הנה זורחת השמש כאילו לא אירע דבר-מה נורא. תערוכה רטרוספקטיבית ללריסה סנסור

'גם רגעים אלו יחלפו'

לריסה סנסור

אוצרת: טרי טומי

מרכז שרלוטנבורג לאמנות, קופנהגן

מאת: יהונתן ה.משעל

בקומה השניה של מרכז שרלוטנבורג לאמנות בקופנהגן, מקבלת את פני הקהל עבודת הוידאו ׳אקסודוס בחלל׳, של האמנית לריסה סנסור. סנסור נראית בחליפת חלל, מטיסה חללית מהסוג שמככב בסרטי מדע בדיוני, אל עבר הירח. המצלמה חולפת על פני חליפת המדים שלה, עליהם מוטבע דגל פלסטין. ממערכת הקשר נשמע קול מהז׳אנר הקולנועי אליה מתייחסת הסצינה: ״לריסה, כאן יוסטון, האם אנחנו מזהים בעיה?״ סנסור האסטרונאוטית אינה משיבה, היא אילמת לאורך מרבית העבודה ורק מזיזה מכוונים חלליים בלוח הבקרה עמוס הכפתורים. ״אנחנו רואים שהכל כשורה… המשיכי במשימה כמתוכנן״, חוזר הקול אחרי השתהות קצרה.

בסצנה הבאה נשמעת מוזיקה דרמטית, בעוד סנסור צועדת על פני הירח ותוקעת דגל פלסטין גדול בקרקע, בליווי ציטוט משודרג של ניל ארמסטרונג: ״צעד קטן לאשה, קפיצה גדולה לאנושות״. המצלמה עוברת לפריימים הירואיים של הצבת הדגל, כשברקע מנגינת הנושא מהסרט ״2001 אודיסאה בחלל״, מלווה באלמנטים אוריינטליים קוליים. הפסקול מתעצם במקצב דרבוקות לקראת סצנת השיא של העבודה, בה נראית דמותה של האסטרונאוטית מסונוורת מאור השמש על כיסוי פניה הכהה, ברקע כדור הארץ והמצלמה חולפת שוב ושוב על פני דימוי הדגל על הירח ודגל פלסטין על חליפתה. לאט לאט חודרת ההכרה כי משהו איננו כשורה, ולאחר זמן מה נשמע שוב קול הבקרית ממרכז הבקרה, הפעם כשהיא חוזרת על הודעת מצוקה: ״לריסה, האם את שומעת?״ סנסור, ממרכז הבקרה, האם את שומעת??״ האסטרונאוטית לא שומעת, בעוד המצלמה מתרחקת ודמותה נסחפת לחלל.

לריסה סנסור היא אמנית פלסטינית שנולדה בשנת 1973. היא גדלה בבית לחם לאב פעיל במפלגה הקומוניסטית ואם ממוצא רוסי, אותה פגש לאחר שנמלט לברית המועצות מאימת רדיפת השלטונות הירדניים. עד שהצליחו לחזור לפלסטין, האב עבד ברדיו הקומוניסטי בשפה הערבית וקשר קשרים בהם נעזר עם חזרתם, להמשך פעילותו הפוליטית. לריסה בילתה את ילדותה בבית סבתה יחד עם אחותה הגדולה ואחיה הצעיר. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה משפחתה נאלצה לעזוב את ביתם בבית לחם מפאת רדיפת השלטונות הישראליים, ששיכנו משפחה של משתפי פעולה בביתם, כנקמה על פעילות האב באש״ף של אותם ימים. המשפחה התפזרה ולריסה נשלחה לפנימיה בבריטניה, בה נשארה לגור ובה היא פועלת גם כיום.

בשנת 2019 נבחרה סנסור לייצג את דנמרק בביאנלה בונציה; התערוכה הנוכחית בקופנהגן היא מיני-רטרוספקטיבה של עבודותיה המשמעותיות מ-2003 ועד היום ומוצגים בה פסלים, מיצבים ובעיקר עבודות וידאו מונומנטליות שמשלבות אלמנטים ממדע בדיוני ומאופרה קלאסית, שמאופיינת בדרמה וירטואוזית. בעבודה ״As If No Misfortune Had Occurred in the Night" מ-2022, שרה זמרת האופרה נור דרוויש בערבית, יצירה שמבוססת על מחזור השירים קינדרטוטנלידר של גוסטב מאהלר. משפט הפתיחה באופרה, ״הנה זורחת השמש כאילו לא אירע דבר-מה נורא בליל אמש״, משמש כרקע לתערוכה כולה, שנוצרה מתוך אמונה בכוחה של האמנות להעביר רעיונות מורכבים, ובו בעת מודעות למגבלותיה לחולל שינוי משמעותי. 

