אמנות בארץ ביקורת אמנות

חלק שני ואחרון במאמרה של ד"ר ליאת ארלט סידס על מגדר, פמיניזם ואקטיביזם באמנותה של שולה קשת

את החלק הראשון במאמר תוכלו לקרוא כאן

פילגש בגבעה: אנטומיה של גופה ב"עומק" פני השטח של הבד והמציאות

וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, בעלות (כַּעֲלוֹת) הַשָּׁחַר.  כו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ, אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם–עַד-הָאוֹר.  כז וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא, לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ; וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף.  כח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ.  כט וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ,[1] לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל (שופטים יט: כה-כט). 

'פלגש בגבעה' (2010), ציור אחר מתוך התערוכה 'מסכת נשים א', המעלה על נס נשים מהתנ"ך. אלא שהפעם הדיון בגוף האישה בהקשרים פוליטיים של מגדר, פמיניזם וזהות מעלה על נס את הגוף הנשי המת; גופה של דמות נשית מקראית אנונימית. נושאו של הציור מבוסס על אחד הפרקים החשוכים, הקודרים והמדורדרים ביותר מבחינה מוסרית וחברתית בהיסטוריוגרפיה  הגברית בכלל, המקראית והיהודית בפרט, "וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ" (שופטים יט: ל); סיפור האונס המחריד והתעללות באישה ורציחתה, שסופו ניוול וביתור גופתה על-ידיי בעלה, איש שבט לוי, ושליחת חלקי הגופה בכל מחוזות שבטי ישראל.

המעשה המזוויע של הביתור והחלוקה, היה בבחינת פרסום ומתן פומביות של מעשה האינוס, ההתעללות והנבלה של בני בלייעל משבט בנימין. גרוע מכך, לטענת פרשנית המקרא הפמיניסטית עדי אביטל רוזין, אפשר שהמעשה התפענח גם כאקט של השבת הכוח והשליטה (הגברית), על האישה וגופה, שנפגעו, בעת שיצא הבעל לבית אביה של האישה לבקש את חזרתה לחיקו, על אף ולמרות שזנתה (אביטל רוזין 2015).[2]  

פילגש בגבעה. מתוך מסכת נשים א', אקריליק ודיו על בד

הציור עשוי ריבועים-ריבועים המציגים דימויים של אברי גוף (לב אדום, שתי עיניים ו"טביעת רגל", עקבה), אברי גוף קטועים (גוף אישה בפרופיל קטוע ראש וגפיים בצבע שחור וצללית שחורה היכולה להתפענח גם כיד על רקע צבע אדום דם עמוק),  דימויי של ענפים באפור, קו רישום בלבן של פנים בפרופיל בולט על רקע שחור, דימוי של גוף מכונף של אישה בפרופיל עם מסכה ושלושה ריבועים המציגים טקסטים; שורות-שורת צפופות של פסוקים מתוך הפרשה ורשימות אישיות המתייחסות לפרשה שכתבו משתתפות הסדנה.

אלימות מכוונת נגד נשים ורצח נשים בידיי גברים היו ועודם סוגיות חברתיות קרדינאליות. נושא האלימות נגד נשים הוא אחד מהנושאים המטופלים והבולטים בעשייה החברתית-פוליטית-אמנותית של קשת. התערוכה 'תהו ובוהו וחושך על פני תהום'(2006), למשל, שאצרה קשת, עסקה בכל סוגי האלימות נגד נשים; מינית, מילולית, כלכלית, ניצול וסחר בנשים, שימוש בוטה בדימויים וסטראוטיפים המכוונים לפגיעה וההדרה של נשים ורצח נשים (קשת 16/11/2006). אלא שהעבודה 'פילגש בגבעה' מכוונת לסוגיה ספציפית של הברוטליזם והאלימות נגד נשים; שימוש בגוף הנשי המת ובחלקיו, הן מהבחינה הסמלית והמטאפורית והן מהבחינה הממשית, במשמעות של כוח, שלטון, כבוד, הטלת מרות, עליונות, ניכוס, שעבוד וכניעה. כנאמר בפרשה: 'וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ.  כט וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ,[…]' (שופטים יט: כח-כט). האיש ביצע את הניתוח וחיתוך הגופה לחלקים, את ה'אנטומיה'[3] הראשונה בתולדות התרבות היהודית והמקראית, בקור רוח משווע בעירו, בביתו, בחברת מכריו ומשפחתו – בסביבה שהרגיש בה בטוח בכוחו ועליונות שליטתו.

