קיום שמודע לשברו ונושא נוכחות חיונית. ראיון עם שולי בורנשטיין וולף על מיצב חדש

"לאט, השלם נפרש"

שולי בורנשטיין וולף

בית האמנים תל אביב

אוצרות.ים: ורה פילפול ואריה ברקוביץ

מיצב חוץ, יוצג עד 12.2026

שולי בורנשטיין וולף וגילי סיטון נפגשו לשוחח על מיצב החוץ החדש "לאט, השלם נפרש" ועל תהליך יצירה שמתקיים בין איסוף, גוף וזמן.

היי שולי, ספרי קצת על עצמך: איך הגעת לעסוק באמנות, היכן למדת ומתי התחלת ליצור?
שמי שולי בורנשטיין וולף, נולדתי בברזיל, בבית אוהב וציוני ועם סיום התיכון עליתי לישראל. בתל אביב בניתי את ביתי. בצעירותי, למדתי הוראה לגיל הרך בסמינר הקיבוצים ובהמשך לימודי עיצוב פנים במכללת אורט תל אביב. במהלך השנים, למדתי ציור וקדרות בבית האמנים בתל אביב ובמרכז מאירהוף לחינוך לאמנות.

מגיל מאד צעיר הייתי סקרנית לגבי אמנות, ולמזלי הרב אמי שהייתה ציירת חובבת, החזיקה בבית אנציקלופדיות וספרי אמנות רבים, אותם חקרתי. הציור והיצירה ליוו אותי מאז, ומעולם לא פסקתי מליצור. כאמנית רב־תחומית אני מציירת בעיקר בשמן על בד ויוצרת אובייקטים, פסלים ומיצבים, תוך שימוש תכוף בחפצי רדי מייד ובחומרים ממוחזרים.

מתי הושק המיצב שמוצג כעת בבית האמנים בתל אביב “לאט, השלם נפרש”? במה הוא עוסק ולמה דווקא בבית האמנים?
בשנים האחרונות אני שואפת ליצור עבודות בקנה מידה גדול, שחורגות מהמסגרת של הסטודיו. לפני מספר שנים הצגתי בבית האמנים מיצב שהיה מורכב משאריות עץ שאספתי מנגריות בדרום תל אביב, ומשם נולד הרעיון ליצור תבליט־קיר חדש שיתפרש על קיר חיצוני. בשיתוף עם האוצרת ורה פילפול, פנינו לאריה ברקוביץ האוצר הראשי של בית האמנים בתל אביב והוא קיבל את ההצעה בזרועות פתוחות.

מקור הרעיון למיצב החוץ "לאט, השלם נפרש", שמחבר בין פיסות פסולת עץ לבין מבנה שלם נובע מכמה כיוונים; גם מזיכרונות ילדות שלי, של משחק בקוביות עץ עם אחיי וגם מהספר "הערים הסמויות מהעין". הספר שכתב איטאלו קאלווינו, ספר פנטסטי שהשפיע עליי עמוקות, מספר כיצד מגלה הארצות מרקו פולו מתאר לקיסר סין ערים דמיוניות, שעולות על המציאות ומלאות בהשראה.

המיצב עצמו נבנה באופן דינמי, א-סימטרי, תוך שמירה על שיווי משקל פנימי. יש תנועה של צמיחה כלפי מעלה והצידה, שנראית לעיתים כפעולה שנקטעה באמצע, כאילו המבנה לא הסתיים. משמעות ההפסקה היא שהשלם נפרש לאט, והוא לעולם לא סגור. העץ על גווניו משמש לא רק כחומר אלא כפלטת צבעים מונוכרומטית: חום בהיר, גוון דבש,  עץ אדמדם, אפילו חתיכה אחת קטנה כחולה. החומר מדבר בשקט, אך בהחלטיות צורנית.