עבודת המפתח בתערוכה היא In Virtue מ-2019. סנסור מגלמת בה דמות המשלבת את קיאנו ריבס מסדרת סרטי ה׳מטריקס׳ מסוף שנות ה-90, ואת ברוס וויליס מהסרט ״12 קופים״. הסצינה הראשונה משמשת כדימוי לדיאלוגים בעבודה, אך גם כמציאות אותה חיות הדמויות; בית לחם נהרסת ונמחקת תחת שיטפון של נוזל שחור, צמיגי ואלים, ששוטף את הכנסיות הקדושות, חודר לפתחי הסמטאות העתיקות ומשמיד את בתי המגורים. עם סיום השיטפון נראים פיצוצים עזים ברחבי בית העיר- שריפות פורצות ומגדל הפעמון האייקוני שלה מושמד כמו גם צריחי המסגדים. זוג השורדות בעבודה מכנות את האסון ״המגיפה״, ובכוונה לא ברור אם השיטפון היה אירוע שהתרחש במציאות, או שרק התקבע כדימוי בעולמן. כל הא.נשים חיות בעולם זה במקלטים גדולים, ובשלב זה הן.ם כולן שכפולים של השורדים והשורדות המעטות מאותה קטסטרופה. בעולם נטול אור יום שקיים רק מתחת לפני הקרקע, כבר לא ברור לדמויות כמה דורות הן חיות כשיכפולים. הבילבול אינו מקרי; בתהליך השכפול כל שורד.ת נושאת עמה את כל הזכרונות של כל השורדות האחרות, כדי להגדיל את סיכויי השרדותם. המאגר הגנטי של השורדות וזכרונותיהן, שמור בתוך כדור אפל וגדול שמכונה ״אנדרטה לזמן שאבד״. הכדור האפל מהוידאו מוצג כפסל בחדר הסמוך לעבודה, לצד אוסף של עוּברים משוכפלים תלויים מתוך מערכת מכנית של רחמים אורגניים, המוצגת בחדר המקביל.

בסצינות הבאות מופיעה חיילת צעירה בשם עליה, שמגיעה לפגוש את אמה החולה דוניה באחד ממתקני הרפואה הדלים, שממוקמים בהיכלי הבטון החשוף מתחת לאדמה. דוניה אמנם מתוארת כשורדת שחיה לפני האסון, אך במכוון זה לא לחלוטין ברור אם היא אכן שרדה, או שהיא רק זוכרת את עצמה ככזאת. במהלך העבודה נרמז, שדוניה היא ככל הנראה גרסה מבוגרת יותר של בתה עליה ושהיא על ערש דווי. ניכר ש-עליה סיכנה את עצמה כדי להגיע לראות את אמה ובין השתיים מתפתח דיאלוג מתוח על עבר, הווה ועתיד. האם הסנטימנטלית, שחייה שחלפו במטרה לשמר את זיכרון העולם שהיה, מרוצה מהתקדמות האימונים של בתה הלוחמת. היא מדברת אליה כעל הסיכוי היחיד- עתיד העם- הכלי שדרכו יחזרו סוף סוף בני ובנות עמן לבית לחם החרבה. עליה מתעמתת עם דוניה בנוגע למשמעות הכבדה שנכפתה עליה, ומצרה על הזיכרונות הרבים שהיא נושאת ושאינם שלה. ״אלו החיים שלך, לא שלי, לא ביקשתי את המשמעות הזאת״ כועסת הלוחמת על אמה, שמשיבה לה: ״את פה רק בזכות כל אותם הזיכרונות״.