שימוש גברי בגוף הנשי המת ובחלקיו כשיקוף של הגזעה תרבותית על רקע מגדרי מופיע במספר צמתים בדברי הימים של המיתולוגיה והיסטוריוגרפיה התרבותית האנושית הכללית. אריסטו הציג בכתביו את הגוף הגברי כמודל אנטומי מושלם וגֶנְרִי. הגוף הנשי, לעומתו, מוצג כ'אחר', כחסר וכחריגה מפלצתית מימנו. תוצאה של שיבוש, לכאורה, ליקוי ו'תקלה בייצור' של הטבע והבריאה הנתפסים כמושלמים (Aristotle 1943). מכאן שעצם ביתור הגוף הנשי הוא ביטוי של השתלטות הכוח הגברי על מה שנחשב לנחות מימנו ולשיבוש של המושלמות הטבעית. במקרה של המחקר האנטומי, לדוגמה, הכולל בתוכו את הפרקטיקה של הדיסקציה (dissection), הנתיחה לאחר המוות, לצורכי מחקר ולמידה מטעמים פתולוגים או אנטומיים – הגוף הנשי ובמיוחד הרחם, כאיבר פנימי, 'מסתורי', 'אניגמטי', 'סודי' ו'חתרני',[4] היו לעיקר האתגר האינטלקטואלי של חוקרי הרפואה (הגברים) במאות ה-15 וה-16. החל מסוף ימי-הביניים, חוקרי הרפואה והאנטומיה התמקדו בהבנת מנגנוני הפעולה של המתרחש ברחם מן העיבור ועד הלידה הן מטעמים חברתיים-פטריארכליים, שליטה מוחלטת ביחסי השארה והן מטעמים מדעיים של כוח-ידע (Park 2010: 25-26). כך גוף האישה, במצבו המבותר, ובמיוחד הרחם, מבחינתו של שיח הגוף בכלל ושיח האנטומיה בפרט, מסוף תקופת ימי הביניים ועד המאה ה-19, הפכו לסמל של המחקר האנטומי הכללי, גם אם, בפועל הדיסקציה, החיתוך, המעשה האנטומי, התבצעה בגוויותיהם של גברים. ובמלים אחרות, גוף האישה ובתוכו הרחם הפך מבחינה מטפורית לסמל של מדע האנטומיה והפרקטיקה של הדיסקציה; פשיטת העור והכניסה באמצעות חיתוך לפנים הגוף, לקרביו ולתוכו (Park 2010: 27).[5]

שנים רבות אחרי אריסטו ואחרי תקופת "תור הזהב" של מדע הגוף, האנטומיה והרפואה, פרויד, באחת מקביעותיו המפרסמות והשנויות ביותר במחלוקת, קבע ש"האנטומיה היא גורל" (פרויד 2002). קביעה לפיה העובדות הביולוגיות של הזִכְרוּת ושל הנִקְבִיוּת קובעות את הליך בגירתם של גברים ונשים, את אישיותם ואת אופקי חייהם הנבדלים. הדרך מן הזכרות האנטומית אל הגבריות הבוגרת ראשיתה בתחרות של הבן עם האב, וסופה הזדהות עמו. בהשלמת התוואי הזה, פרויד ראה תנאי לשרידותו הביולוגית של המין האנושי, כשם שראה בו הסבר וצידוק לסדר החברתי הקיים, כלומר, לסדר הפטריארכלי. בשלבי המעבר הפגיעים והמייסרים הללו מופנמת רשת של איסורים ושל ויתורים, ונבנה אני-עליון חזק שהוא יסוד המוסר והתרבות. לעומת זאת, הדרך מן הנקביות האנטומית אל הנשיות הבוגרת, כפי שהיא נגזרת מתבנית זו, משרטטת תנועה של חולשה והיעדר ריבונות. לשיטתו של פרויד, קיומן של נשים טבוע בחוויה-בראשיתית של חסר, "פגימות" גופנית. האנטומיה שלהן נחווית, לשיטתו של פרויד, כ"פצע" וכ"צלקת" – הן בעיני גברים והן בעיני עצמן. הייצוב של הנשים במצב האנטומי של הנקביות חוסמת את בגירתן בהתקה של אנרגיה יצירית אסורה ובהמרתה לאנרגיה של עבודה, יצירה וחתירה לריבונות. במלים אחרות, על הנשים נגזר להיות יצורים פאסיביים, מוגבלי מעש ודלי תודעה. הן מופיעות בכתבי פרויד לכל היותר כאחרוּת אטומה ובלתי מפוענחת, שאינה ניתנת לפירוש במונחי המבנה התיאורטי של האדם במילואו (פרויד 2002: 200- 201, דובב 2009: 93- 94). 

