לחקות את פעולת המדפסת, החקיינית. דן מרצ'לו זהבי בתערוכת יחיד חדשה 'הזרקת דיו'

'הזרקת דיו' / דן מרצ'לו זהבי

גלריה נוזהא

אוצרת: יעל סונינו- לוי

נעילה: שבת 13.12.2025 (ניתן לבקר עד ה-1.1.26 בתיאום מראש)

מאת: דר' נעה מורדוך-סימונסון

המושגים שעלו בראשי בעת שנכנסתי לחלל תערוכת היחיד 'הזרקת דיו' של האמן דן מרצ'לו זהבי הם 'חזרה', 'צבירה' ו'סדרתיות'. מראה הצבת התערוכה עם ציורים תלויים בקרבה זה לזה, הפורמט הרוחבי וגובה התליה האחיד, סימנו לי את מאפייני העבודות: ריבוי, הישנות ודיוק. התערוכה מוצגת בימים אלה בגלריה נוזהא שביפו, באוצרותה של יעל סונינו-לוי.

ים כחול ושמיים

בסדרת העבודות היפה 'ללא כותרת' מתאר זהבי נוף ים כחול הנושק לשמיים תכולים, בהם משייט ענן לבן. מבט ראשוני בסדרה – המוצבת כמעין טריפטיך מאונך – מבליט את הדומות הניכרת בין שלושת ציורי הסדרה. צפייה ממושכת יותר, מזמינה להתבוננות בתנועה המתקיימת בין הציורים ובתיאור הזמן החולף. התמקדות בכתם הענן הלבן או בקווי הקצף המשנים את מקומם במים בכל אחד מהציורים, כמו גם באניה המתגלה בלב ים, מציעה אפשרות של מעבר, תזוזה ושינוי.

הצורות הרשומות בסדרה- מצע החול, הים, השמיים והענן מוגדרות היטב ואינן נטמעות זו בזו. לצד הצבעוניות הים תיכונית הן מייצרות מראה פסטורלי, כאילו ביקש זהבי להכין מתכון למושגים כמו ׳תקווה׳ ו׳יופי'. "מתכון", משום שזהבי מציע לנו להתבונן ברכיביו הבסיסיים של הציור – קו, צורה וצבע – ולהבין כיצד יחדיו, בזכותה של עבודה עמלנית, רציפה ואובססיבית לעתים, הם מייצרים את יופיו. זהבי אינו מתאר נוף ים בסגנון מימטי, כתמי צבע ספונטניים או קווים רוטטים. כל אחד מהציורים מבוסס על צירים אופקיים שנוצרו באמצעות פסים ישרים ומדויקים. הפסים, שנוצרו עם עטי אקריליק, הונחו בזה אחר זה בסדר ובדיוק מופתי על לוח עץ מטופל.

ציוריו של זהבי שנולד וחי בחיפה, שצייר מילדות, למד פיזיקה תיאורטית בטכניון ועבד כמהנדס, משקפים במידה רבה את עיסוקו בהנדסה לצד יצירתו האמנותית, המתוכננת היטב; כפי שיתברר מהתבוננות בציורים האחרים בתערוכה, התהליך שמלווה את יצירתם כרוך בעבודה מדויקת ומחושבת. זהבי מעיד על עצמו כמי שניגש למלאכת הציור, בדומה לבעיה אותה יש לפתור, או בדומה לתפקיד המהנדס: גם כשהוא מצייר הוא למעשה מתכנן מערכות. נקודת המוצא שלו היא מתמטית; מה שנדמה תחילה כפשוט, בהיר וקל לתפיסה, נשען על תכנון מוקפד, מהלכים מחושבים ובחירה בסדרות חשבוניות כבסיס לציור. בטקסט התערוכה מציינת סונינו-לוי שהעבודות "מבטאות את חיפושיו של זהבי אחר היחסים שבין תכנון לחופש ואת התייחסותו ל"קונץ" כבסיס ליצירת אמנות". מנקודת מבטו של זהבי, הטכניקה, החומריות והתהליך הם "קונץ" שמחזיק את החומרים מהם עשויה האמנות.

זהבי מעניק חשיבות רבה לנושא של היצירה שאינו בהכרח חקייני ודווקא משום כך הוא מבקש להבליט את המהלך הציורי, הסדר והארגון של הרכיבים על פני המצע. במובנים אלה, תהליך יצירתו מחושב: ראשיתו ברישום של גריד והמשכו בבחירת נושא העבודה. ההתבוננות בציורים הופכת למסקרנת במיוחד במחשבה על האופן שבו הופך המהלך השיטתי והמוקפד, ה"קונץ" לאמנות (Kunst) שנושאת תכנים שמייחסים לגריד הֶקשר ורקע. הצופה, שמבקש.ת לעתים לפענח את סוד הארגון והסדר בעבודות, הופכ.ת לשותפ.ה פעיל.ה בתהליך היצירה.

