מה קורה כשאקטיביזם וכסף גדול נפגשים? יהונתן ה. משעל חזר מבולבל מהניו מיוזאום

בשנת 1977 נפתח בניו יורק ׳הניו-מיוזאום׳. החדר הקטן שמנה צוות של שלושה א.נשים, הוקם כדי לאפשר לאמניות נשים, קוויריות, פיפל אוף קולור ושאר קבוצות "מיעוטים", נוכחות וייצוג הולם בסצינת האמנות הגועשת של סוף המאה הקודמת. מאז הקמתו, שימש המוזיאון חממה שהצמיחה שמות מצליחים במקביל לעולם האמנות הישן שאוכלס, נוהל ונשלט בידי גברים לבנים. כיום, כשקבוצות שהיו מודרות בעבר מוצגות בכל מוסדות האמנות הגדולים והוותיקים, המוזיאון מתגאה בהישגיו ותופס את עצמו ככח מוביל וכקובע את הטון בשדה האמנות העכשווית.

עם השנים המוזיאון הלך והתרחב. בשנת 2007 מצא את משכנו הקבוע בדרום מנהטן- בלואר איסט סייד – שכונת מהגרים וותיקה עם היסטוריה ארוכה של אלימות והזנחה. ההבטחה לאמנות אלטרנטיבית, התמזגה היטב עם רעיונות של מעורבות בקהילה וקידום קבוצות אזרחים מוחלשות דרך פעולה אמנותית. כשנה לאחר פתיחת המשכן החדש, נרכש השטח הצמוד לבניין בכדי להכפיל את גודל המבנה. הפרוייקט התבקש לענות גם על ציפיות גבוהות להתפתחות וצמיחה וגם לייעל את חללי התצוגה המאתגרים של המוזיאון. באופן מפתיע, האדריכל שנבחר לפרוייקט לא השתייך לקבוצת אוכלוסיה מודרת, אלא נחשב לנסיך האדריכלות הניו יורקית של סוף שנות ה-70, ההוגה והאורבניסט ההולנדי רם קולהאס.

״בדומה לאדריכלות, כך גם כל כלי המלחמה הם אובייקטים של 'פרנויה-קריטית׳*: האמצעים המדוקדקים ביותר בשירותם של מטרות משולחות רסן״, כותב קולהאס בספרו הזיית ניו יורק: מניפסט רטרואקטיבי למנהטן מ-1978, ומוסיף: ״תהיה זאת התאבדות לפתור את בעיותה של מנהטן, שכן היא מתקיימת בזכות בעיותיה, וחובת מתכננותיה להפוך את בעיותיה, אם בכלל, לבלתי פתירות לאלתר."

הבחירה של המוזיאון בקולהאס היתה מפתיעה מהרבה בחינות והעלתה סימני שאלה גם אצל מאמינות.ים אדוקות.ים ב"משימת" הניו מוזיאום; מחד, ספרו פורץ הדרך של קולהאס סימן גם את תחילת הקריירה שלו כדמות בינלאומית משפיעה, הוגה רדיקלי ומתכנן גאון ומאידך, קולהאס עזב את העיר זמן קצר לאחר פרסום הספר ולא השלים אף פרוייקט לבניה עד שנת 1991. את בניין המגורים הראשון שלו בניו יורק, תכנן קולהאס רק כ-39 שנים מאוחר יותר, ב-2017. למרות שכבר בעת פרסומו, ספרו של קולהאס נחשב לחובת קריאה בבתי ספר לאדריכלות ושמו, כמו גם הקריירה שלו קשורים קשר הדוק לניו-יורק, רוב רובם של הפרוייקטים הגדולים שהוזמן לתכנן בעיר מעולם לא נבנו. 

משרדו של קולהאס הוזמן לתכנן שלל פרויקטי ענק במנהטן, חלקם הושלמו וחלקם נגנזו; חציו התחתון של רוזוולט איילנד, אחד השטחים הפתוחים האחרונים בצמוד למנהטן וחלומו.ה הרטוב של כל אדריכל.ית. בתחילת שנות ה-2000 מוזיאון הוויטני הזמין את קולהאס לתכנן את הרחבת הבניין שלהם ואז ירד מהעניין ובמקום, שירותיו נשכרו לתכנן מלון פאר בדרום מנהטן בעלות של מאות מליוני דולרים- פרוייקט מתוקשר שהסתיים עם פיטוריו המתוקשרים לא פחות בידי מעסיקו החדש. במקביל, השתתף משרדו של קולהאס בתחרות לחידוש מטה האומות המאוחדות שתכננו אוסקר נימאייר ולה-קורבוזיה, אותם קולהאס העריץ עמוקות.