דיוקן עצמי, 1999, תצלום מעובד

מתוך המעמד התרבותי הנחות של גוף האישה בהיסטוריוגרפיה המערבית, כנגזרת של ה"פגימות" הפיזיולוגית, כפי שהוא מופיע במחקר הגוף, האנטומיה, הפרקטיקה של הדיסקציה והפסיכואנליזה, הקריאה של המסגרות המרובעות המציגות טקסטים בציור 'פלגש בגבעה',  במיוחד לצד ההצגה של הגוף הנשי המשוסע, הקטוע והאיברים הפנימיים המבודדים (לב, עיניים, גפיים), ניתנות לפענוח ולפרשנות ככתיבה על קרעים וחלקים של עור מדמם, פגוע ותלוש. אלה יכולים להדהד את זוועת ההפרדות של הסובייקט (הגוף, הבשר, השרירים והעצמיות) מהעור בנוסח הידוע ורב ההשפעה ביותר של התמה האובידיאנית (Ovidius), לפרשת מרסיאס (Marsyas), שמופיע בספר השישי של ה'מטמורפוזות' (אובידיוס 2008: א 382–400); התחרות המוזיקלית בין אפולו למרסיאס הסאטיר, ועונשו של זה מיד האל. תמה ששזורה בשיח האנטומי הרנסנסי והברוקי שהפכה גם היא לסמלה של האנטומיה (אנזייה 2004: 89). הסצנה מציגה  את דמותו של מרסיאס נענש בקילוף עורו והפיכתו לגוף של בשר מדמם ודואב. קילוף העור, כך משתמע מן התיאור של אובידיוס, הוא ביטוי של ביטול החציצה בין האני לבין החוץ (Sawday 1995: 185, Feldherr and James 2004: 76). על פי התוואי הזה ניתן לקרוא את הציור של קשת, הכתוב על פיסות בד-קנווס-'עור', כסימביוזה שבין העשייה האמנותית לבין הפעילות הפוליטית והאקטיביזם החברתי; האותיות, המילים והשורות שנשזרות לרשימות וטקסטים אישיים ה"רקומים-תפורים-ארוגים" בחלקם לכדי דימויי, מסמנים את הכניסה הישירה למרקם החיים של המציאות הממשית והיומיומית באמצעות המעשה האמנותי והאובייקט שלו, הציור.

'הבעייתיות של העבודה' טוענת מבקרת האמנות סמדר שפי, נעוצה במידה רבה מאוד 'בסכמטיות שלה', בהיותה, 'הד ברור מדי לסיפור המחריד על האונס וההתעללות' (שפי 11.01.11). אפשר לשער ששפי כיוונה לקישור המיידי שנוצר בין החיתוך של הפורמט, מערכת הצירים הרוחבית והאורכית היוצרת ריבועים, לחיתוך ולקיטוע של דימויי הגוף ואולי גם לחיתוך של שניהם גם יחד השקול, מבחינה מטאפורית, לחיתוך של המחשבה, האידיאולוגיה והאתוס המודרניסטי שהוא בעיקרו גברי.