לבנות ציור

סדרת הציורים 'אנו באנו ארצה (2024-2025)' מבוססת על גריד נוקשה, שהתפתח והפך לנוף חזיתות בניינים עירוני. במבט ראשון, בולטים הרכיבים הגיאומטריים: קווים אנכיים ואופקיים בעוביים משתנים, ריבועים ומלבנים סדורים וצבעוניות שמצומצמת לגוני אפור, לבן, שחור, ירקרק וצהוב. התבוננות ממושכת יותר ותנועה מול הציורים, חושפת צורות חדשות שמזכירות מרפסות, תריסים וחלונות. בתחילה נראה שכל מלבן או כל מרפסת זהה לזו שלצידה, אך במבט מרוכז מתגלה שכל אחת מהן שונה: ה׳תריס׳ מוגף באופן מלא או חלקי, חלקן זוכות להצללה רחבה או הצללה חלקית. הבחירה בגובהו של התריס גם היא אינה מקרית, כיוון שההבדלים בין מרפסת למרפסת נשענים על חישובים מאורגנים, שנעשו טרם תחילת העבודה ולא נובעים ממהלכים ספונטניים.

זהבי מספר על חזיתות המבנים שצוירו כולן במהלך המלחמה, כמעידות על השבר והזעזוע של תקופה זו. התבוננות בציורי הסדרה, חושפת תזוזות ושברים במבנה. הציור אנו 'באנו ארצה #21' מעיד על עבודה מתמשכת שאינה מסתיימת במהלך הציורי; זהבי חותך את מצע הציור המוגמר ואחרי כן מדביק אותו מחדש בהסטה, כך שחזית הבניין מתעקמת ומוצבת באלכסון, המעורר מתח וחשש מקריסה.

בציור 'אנו באנו ארצה #18' נדמה כי חזית הבניין רועדת, עולה ויורדת כמו גלי הים המצוירים תחתיה. ציור יפהפה זה מבוסס גם הוא על גריד שנחתך והודבק מחדש, אך בולט בו השימוש בצורת הלבֵנה, אותו רכיב שבאמצעותו נבנה בניין. באופן מטאפורי, הלבֵנה היא גם רכיב חיים, באמצעותה הם נבנים שלב אחר שלב. בציור זה הלבנה היא הבסיס שבאמצעותו בונה זהבי את הציור: לבנה מתעגלת שיוצרת את מראה המים, לבנה אופקית שמונחת מעל למים ומרמזת על חוף ים זהוב ואילו הלבנים התכולות בחלקו העליון של הציור, מייצרות שמיים.

הלבֵנים של זהבי אם כך, משקפות את המהלך העמלני הכרוך במעשה הבנייה האדריכלי ובמעשה בניית הציור. במקביל לאלו, מזכירות הלבנים את העבודה הכרוכה במלאכת החיים והציור כולו על התזוזות הטקטוניות שחלו בו, ואת שבריריותם של חיים אלו.

התבוננות ביצירתו של זהבי וקריאה על תהליכי היצירה המלווים אותו, מעלים על הדעת את גישתו לאמנות של האמן פיט מונדריאן (Mondrian 1872- 1944). מונדריאן התייחס לעיר המודרנית כבסיס למופשט הגיאומטרי אליו שאף, ואף מצא בה "סדר מתמטי חדש". כוונותיו התבטאו בעיקר בציוריו המבוססים על קווי גריד שחורים וריבועי צבעי היסוד. ביצירות אלה שנעשו לפני כמאה שנים, שאף מונדריאן להציג את בסיסי הציור עבורו: שיווי משקל, איזון ותנועה. אלו לא נובעים לדעתו מחיקוי המציאות החיצונית, אלא מצמצומה לרכיביו הראשוניים של הציור – קו, צורה וצבע וצירופם לקומפוזיציות המבוססות על אמות מידה גיאומטריות ומחושבות. התבוננות בציוריו של זהבי מזכירה שגם הוא פונה לרכיבי הציור הבסיסיים ועוקב אחר חוקיות שהוא עצמו מכתיב לכל ציור ולכל סדרה. גם זהבי מתבונן על נופי העיר וחזיתות המבנים ומתאר אותם באמצעות חוקיות מאורגנת.

לפני כחמש שנים, יצר זהבי סדרות ציור גאומטריות שמזכירות את עבודותיו של האמן האמריקאי סול לויט (LeWitt, 1928- 2007). לויט נע בין מינימליזם של שנות השישים לסגנון מושגי והפך, בדומה לאמניות.ים מינימליסטים אחרות.ים כדונאלד ג'אד (Judd, 1928- 1994) וקרל אנדרה (Carl Andre, 1935- 2024), לאמן שמזוהה עם חזרה על אלמנט דומה בעבודה יחידה. רבות מיצירותיו מבוססות על חישובים מתמטיים מורכבים, שספק אם הצופה ת.יוכל לזהות. בד בבד, כפי שמציין לויט וכפי שניכר מעבודתו של זהבי, שימוש חזרתי בצורה פשוטה ממקד את הצפייה בסדר ובארגון של הצורות המופיעות. במובן זה ולפי לויט, הסדר והארגון הופכים למטרה, בעוד שהצורה עצמה הופכת לאמצעי. זהבי מוסיף ש"החזרתיות שיוותה לרישומים הגמורים מראה שלא צפיתי מראש." כלומר, צורה מסוימת שנרשמה באופן חזרתי בעבודה יחידה, מתגלה עם סיום הציור כצורה חדשה, אחרת. הריבוי והחזרה כפי שמציין זהבי מעניקים לצורות הקשרים חדשים.

