשיות, הסבתא ילידת מרוקו והנכדה הצעירה ילידת הארץ, כמו מפעפעים זה לדיוקנה של זו לכדי ישות סובייקטיבית אחת שלמה-נפרדת.[14]

התצלום של מאיר אזולאי שגם מוצג בספר, מראה את אחותו בת הזקונים, השחקנית חנה אזולאי הספרי, כשהיא שרועה על ספה בדירת השיכון של האם בבאר שבע- תמר אזולאי, ומחבקת את תמונתה לאחר שזו השיבה את נשמתה לבורא. התצלום נלקח לאחר הלוויה שהתקיימה שעה קלה קודם לכן. שתי הנשמות הנשיות כמו חברו לגוף מדומיין אחד, לתמונה; האחת נוכחת, השנייה נוכחת בהיעדרותה.

שבר בגיאוגרפיה של הגוף

אפשר שקול נשי מזרחי, או פמיניזם מזרחי, מקורו בחוויית השבר הכפול והמשוכפל: המגדרי, האתני, החברתי, הכלכלי והפריפריאלי. החוויה הבראשיתית של הטראומה, הקליטה המקרטעת, ההדרה, ההשתקה, הנידוי, האילמות, הגזענות ותחושת הניכור וה"אחרוּת" נוגעים, פוגשים ומצטלבים עמוק בגיאוגרפיה של הגוף, הנפש, הקול, השפה והיצירה.

תנועת "אחותי-למען נשים בישראל" מנסחת בדרכים שונות ובמישורים מגוונים את חוויית השבר לכדי דיספוזיציה קיומית; עמדה פוליטית צלולה וברורה מחד, אינטלקטואלית, אתית, אסתטית ורבת פנים מאידך.

"בית אחותי", הבית הפיזי בו מתקיימת הפעילות של תנועת "אחותי" – מהווה אתר קונקרטי של פירוק, בנייה והתנגדות; מחד, פועל להעצמה פנימית תוך הבלטת הזהות האישית, האתנית והמגדרית, ומאידך מספק כלים פרקטיים ונפשיים להתמודדות עם העולם, המרחב הקונצנזואלי העוטף את הסובייקטית.

 על פי מילותיה של ויקי שירן "אי אפשר לברוא אישה חדשה בלי לברוא עולם חדש, וכי בבריאתו של העולם החדש יהיה על האישה הישנה המדכאת להיעלם יחד עם שלל דיכוייו של העולם הישן".

---

[1] גרסה של המקור שהופיע כ"בפתח" לכתב העת הכיוון מזרח, 38, שכותרתו "האימהות שלנו, 20 שנה לאחותי, תנועה פמיניסטית מזרחית", עורכות, ל'. א' סידס, ש' קשת (קשי), עורך ראשי ולשוני של "הכיוון מזרח" י' גורמזאנו גורן, הוצאת אחותי-למען נשים בישראל 2020  (תמונה 1). הטקסט הנוכחי, כמו במקור מהווה פתיח לנושאי הגיליון ותוצריו.

[2] שולה קשת, מנכלית תנועת "אחותי-למען נשים בישראל" ומהמייסדות שלה, נציגה בולטת של הפמיניזם המזרחי וקציעה עלון, פמיניסטית מזרחית וחוקרת תרבות ואמנות. שולה קשת היא זוכת פרס בקי דקל לשנת 2021 בקטגוריית "ציון לשבח" לצידה של האמנית דבורה מורג. האמנית נחמה גולן היא הזוכה של פרס בקי דקל הניתן מידי שנה מהעמותה לנשים אמנות ומגדר בישראל.

קשת, שולה ועלון, קציעה (2013), שוברות קירות, עורכות ואוצרות ש' קשת וק' עלון, תל אביב, אחותי-למען נשים בישראל.

[3] כהנוב, ז'קלין (2005), "גשר אל עולי המזרח", בתוך ז'קלין כהנוב, בין שני העולמות, מסות ופרקי התבוננות, עורך דויד אוחנה, ירושלים, כתר, עמ' 153.

[4] ראו "מרוקו היהודית – נפקדות נוכחת", 2019, הכיוון מזרח, גיליון מספר 35, עורך ראשי י' גורמזאנו גורן, עורכי הגיליון ס'. ש' שטרית ו-ל'. א'. סידס, תל אביב: אחותי – למען נשים בישראל.

[5] הערה 1

[6] סצנות דרמתיות אלימות, שעד לא מזמן גדשו את כל המסכים האפשריים והיו לחלק מרפרטואר הפרוצדורות השכיחות של השלטון הישראלי להרחקה, השתקה ודיכוי של מפגינות, מפגינים, סתם "פורעי חוק" ו"מפרי סדר" באירועי ההפגנות בבלפור וכיכר פריז בירושלים ובכיכר הבימה בתל אביב ועוד. כמו גם האירועים האחרונים על רקע העימותים (מאי 2021) בין ערבים ליהודים בערים מעורבות כמו לוד, יפו, רמלה, ירושלים ועוד.

[7] פדיה, חביבה (20.06.05), "העם שלי לא קורא שירה, העם שלי לא אוהב אותי, ויקי שירן", בתוך הארץ, ספרים. https://www.haaretz.co.il/literature/1.1020832

[8] וירג'יניה וולף (2007), חדר משלה, מאנגלית י' רונן, תל אביב, ידיעות ספרים.

[9] כמילות השיר של שירן, הערה מספר 1.

[10] שירן, ויקי (2002), פמיניזם מזרחי, עזות מצח, תא הסטודנטיות/ים צ"ח (צדק חברתי), האוניברסיטה העברית עורכת ורדית דמרי מדר.

[11] הערה 1

[12] לעניין המורכבות של הפמיניזם המזרחי וניתוחו בכלים ביקורתיים של ההגות הקולוניאליסטית ובמונחים וקטגוריות של יחסי שליטה וכוח ראו את הספר המכונן של החוקרת והפעילה הפמיניסטית יאלי השש, המציעה דרכים חדשות ומקוריות לחשיבה על פמיניזם מזרחי. הספר עומד לצאת בסתיו השנה.

יאלי השש (2021), בת של מי את – דרכים לחשוב פמיניזם מזרחי, סדרת קו אדום, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

[13] בספר עמ' 2016

[14] לניתוח מורחב של התצלום של דאודי, ראו: טל דקל (2020), נשים וזִקנה: מגדר וגילנות בראי האמנות בישראל, תל אביב, למדא עיון, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 140- 142.