הציור אכן מובנה בהתאם לתוואי מודרניסטי קלסי; קומפוזיציה מתוכננת ומאורגנת הנסמכת על רשת קורדינטות של קווי אורך ורוחב מקבילים וחלוקה מאוזנת ומסודרת של דימויים, צורות וצבעי יסוד על הספקטרום שבין השחור-אפור ללבן ולאדום. אלא שהדבר המעניין לטענתי הוא המהלך הקונספטואלי. השימוש בדימויים וקודים חזותיים אקוטיים מתוך השדה הפמיניסטי, אלימות, אלימות נגד נשים ורצח נשים, המתוכננים, מסודרים ומאורגנים על פי קודים ואסתטיקה גברית מודרניסטית נוקשה, הסטרוקטורה של הגריד (grid), המבטאים שליטה רציונאלית יעילה של המרחב. מהלך שעל-פניו עלול להתפרש כצפוי, מובן מאליו, בנאלי ואף אילוסטרטיבי (הביקורת של שפי) מצד אחד. ולבטא מהלך תיאורטי, ביקורתי רפלקטיבי ומושכל הקושר בין ההגמוניה הפטריארכלית בשדה האמנותי להגמוניה הפטריארכלית בחיים עצמם ובמציאות הממשית מצד אחר.

השילוב שבין החיתוך של הגוף, והפיצול של הפורמט כקוד של האסתטיקה המערבית, מפגישה קונספטואלית בין המודרניזם והפוסט מודרניזם באמנות ובתרבות ההמונים לדיכוי הישיר של נשים ושימוש מניפולטיבי של הדימוי הנשי בסדר היום המערבי, הכלכלה החברתית, פוליטית והקפיטליסטית. מצד אחר העבודה יכולה להתפענח כהפגשות שבין המסורתי והמזרחי למערבי, הכתב לדימוי, החֶלְק לשלם, הגמיש לנוקשה, המתעגל לגאומטרי, האישי לציבורי, הפָּנִים (פני- השטח של הציור) לפְנִים (הרקמה של המציאות והחיים), האסתטי לאתי והנשי לגברי ולהיברידי. סידרת הפורטרטים העצמיים של קשת, לדוגמה, אפשר שהתפרשו כביטוי נוסף לערבוב, למזוג או להכלאה וההתכה הבו-זמנית של הדואליות ושל התמוססות הגבולות המבחינים בין ה'אני', העצמיות, החיים הפרטיים והאמנות למציאות הסובבת והעשייה החברתית היומיומית והאקטיביסטית. 

'פילגש בגבעה', אומנם, מאורגן כסטרוקטורה של פני-השטח (הגריד של הציור) אבל עוסק כמו האמנות של קשת בכלל, במציאות וברקמת החיים החברתיים והממשיים של הגוף המשוסע, המבותר והמדמם של האישה בהקשריו הפיזיים, המנטאליים והמטאפוריים השונים. אלה הופכים את בד הקנווס המקוטע והמפוצל לאובייקט של כאב, זעקה, צעקה ומחאה נגד אלימות בכל צורה שהיא נגד נשים ובכלל.

דיוקן עצמי, 1999, תצלום מעובד

 גילוי מופלא נוסף, בנושא אלימות נגד נשים באמצעות הדיון העובר דרך הברוטאליזם הנחווה של הגוף הנשי המת והיזכור של פרשת "פילגש בגבעה" כשיקוף של הפרוטאליזם נגד נשים במציאות הממשית והחיים עצמם, מצאתי גם בפואטיקה של המשוררת אמירה הס.[6] השירה של הס כמו אמנותן של "אחיות" אחרות כמוה היא עוד מבע של פָּנִים (צורת הופעה וייצוג של פני השטח) – שהם בבחינת המבע של הפְנִים הנוכח, התוסס, המרטיט, הפועם והמבעבע של תנועת המאבק של הפמיניזם המזרחי הפועל לשינוי חברתי – כלי חשוב בארסל הכלים היוצרים תנאים להתאפשרותו של השינוי הפוליטי והמבני.