באופן אירוני, מי שזיהה וכתב על אדריכלות שמשלבת בין חשיבה יצירתית ולחצים של כסף גדול כמאפיין מרכזי של ניו יורק, נכשל במילוי הדרישות של החברות היוקרתיות ששכרו את שירותיו. המריבות וחילוקי הדעות בין האדריכל לפטרוניו זכו לסיקור נרחב , ומבקריו המתרבים ציירו את קולהאס כאיש רהבתן, גאון ואשף של מילים ושרטוטים, אך לא של מעשים. בהרצאה מפורסמת שנתן באוניברסיטת קולומביה בשנת 2003, קולהאס הכריז כי ״הובסתי בידי ניו יורק״. קולהאס נסוג לאירופה ומשרדו התמקד בתכנון מבנים גדולים בסין. רצף הכשלונות שלו בניו יורק קיבל ביטוי קונקרטי ב-2006, כשג׳ושוע פרינס ראמוס, מנהל השלוחה הצפון אמריקאית של 'המשרד לאדריכלות עירונית׳ פרש כדי להקים משרד משלו כולל כל הפרויקטים שניהל ו-35 העובדות והעובדים שעד אותו רגע עבדו עבור קולהאס.

בשנת 2017 קיבל משרדו האמריקאי החדש של קולהאס פרוייקט יחסית קטן לתכנון בניין מגורים, שהושלם ב-2019. אך חזרתו הצנועה למנהטן הפתיעה את עולם האדריכלות המקומי, כשהניו-מוזיאום בחרו דווקא בו ובשותפו הצפון אמריקאי החדש, שוהיי שיגמאצו, לתכנן את התוספת החדשה לבניין המוזיאון. אחרי שהובס בניו יורק, קולהאס קיבל סוף סוף את ההזדמנות להשאיר את חותמו בעיר. 

למרות שחלפו קרוב ל-50 שנה מאז שנפתח כ״חדש״ ועל אף העובדה שלמוזיאון אין אוסף, הניו-מוזיאום נחשב לאח הצעיר והנועז של המוזיאונים הגדולים בניו יורק – המטרופוליטן הוותיק מסוף המאה ה-19, המומה, הגוגנהיים והוויטני מהמאה ה-20. הקו האוצרותי של המוזיאון נחשב כמעט חתרני ביחס לתקופה והתאפיין עד כה בתערוכות של אמניות ואמנים בתחילת דרכןם, או כאלו שביקרו את הממסד האמנותי ולא מצאו את מקומןם במוזיאונים הגדולים. המוזיאון פיתח לעצמו קהל וגם חוג תורמות.ים רחב מספיק, כדי להתברג כמוסד חשוב ומכובד.

כמי שביססו את מעמדןם בעולם האמנות במקביל לכתיבת ספרו של קולהאס ומתוך תפיסת עולם זהה שמתריסה נגד ההגמוניה הישנה, הנהלת הניו מיוזאום מצאה שהזמנת משרדו של קולהאס לתכנן את התוספת החדשה למוזיאון, היא לא פחות ממתבקשת. הפרויקט יצא לפועל, המוזיאון נסגר למשך יותר משנה ונפתח מחדש ב-21 למרץ, באחד מימי השמש הנעימים הראשונים של האביב אחרי חורף קשה במיוחד. 

הפתיחה החגיגית למוזמנות ומוזמנים בלבד כללה כמה מאות אנשי ונשות המי ומי של ניו יורק; אמניות ואמנים שהופיעו בקוד לבוש וגם עיתונאיות ועיתונאים מכל העולם, כולל צוות ARToday. אקסלוסיבי – כן, מחובר לקהילה – לא במיוחד.

למרות גינוני הטקס, הפתיחה המתוקשרת (במקביל לביאנלה שנפתחה במוזיאון הוויטני) והסלבריטאיות.ים שפקדו את פתיחת המוזיאון, נראה שהרעיונות המתקדמים של קולהאס או הנהגת המוזיאון לא הצליחו לפגוש את המציאות, בעיקר מבחינה טכנית. עם סיום הפרוייקט שהסתכם במעל שמונים מליון דולר, נראה שהמוזיאון מיהר לפתוח את שעריו בתאריך המיועד, מבלי שהיה ערוך לכך לחלוטין. המעליות לקומות העליונות של המוזיאון זחלו או לא הגיעו כלל, גרמי המדרגות נשארו מלוכלכים ועם ניילונים על המעקות, השירותים, נושא רגיש ובעייתי מלכתחילה במנהטן נטולת השירותים הציבוריים, לא עמדו בעומס המבקרותים והתורים התארכו מפתיחת המוזיאון עד סגירתו לקראת הערב. המראות היו כה סוריאליסטיים, עד שחלק מן המבקרות.ים תהו האם מדובר במיצג אמנותי. 

View this post on Instagram

A post shared by lauren sinclair (@industryth0tleader)

לעומת האתגרים הטכניים, תערוכת הפתיחה שכותרתה Future Humans דווקא מצויינת. לתערוכה הוזמנו מגוון רחב של אמניות.ים להציג פרשנות למושג "אנושיות" ולהציע עתיד אפשרי או מדומיין עבור האנושות. העבודות בתערוכה כוללות דמויות רובוטיות, אנדרואידים, פסל של הנוסע השמיני ויישויות אלוהיות מתרבויות דרום אמריקאיות, מוצבות זו לצד זו בחללים החדשים ובאלו של הבניין המקורי.