השיחה שמתחילה בהגיון, מתפתלת עד שלא ברור מי נמצאת באיזה צד – הסנטימנטלי או הפרקטי. מכיוון ששתיהן נושאות עימן זכרונות שמעולם לא חוו, הן מוצאות שפה משותפת רק דרך דימויים מוקרנים מעולם שחרב וחדל מלהתקיים, ואולי בחלקו לא התקיים כלל. באחת הסצנות הבת מתווכחת: ״ההשמדה הצפויה של בית לחם היתה ברורה במשך זמן ממושך כל כך, שאירועי העתיד שלה תיארו את עברה.״ הזיכרון של בית לחם המושמדת נצרב הרבה לפני שהאירוע קרה בפועל, עד כדי כך שהבת לא יודעת אם היא זוכרת את האירוע עצמו, או את הקיום של בית לחם כמקום שמתקיים כלאחר השמדה. תמונות של זיכרונות סותרים מוקרנים על מסך כפול, בעוד השתיים דנות במשמעות הזיכרונות. כל התשובות שגויות עבורן והאם ובתה מתבצרות בעמדתן- עצמאות ושחרור מהזיכרונות שדורשת הבת, או משמעות ושליחות שדורשת האם. העבודה מסתיימת בזיכרון משותף של שתיהן ממסיק הזיתים, על רקע הרי ירושלים; הבת משחקת מחבואים עם האם והן משחזרות את ריח הזיתים, תחושת האצבעות ומשב הרוח בין העצים. העבודה שהתחילה בשיטפון של נוזל שחור צמיגי בין רחובות בית לחם העתיקה, מסתיימת בדמעות שזולגות על לחיי האם לפני מותה. 

העבודה הוותיקה ביותר בתערוכה היא גם הראשונה שהציגה סנסור כאמנית עם סיום לימודי האמנות. ה״טנק״ מ-2003, היא קטע וידאו תיעודי קצר ולא ערוך, בו נראית אשה צעירה חוסמת את דרכו של רכב צה״לי משוריין ומונעת ממנו בגופה לעבור בסמטאות בית לחם. סנסור מספרת שהעבודה עם אלמנט הזיכרון, מבוסס על חוויותיה האישיות וסיפור משפחתה הסדוק והמפותל. במשך שנים היא הייתה בטוחה שנכחה ביום בו פשטו חיילי צה״ל על בית משפחתה בבית לחם. היא מתארת איך כילדה סייעה לאביה להבריח מסמכים לחדר השירותים, שם העלו אותם יחד באש והורידו אותם באסלה כשהחיילים כבר היו בדלת. למעשה, לא מדובר בזיכרון שלה אלא של אחותה הגדולה; היא לא נכחה בבית ביום בו הדבר התרחש.

אוסף החפצים שאביה הביא איתו מברית המועצות נטען גם הוא במשמעויות מיתיות. סנסור בוחנת אותו באופן אובססיבי כדי לחלץ ממנו סיפור משפחתי, על אף שהיא יודעת שהקשר בין החפצים מקרי- מכונת תפירה שזכורה לה מילדותה, הופכת לתפאורה בסיפור גבורה מומצא על דודתה שהלכה לעולמה בגיל צעיר. בעבודת וידאו אחרת, משוחזרים זיכרונות מחדר האמבטיה בבית לחם, אליו היא כבר לא יכולה לחזור; דמותה מנסה לטבוע במי האמבט במשך דקות ארוכות ומטרידות, אך מזנקת לבסוף החוצה כדי לשאוף אוויר בשאיפה עמוקה של חזרה לחיים, אותם היא מקיימת מתוך קשר שאינו ניתן להתרה עם ההיסטוריה הפרטית והקולקטיבית שלה. 

דרך סיפורים ועדויות סנסור מתארת איך המציאות המקוטעת, האלימה והדרמטית שלתוכה נולדה ובה חיה, הפכה לרצף שברים בהם היא מנסה למצוא הגיון, מתוך ידיעה שהזיכרון לא תמיד שייך לה ושהוא ״סוכן כאוס מתעתע״, לדבריה. כמו דמויותיה, סנסור יכולה לחיות רק דרך הזיכרון, אך הוא לא מספיק כדי לקיים עבורה משמעות בעולם.

לריסה סנסור, גם רגעים אלו יחלפו, מרכז שרלוטנבורג לאמנות, קופנהגן.