וִהְיִיתֶם אִשֶּׁה עַל בָּתֵּי יִשְׂרָאֵל

וּבְנֵי סַנְהֶדְרִין רוֹשְׁמִים אֶתְכֶם בַּכְּתֻבָּה

קְשׁוּרִים כְּמַצָּה בְּחַלָּה

וּבְצָמָא יִשְׁמָעֵאל

הַשֶּׁמֶשׁ קוֹפַחַת בְּמִדְבַּר חַיַּיִךְ וְאַתְּ

עוֹלָה כְּאֵד

גַּם

עַל הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח עָלִית בְּאֵד

דִּמְעוֹתַיִךְ בַּיּוֹם הַזֶּה נִתְּזוּ עַל הַשַּׁיִשׁ

בְּבֵית הַקְּבָרוֹת אֶל מוּל קֶבֶר אִישֵׁךְ

כְּאִלּוּ הָיִית

פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה

שִׂכְלֵךְ

וְנַפְשֵׁךְ עַקְרַבִּים

כִּי בְּמַזַּל עַקְרָב הָיָה אִישֵׁךְ

עוֹלֶה בְּאֹפֶק חַיִּים

(הס יוני 2016: 13)

'פילגש בגבעה' הוא מסוג הציורים המגויסים והמגיבים למציאות החברתית. הדיון בגוף הנשי ובביזויו בהקשר של מוות הוא השלכה ושיקוף של החפצתו וביזוי בחיים עצמם. העבודה מציפה שאלות אודות מצבה של החברה. באמצעות המעשה האסתטי והספטקולרי, העבודה מעוררת מודעות במטרה ליצור שינוי חברתי או פוליטי בעיקר על רקע הפליה מגדרית, אלימות נגד נשים ורצח נשים. הציור הוא מסוג העבודות שמתריסות על המובן מאליו התרבותי של ההגזעה הנשית בעבר ובהווה. בכך הוא משלב בין האמנות לבין אסטרטגיות למען שינוי רדיקלי במעמדן של נשים וקבוצות מיעוט בחברה. וככזה הציור מגויס לאמנות כמעשה אקטיביסטי שמטרתו לשנות את התנאים ולהשפיע על המציאות.

אחרית דבר

בלתי ניתן לראות ולהבין את האמנות, הציור, של האמנית שולה קשת בנפרד מהפרויקטים החברתיים והעשייה הפוליטית-חברתית שלה, ובקיצור מ'המפעל החברתי' הרחב שלה הכולל את הפעילות והעשייה האקטיביסטית היומיומית. ובניסוח אחר, אי אפשר שלא לכלול את היצירה של קשת במסגרת יחסי הכוח; המנגנונים והתהליכים הקושרים בין היצירה עצמה, היוצרת לנציגי מוסדות האמנות, מנגנוניהם, מערך המבקרים, הקהל הרחב והשיח בכלל.

הציור במידה רבה, מעבר להיותו תוצר של פעילות פואטית-אסתטית גבוהה, המתנכח במרחב הציבורי האמנותי והתרבותי, הוא בעצמו הופך לאובייקט אינסטרומנטאלי ולכלי מתריס ומחאתי, הן מתוך התכנים והנושאים שבהם הוא עוסק והן מתוך היותו תוצר ומבע של שיתוף פעולה של נשים אקטיביסטיות בתחום החברה והפמיניזם בכלל, והפמיניזם המזרחי בפרט. במיוחד בתוקף היותו אובייקט של ידע המיועד לחינוך והפצה המכוון לשינוי מבני אסטרטגי פולטי. וככזה הציור הוא ביטוי, שיקוף, ייצוג, מבע, מופע, פָּנִים הפועל כמסמן של המעשה האקטיביסטי הפוליטי-הפמניסטי-המזרחי הקרוב ביותר למסומן שלו – הפְנִים הרוטט והמבעבע של הפמיניזם המזרחי האקטיביסטי כשלוחה של הווייה הישראלית הלבנטינית הכללית והים-תיכונית.