שיא התערוכה נמצא בקומה החמישית, תחת הכותרת ״ערים עתידניות״; האובייקטים המוצגים לא נראו בארה״ב עשורים רבים ובשל כך הורגשה בחלל התכונה הרבה ביותר. לפני שארחיב למה, נחזור רגע לקולהאס.

המניפסט האורבניסטי של רם קולהאס, נכתב באותו להט סוחף שבו הוא מתכנן ריהוט פנים, בתים קופמקטיים, גורדי שחקים, מבני ציבור או תוכניות בקנה מידה עירוני. השרטוטים שלו מאופיינים באסתטיקה יוצאת דופן, בוודאי ביחס לרישומים סטנדרטיים באדריכלות העכשווית. למרות הביקורות הרבות על התנהלותו, דמותו הרב-גונית והבינתחומית היתה ועודנה מקור השראה למתכננות ומתכננים ברחבי העולם. קולהאס מתאר את עצמו לעיתים כבן דמותו העכשווי של שארל אדוארד ג׳נרט (המוכר יותר כ-לה קורבוזיה), האדריכל שנחשב לאחד מאבות האדריכלות המודרניסטית. האדריכל הצרפתי-שוויצרי נחשב לגאון של דורו, אך גם למגלומן שנוי במחלוקת; משנתו המודרניסטית זכתה לביקורת רבה לאורך השנים, ורעיונותיו נחשבים היום לדוגמא של איך אדריכלות טובה יכולה להיות מנותקת לחלוטין מחיי היום יום של א.נשים רגילים, צורכיהןם ורצונותיהןם (בדומה לקולהאס).   

התערוכה ״ערים עתידניות״, ממשיכה במובן הזה את הגיון המבנה של קולהאס כתערוכה. מוצגים בה מודלים מקוריים שנבנו בידי האמן קונסטנט שהיה חבר בתנועת הסיטואציוניסטים, לצד איורים מקוריים של יו פאריס, שרשם עבור טובי המתכננות.ים רישומי הכנה לפרוייקטים שלהןם. על הקירות תלויים עשרות גליונות נייר מאוירים, שהיוו את הבסיס לרומן הגרפי הנפלא ״עיר רכה״ של האריטון פושווגנר.

בשמי התערוכה חגים בתנועה לא רציפה שני יצורים מכניים של האמנית אניקה יי, שנוהגת לעבוד בשיתוף פעולה עם מדעניות.ים מתחום הביולוגיה. המכונות המעופפות הן הכלאה של מדוזה ועין מרחפת והן משייטות בתעופה רועשת ברחבי החלל, תוך כדי הזזת הזרועות המכניות שלהן. הרעיון למכונות מגיע מדמיונות העתיד מסוף המאה ה-19, אז האמינו שעד שנת אלפיים בני האדם יתניידו בכלים מעופפים, כפי שמתארת עבודתו של אלברט רובידה ״היציאה מהאופרה בשנת 2000״, משנת 1902. 

המוזיאון שנושא את דגלה של הפעולה האמנותית הפוליטית, שעומל כדי להציג מגוון קבוצות מודרות מבלי לחטוא לשבלונות של ייצוג, בחר להציג דווקא עכשיו תערוכה שמתמקדת בבסיס המודרניזם מלפני מאה שנה ורעיונות פמיניסטיים מסוף המאה ה-20. התערוכה יפיפיה, מגוונת, מרחיבת לב ונהדרת, אך אין בה חידוש או בשורה והיא בוודאי לא מאתגרת את הממסד או אפילו את הצופה השמרנ.ית. נדמה שבבהילות פתיחת המוזיאון הקריאה הפוליטית נזנחה והרעיונות לא עובדו כראוי מבחינה אוצרותית. המיקוד מורגש בעיקר בקטלוג המושקע שנמכר בערמות ענק ביום הפתיחה ובמניפסט האדריכלי: איך הבניין נראה מהרחוב. בתוך המציאות העכשווית, אפשר היה לצפות ממוסד שמתגאה להיות צעד אחד לפני כולןם, לאלטרנטיבה עבור שדה האמנות, או לכל הפחות למילוי הבטחת המנהל האמנותי של המוזיאון, מסימיליאנו ג׳יאוני: ״כאן רואים את האמנות של מחר, היום״. הפעם, ייתכן שנצטרך לחכות למחרותיים.

*״השיטה הפרנואידית-קריטית״ היא מתודה אמנותית שפיתח סלבדור דאלי כדי להדגיש את יסודות הסוריאליזם לתפישתו, וכוללת שילוב ועירבוב מכוון של דימויים מתוך התת מודע והעולם הרציונלי.