המיצב נחנך בסוף 2024 והוצב על גבי הקיר המזרחי החיצוני של בית האמנים בתל אביב. הוא משתרע על שטח של 10 מטרים רוחב וכמעט 3 מטרים גובה ופרוש כמעין "תחרה" של עץ ממוחזר. זוהי עבודה על שבר ורצף, שעוסקת באופן שבה מקטעי חומר וזיכרון חוברים זה לזה לכדי מכלול – אך גם נותרים פתוחים להשפעות הזמן, השמש, הגשם, הצל והשחיקה.
בחרתי להציב את העבודה בבית האמנים בתל אביב כי זו צומת חיה של העיר, בין שכונת מגורים לתנועה עירונית תוססת. רציתי שהצופות.ים יעברו לידו שוב ושוב ויבחינו בשינויים הזעירים- שהעבודה תיפרש לנגד עיניהןם בהדרגה, ממש כפי ששמה מרמז.

נשמע יפה ומעניין. שתפי בבקשה את תהליך העבודה שלך; מהיכן מגיעים החומרים, מה מוביל את היצירה ומה קובע את ההצבה הסופית.
תהליך העבודה שלי מתחיל תמיד באיסוף. רבות מעבודותיי שאינן ציור עשויות ממגוון חומרים, אותם אני אוספת וממחזרת לכדי אובייקטים שצופנים ריבוי משמעויות והקשרים – החל מחשיבות המחזור שלהם לשם אמירה אקולוגית וחברתית, ועד לאידיאולוגיה של מציאת היופי ויצירתו יש מאין.

בעבודות אלו שבנויות מפרגמנטים של נייר, זכוכית וחומרים פלסטיים שונים, פעולת המחזור עצמה מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה. היא מפנה זרקור לסוגיות סביבתיות ומשקפת את העניין העמוק שלי באיום על שיווי המשקל האקלימי של כדור הארץ. יש בכך גם ביטוי לזיקה העמוקה שיש לי לאמנות אקולוגית – אמנות שממזגת את האסתטי עם מסר חברתי. האובייקטים גם מבקשים לבטא דיאלוג מתמשך בין אמנות פלסטית לבין מלאכה. הם מבטאים את המחזוריות של עולם המוצרים, כפי שהיא נתפסת בעיניי וחיבורים בין עשרות פרגמנטים קטנים לכדי עבודה גדולה, בין אמנות 'גבוהה' ל'נמוכה', בין אמנות אקולוגית לאמנות מגדרית ועוד.

בעבודות העץ מהשנים האחרונות, אני מלקטת שאריות עץ מנגריות ולעיתים אף רהיטים שננטשו ברחוב. לכל פיסת עץ יש סיפור – צבע דהוי, חור מסמר, ריח מסוים. כשהעץ מגיע לסטודיו שלי, אני מתחילה בתהליך: מנקה, משייפת ואז מרכיבה אובייקטים חדשים. אני פועלת מתוך אינטואיציה ומאפשרת לחלקים “לדבר” זה עם זה ולהנחות אותי. כל אחת מהעבודות נבנית מיחידות בסיסיות: קוביות לא סימטריות, לוחות, פיסות עץ מסוגים שונים, חלקן נשארות עם עקבות השימוש הקודם. כל חתיכה נושאת "אישיות" – צבע שונה, טקסטורה, עובי. הבחירה לעבוד עם שאריות אינה רק בחירה טכנית, היא נושאת עמה משמעויות בדגש על מחזור ואקולוגיה, וההכרה בכך שלחומר יש עבר, יש לו חיים קודמים.

שלב ההצבה של העבודה "לאט, השלם נפרש", התגבש במחשבותיי והתבסס על היכולת שלי "לראות" את העבודה במרחב. אני מתבוננת, מודדת את "הנשימה" של הקיר, את קצב הרחוב, את כיוון האור. החיבורים בין החלקים מאפשרים תנועה זעירה, כך שהעץ יוכל להתרחב ולהתכווץ בהתאם לתנאי החוץ. על אף שהמיצב בנוי מחומר קשיח, הוא שואף להיות חי ונושם ולהגיב לסביבתו.