לטעמי, האמנות של קשת, היא דוגמה, מקרה בוחן (study case), מעניין לאמנות שעושה פרובלמטיזציה; מציפה שאלות ומאתגרת את האמנות מכאן ואת האקטיביזם הפוליטי משם לכדי אמירה, אובייקט, היגד שפועל בשני המישורים – האקטיביסטי והפואטי. לטענתי, האמנות של קשת פועלת כביטוי סובטילי, לירי של עידון ברוח הלבנט; המסורת של הקיום המזרחי, הערבי בסימביוזה לקיום המערבי כקיום מובן מאליו וטבעי,[7] המייצג את ההיתכנות של המעשה האמנותי, הפואטי והמינורי, האישי והסובייקטיבי לצד הפעולה האקטיביסטית, לרבות הפעולה האקטיביסטית הכרוכה בהפעלה של כוח ולעתים כוח ישיר וממשי.


[1] ההדגשה היא שלי ולא מופיעה במקור.

[2] בהקשר לפרשנות על מעשה הביתור של הגוף הנשי וחלוקתו ב-12 שבטי ישראל על ידי הגבר, בספר שופטים, פרק יט, המוכר בכינויי "פילגש בגבעה", ולפרשות של הפרשה בכלל בהשוואה ל"ספור סדום" (בראשית, יט), ראו את המאמר של עדי אביטל-רוזין (2015), המצוין להלן.

[3] המונח "אנטומיה" בלטינית (anatomia) משמעותו חיתוך  Sawday 1995: 1-2; Cunningham:(cutting-up) 1997: xi

[4] במערכת פטריארכלית, המובהקות של האבהות היא חיונית. הצורך החברתי במובהקות זו מתנגש בנתון הביולוגי של טבעה הלא-ודאי של האבהות לעומת מוחלטות יחסי-השארה מצד האם. מכאן נובע הניהול המחמיר של מיניות האישה. הרחם, המקום הייחודי-הפנימי של נשים, קיבל על-ידי הגברים בכלל וחוקרי האנטומיה בפרט, מעמד של "איבר חתרני": בו מתקיימת אי-ודאות זו, והוא נשאר תמיד, יהא אשר יהא הפיקוח עליו, המקום של "סודות הנשים" (('secrets of women'. כמו כן, המונח המסורתי המציין את הרחם הוא אכן situ, מקום (Park 2010: 25-26). קתרין פארק, היסטוריונית וחוקרת של אנטומיה בהקשרים פמיניסטיים-מגדריים, שאלה את המונח 'סודות נשים' ואת שדות המשמעות שלו מהחוקרת מוניקה גרין (Monica Green 2000: 12–14).

[5] ראו בעניין זה את מאמרי בנושא הסטרוקטורה המגדרית הנשית העומדת בבסיס עיקרי השיח (discourse) האנטומי המסורתי ואת הפרשנות לשני מוצגי הנשים ההריוניות בתערוכה 'עולמות הגוף' (Body Worlds) של האמן-פתולוג הגרמני גונתר-פון האגנס (Gunther von Hagens), הנודדת במקומות שונים בעולם מאז 1996. שני המוצגים של הנשים ההריוניות בתערוכה הן דוגמה ומקרה בוחן של מחקר גוף האישה המוטה מבחינה מגדרית, ודוגמה להבנייתו של הגוף  הנשי המיועד למטרות מחקר כ'אחר' (other) ברור מבחינה פוליטית, חברתית ותרבותית (סידס 2017).  

[6] על היצירה של המשוררת אמירה הס בהקשרים של פמיניזם העובר דרך הגוף, ראי את מאמרי "גַּלְעֵד בְּלִבָּה: הפלסטיקה של המת-החי והאָין של החיה-מתה" (9.9.2017).

[7] בהקשר למונח "לבנטיניות" כהוויה ואסטרטגיה פוליטית, ראו לעיל את מאמרי "מבטה של זו הפונה אלינו" ו-'"Oh quesqe je fais isi ?' (2019).

ביבליוגרפיה

אביטל ־ רוזין, עדי (2015), רְצוּיוֹת וּדְּחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת וּפְרוּצוֹת, תל אביב, אופיר ביכורים.