מבעד לגריד: חזרה ושעתוק

זהבי פועל אם כן בתוך מסורת אמנותית עשירה, שראשיתה במופשט הגיאומטרי של מונדריאן והמשכה באמנות המושגית של שנות השבעים. היא כוללת יצירות שנודעו בארגון ובתכנון מראש, בהישענות על סדרות מתמטיות וביצירה הנעשית בכפוף לכללים נוקשים. במקביל, הוא מרבה לייצר הקשרים לעבודות ולהחזיר את הנושא, הסיפור והתוכן חזרה אליהן.

בציור 'מדפסת הזרקת הדיו שלי #3' חוזרים פסים מדויקים של צבע אקרילי משוכים על פני המצע זה על זה בצבעוניות משתנה ומזכירים עבודות אמנות מופשטות ודגמים מרהיבים, כמו למשל אלו של האמנית המינימליסטית אן טרוט (Truitt, 1921- 2004), או את עבודותיו המאוחרות של גרהרד ריכטר. כאמור, לצד ההפשטה הניכרת, כותרות ציוריו של זהבי מחזירות את הצופה למציאות קונקרטית – לאותו דף צבעוני שיוצא מפתח המדפסת בניסיון לבדוק את מצב מכַלי הדיו שלה. במקרה זה, זהבי מבקש לחקות את פעולת המדפסת, החקיינית גם היא, ולהזכיר לצופה שבמידה רבה האמנות מחקה עולמות חיצוניים או פנימיים.

הציור 'אומרים שבחוץ החיים עליזים #2' הוא חלק מסדרת הזרקות הדיו, אך כותרתו מסיתה את פרשנותו לכיוון אחר. הגריד בציור מורכב מקווים אנכיים בהירים שמסתירים וחושפים בו זמנית פסים אופקיים צבעוניים. הבחירה בהצבה "לא מדויקת" של הקווים האנכיים, במרווחים שונים שמגלים את מה שנמצא ׳מאחוריהם׳ מרמזת באמצעות הכותרת, על מה שניתן להשקיף עליו דרך וילון מוסת, על מה שנסתר ממי שנמצא בפנים. במקביל, הציור אינו מעורר תחושת כליאה או סגירות ובמקום זאת, וכמו רבים מהציורים המוצגים בתערוכה, מספק תחושת הנאה מן ההתבוננות בדגמים מעוטרים, עזים בצבעוניותם, או הנאה מתוך התבוננות במה שסדור, בהיר, פשוט אך לא פשטני.

טכנולוגית הדפוס, העתקים ושעתוק מעשירים את עבודותיו של זהבי בהיבטים פרשניים נוספים; ניתן לחשוב על ההבדלים בין תהליכים טכנולוגיים מתקדמים של הדפסה ושכפול, לבין תהליכי יצירתו של זהבי המבוססים על עבודה הדורשת התמקצעות, זמן והעמקה. בד בבד, אפשר לשאול, האם זהבי מחקה תהליכים ממוכנים עכשוויים? או שמא הוא מסב את תשומת ליבנו לתהליכי יצירה אמנותיים בסיסיים הקיימים משחר האנושות?. פעולות חריטה ועיטור של עצמות בעלי חיים או כלי חרס, קליעת סלי נצרים, טוויה, אריגה ויצירת טקסטיל, מבליטות כולן את ההיבט החזרתי הכרוך ביצירה ומלאכה.

בה בעת שכותרת התערוכה 'הזרקת דיו' מרמזת על עולם עכשווי שבו דימויים חוזרים ומודפסים במערכות שעתוק משוכללות, הרי שאופני יצירתו של זהבי מעידים שהשכפול וההעתקה כטכניקות מודרניות-עכשוויות, מקורן בעולם טרום מודרני ובאופני פעולה אנושיים ראשוניים. ההתבוננות המרוכזת בעבודות המוצגות בתערוכה מעידה על כך שהמלאכה, העבודה העמלנית והפעולה החזרתית כרוכות גם ביצירתה של אמנות עכשווית. העמקה בתהליכים המתוארים המבוססים על תכנון מוקפד, חישוב ומחשבה כפי שהם מוצגים בתערוכה זו, מצביעה על הקרבה בין אמנות, מלאכה וטכנולוגיה. אך אולי יותר מכל אלה, הביקור בתערוכה של זהבי ממחיש שההתבוננות בצורות החוזרות על עצמן, המייצרות יחדיו דגמים מרהיבים, מאורגנים וסדורים, ממשיכה לרתק, לעניין ולהעלות שאלות הנוגעות ליחס המתקיים בין הצורה והתוכן המיוחס לה, בכל יצירה אמנותית.