מיצב חוץ בהחלט מושפע מתנאים רבים, בניגוד למיצבים שנמצאים בתוך מבנה מוגן. איך האוצרות.ים השתלבו בתוך התהליך הזה?
את התהליך ליוו האוצרות.ים ורה פילפול ואריה ברקוביץ. ורה מלווה אותי כבר כמה שנים, והיא זו שדוחפת אותי להרחיב את קנה המידה, לא רק בגודל הפיזי של העבודה, אלא גם בהקשרים ובמרחבים שבהם היא מתקיימת. היא שותפה לרעיונות שלי כבר בשלב הבשלתם ויודעת להציע זוויות שמאתגרות אותי.

אריה ברקוביץ, האוצר הראשי של בית האמנים, שהצטרף בהתלהבות לפרויקט, תרם נקודות מבט מעשיות, למשל, כיצד ייראה התבליט גם למתבוננ.ת מהכביש והציע תאורה רכה שתשלים את העבודה גם בשעות הערב. זה היה דיאלוג פתוח, שמכבד את התהליך שלי ומעשיר אותו. בהזדמנות הזו אני רוצה להודות לאריה שהיה שותף פעיל במהלך ההקמה המאומצת של עבודת הקיר. אז אריה – תודה לך.

יפה וחשוב, דיאלוג עם אוצר.ת טוב.ה תורם רבות לעבודה. אז המיצב בבית האמנים מוצג עד דצמבר 2026. האם יש פרויקטים נוספים שאת מציגה כעת?
בימים אלה ועד אמצע נובמבר 2025, מוצג מיצב תלוי־חלל שנקרא  Temporary Structures Eternal Structures, בתערוכה הבינלאומית Time-Space-Existence בפלאצו מורה, ונציה, במסגרת הביאנלה ה־19 לאדריכלות. הפרויקט, שמופק על־ידי ECC Italy, נולד משיתוף פעולה שלי עם האדריכל הישראלי כפיר גלאטיה אזולאי, גם באוצרותה של ורה פילפול.

המוטיבציה של שלושתינו היתה לחבר בן שפת האמנות לשפת האדריכלות, ולחשוב יחד על מרחב משותף שנמצא בין עולמות ובין חומריות לתפיסת חלל.
כפיר גלאטיה אזולאי עובד בשיש לבן, חומר אדריכלי "אצילי" ומוקפד, אך מבקש לחשוף בו קווים של רכות ותנועה. הוא יצר עבור הפרויקט מבנים מודולריים שמושתתים על יסודות קלאסיים; עמוד, קשת, סף. החללים הריקים, האור שנלכד, ההצללות והחיבורים הופכים כולם לחלק בלתי נפרד מהאובייקט. דרך עבודותיו הוא שואל: כיצד ניתן לבנות מקום שמכיל גם תנועה וגם שינוי.

עבור הפרויקט הזה יצרתי סדרת אובייקטים קטנים משאריות עץ, שמסמלות עבורי את הנוף העירוני המקומי של תל אביב. כל אובייקט הוא כתיעוד של רגע שנמצא בשיווי משקל מושלם –הוא עלול להשתנות אם ניגע בו קלות, אך עדיין יש בו גרעין יציב, הגיוני. אני מקווה שהמבנים מפעילים את הדמיון של הצופה: לעיתים הם נראים כהצעה אדריכלית מיניאטורית, של חזית, מגדל, מקלט או גוף מופשט, ואפשר גם לקרוא אותם כסקיצות תלת־ממדיות- רישומים מרחביים שלא נכנסו למסגרת הדו־ממדית.

הפרויקט המשותף שלנו מציע את המבנה לא כתכלית, אלא כתהליך פתוח, כפעולה חומרית של חקירה; של קיום שמודע לשברו ונושא מתוכו דווקא בשל כך נוכחות חיונית. זהו פרויקט שמבקש לא רק להציג, אלא גם לשאול: כיצד נוכחות נוצרת מתוך שבר? כיצד זיכרון מתקבע בחומר?