"רְצוּיוֹת וּדְּחוּיוֹת, קְדוֹשׁוֹת    וּפְרוּצוֹת – עַל זִילוּתָהּ, נִאוּצָה וּבִזּוּיהָ שֶׁל הָהֲוָיָה הַנָשִׁית בְּתוֹךְ סֵדֶר עוֹלָם גַּבְרִי, קְרִיאָה אִינְטֶרטֶקְסְטוּאַלִּית וְהָגוּת מִגְדָּרִית בְּסִפּוּר פִּלֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה (שׁוֹפְטִים, יט) וּבְסִפּוּר סְדוֹם (בְּרֵאשִׁית, יט)", מתוך האתר בכיוון הרוח: http://bkiovnhroh1.com/page1114.asp, נדלה מהרשת בתאריך 3.11.19. 

אובידיוס, פובליוס נאזו (2008), מטמורפוזות, כרך א, תרגום מרומית ש' דיקמן, ירושלים, ביאליק, עמ' 382- 400.

אזולאי, אריאלה (1999), אימון לאמנות, ביקורת הכלכלה המוזיאלית, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

אנזייה, דידייה (2004), "המיתוס היווני של מרסיאס (Marsyas)", בתוך ה'אני'-עור', תרגום מצרפתית א' רוזן, תל אביב, תולעת ספרים.

ברם, שחר (תשע"ד, 2011), שגרירים אילמים: על היחסים בין שירה לציור בכלל ועל שירתו האקפרסטית של טוביה ריבנר בפרט, תל אביב, קשב לשירה.

(2017),  המזכרת, שירה, צילום וזיכרון, ירושלים, ביאליק.

גרויס, בוריס (05/02/2015), "אקטיביזם אמנותי", מתוך ערב רב, כתב עת מקוון

https://www.erev-rav.com/archives/35462 נדלה מהרשת בתאריך 15.1.20. 

דובב, לאה (2009), "המרות הגברית: נשיות בעין התרבות", בתוך אמנות בשדות הכוח:   היסטוריה קטנה של ציות ומרד, נוסח אקדמי מורחב, תל אביב, תל אביב: סל תרבות ארצי, עמ' 93- 96.

הולצמן, אבנר (2002), תמונה לנגד עיני, תל אביב, עם עובד.

דקל, טל (2013), "פוליטיקת זהויות והכרה: אמנות ופמיניזם מזרחי, מקרה הבוחן של שולה קשת", בתוך שוברות קירות, עורכות ואוצרות ש' קשת וק' עלון, תל אביב, אחותי-למען נשים בישראל, עמ' 37- 56.

דקל, טל ואלפנט, ליאור (דצמבר 2018), "אקטיביזם פמיניסטי באמנות: דרכי פעולה חתרניות

במרחב האמנותי-חברתי-פוליטי בישראל", בתוך מגדר כתב עת אקדמי רב תחומי למגדר ופמיניזם, גיליון 5, עמ' 1-26.

הס, אמירה (יוני 2016),  גַּלְעֵד בְּלִבִּי, עורכת ק' עלון, תל אביב, גמא.

חסון, רחל (1995), אמנות הכתב הערבי, ירושלים, יד ל״א מאיר, מוזיאון לאמנות האסלאם.

כהנוב, ז'קלין (1978), ממזרח שמש, עורך א' אמיר, תל אביב, יריב חברה להוצאה לאור בשיתוף עם הדר הוצאת ספרים.

מאלווי, לורה ([1975] 2008), 'עונג חזותי וקולנוע נרטיבי', בתוך טקסטים קנוניים בחקר התקשורת, ת' ליבס, א' קליין-שגריר (עורכות), רעננה, האוניברסיטה הפתוחה: 295- 307.

סידס, ליאת (2017), "מגדר תמונה: 'אישה נושאת חיים' (1996) ו'היריון בתנוחת הסבה' (1999)", בתוך פורצות גדרות, חינוך ומגדר בשדות שיח מגוונים, ע' ד' חרובי וט' קוש-זוהר, תל אביב: גמא והקיבוץ המאוחד:91- 123.

(9.9.2017), "גַּלְעֵד בְּלִבָּה: הפלסטיקה של המת-החי והאָין של החיה-מתה", בתוך אודות, כתב עת למסות וביקורת ספרות: https://www.reviewbooks.co.il

(2019), "מבטה של זו הפונה אלינו", בתוך  ערב רב, מגזין אמנות מקוון: https://www.erev-rav.com/archives/50098

(2019), '"Oh quesqe je fais isi ?': זו עם הפנים אלינו, תמונות מאלבום משפחה –בפרוזה ובספירה האוטוביוגרפית", זיו נוצץ מדמע, עורכים מ' חסקין ו-נ' אבישר, תל אביב, רסלינג: 376 – 413.

סידס, ליאת ארלט, וקשת, שולה קשי (עורכות, סתיו 2020), האימהות שלנו, 20 שנה לאחותי, תנועה פמיניסטית מזרחית, הכיוון מזרח 38, תל אביב, הוצאת אחותי.

עלון, קציעה (2016), "תום הלב ופיקחות היד של שולה קשת – על התערוכה 'מסכת נשים ב' –  הנביאות", נתפר כמעשה פרימה, נבואה ושיטיון בספרות נשים, הכיוון מזרח 30, עמ' 91 – 92.

עלון, צדוק (07/03/2011), "על היצירה 'רות' של שולה קשת", ערב רב, מגזין אמנות מקוון: https://www.erev-rav.com/archives/11696    

פדיה, חביבה (2013), "שרטת הזהות. אמנות מזרחית – כרוניקה ופרובלמטיקה", בתוך שוברות קירות, עורכות ואוצרות ש' קשת וק' עלון, תל אביב, אחותי-למען נשים בישראל, עמ' 61- 108.

פוקו, מישל ([1970] 2005), סדר השיח, תרגום מצרפתית נ' ברוך, תל אביב, בבל.

פרויד, זיגמונד [1931] (2002), "על המיניות הנשית"," (1931), בתוך מיניות ואהבה, תרגום מגרמנית א' טננבאום, תל אביב, עם עובד, עמ' 200- 212.

קשת, שולה ועלון, קציעה (2013), שוברות קירות, עורכות ואוצרות ש' קשת וק' עלון, תל אביב,  אחותי-למען נשים בישראל.

קשת, שולה (16/11/2006), "תהו ובהו וחושך על פני תהום", בתוך אסימון http://www.asimon.co.il/ArticlePage.aspx?AID=3281&AcatID=36

שפי, סמדר (11.01.2011), "מסכת נשים א' של שולה קשת – מעניינת, מורכבת ובעייתית", מתוך     מוסף תרבות, עיתון הארץ, https://www.haaretz.co.il/gallery/1.1156265

Aristotle (1943), "Generation of Animals", Loeb Classics, trans. A. L. Peck, Cambridge Mass, Harvard University Press, IV, vi, p. 460  

Bram, Shahar, (2011), The Ambassadors of Death: The Sister Arts, Western Canon and the Silent Lines of a Hebrew Survivor, Brighton, Portland, Toronto, Sussex Academic Press.

                                                       Cunningham, Andrew, (1997): The Anatomical Renaissance, The Resurrection of  Anatomical Projects of the Ancient, Hampshire: Scholar Press.

Feldherr, Andrew and James, Paula (2004): "Making The Most of Marsyas", Arethusa, 37: 75–103. 

Green, Monica, (2000), "From 'Diseases of Woman' to 'Secrets of Woman': The Transformation of Gynecological Literature in the Late Middle Ages", Journal  of Medieval and Early Modern Studies, 30.pp. 5–39. 

  Molyneux, M. (1998), "Analyzing women's movements", Development and Change, 29 (2) 219-245.

Park, Katharine (2010), Secrets of Woman Gender, Generation and the Origins of Human Dissection, New York, Zone Books.                                                                Sawday, Jonathan, (1995),The Body Emblazoned: Dissection and the HumanBody in Renaissance Culture, London and New York, London and New York Routledge.                                                                                                                                

0 comments on “חלק שני ואחרון במאמרה של ד"ר ליאת ארלט סידס על מגדר, פמיניזם ואקטיביזם באמנותה של שולה קשת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s