מנדלת החיים והמוות של חן שיש, או חגיגה מוטרפת בקרנבל פמיניסטי

'תאווה לעיניים'

חן שיש

אוצר: רון ברטוש

מוזיאון הנגב לאמנות

קציעה עלון בסקירה וביקורת על התערוכה "תאווה לעיניים"

בתערוכת היחידה שלה "תאווה לעיניים", שהוצגה עד לאחרונה במוזיאון הנגב לאמנות אומרת- מציירת לנו חן שיש וכמו מהדהדת את דבריה של הפילוסופית סימון וייל: "יגונו הגדול של האדם, יגון שמתחיל בילדות ונמשך עד המוות, נעוץ בכך, שלהסתכל ולאכול הן שתי פעולות נפרדות. אושר נצח הוא מצב שבו להסתכל פרושו לאכול. מה שאנו מסתכלים בו עלי אדמות איננו ממשי, הוא קישוט. מה שאנו אוכלים נהרס, איננו ממשי עוד. החטא הוא שיצר בנו את ההפרדה" (סימון וייל, הכובד והחסד, עמוד 131). על פי וייל, אנו רוצים "לאכול" את הציור, להפנימו, לחיות אותו כך שיהפוך להיות חלק מאיתנו. זהו לכאורה המובן מאליו, אולם נדמה כי ההיפך הוא הנכון- הציור תמיד רוצה לאכול את צופיו ולעיתים זוהי אף טריפה או נשיכה.

עבודותיה של שיש מהלכות תדיר על הגבול הדק שבין פיתוי לפיתיון; בין ההגשה המפתה של הציור לעין המתענגת ובין ה"דקירה" (מושג ה"פונקטום" שקבע רולאן בארת), ה"נשיכה" או ה"טריפה". הציור של חן שיש טורף אותנו, זולל אותנו במלוא פיו, אוכל אותנו "בלי מלח".  אנו נשאבות.ים אל סבך היצורים ההיברידיים, אל העולם המכושף שבראה, ציירה ויצרה. זהו משטר סימנים מאתגר, יצירות שנוצרו מתוך היגיון של מכשפה, של שמאנית גדולה, תוך שהוא מכלכל בדרכים חדשות אפשרות של חריגה וטרנסדנציה מכבלי היום יום.

החריגה והטרנסדנציה, המסגרת הצורנית והדומיננטית בתערוכה שמומשגת גם כעין (הרחבה במאמרים של קטלוג התערוכה) היא גם המבנה הרוחני- המנדלה. בוויקיפדיה מוגדרת המנדלה כ"סמל גיאומטרי, לרוב סימטרי, המורכב מסמלים רבים. ציורים הדומים למנדלה הופיעו בכמה תרבויות בעולם, ללא קשר ביניהן, למשל ביבשת אמריקה ובדרום אסיה. מַנְדָּלָה מסמלת את היקום ואת נפש האדם בכל הדתות, שמקורן בתת-היבשת ההודית. ברוב ציורי המנדלה יש מרכז משמעותי, וממנו מצוירים הקשרים של הארה או מאפיינים של בודהיסטווה. בנוסף, יצויר לרוב צלב, המחלק את המנדלה לארבעה חלקים. ישנן תרבויות, בהן המנדלה מייצגת את המערכת שעל בסיסה מתקיימת ויזואליזציה של המדיטציה. בתוך כך, המנדלה מסמלת מקום מקודש וסגור, טוטאליות, את המיקרוקוסמוס, אינטליגנציה קוסמית ואינטגרציה. המנדלה מייצגת את רוח הקוסמוס ואת קיום העולם. הריבועים, שמופיעים בה לסירוגין, מייצגים עקרונות דואליים, אך גם משלימים של היקום, את שחזור הבריאה, ועלייתה של הנשמה לשמיים. כמו כן, הם מייצגים את מרכז הכוח שמותיר את האזור מאובטח מהשפעות עוינות. מרכז זה מתפקד כשמש או כאמצעי לכניסה לשמיים."

כבר מקריאה ראשונית ניכרים לעין, תרתי משמע, הפתילים והחוטים המקשרים בין הנאמר לבין ציוריה של שיש. הבחירה בצורניות המובחנת הזו אינה סתמית. הארגון הקומפוזיציוני בתוך מבנה המנדלה הרוחני, השיב אותי אל כותרת טקסט התערוכה שאצרתי עבור שיש בשנת 2008, בגלריה אלון שגב: 'התיאולוגיה השחורה ורודה של חן שיש' (פורסם לאחרונה בספרי "לנוכח: קריאות באמנות ישראלית, גמא, 2024).

הקריאה במבנה המנדלה הארכיטיפי, יוצרת שקילות סימבולית בין צדה העליון לתחתון: העליון מתפרש כחיי הנפש והעולם הגלויים ואילו חלקה התחתון- כחיי התת מודע, הלא נודע, המשתוקק להיגלות. ואכן, אם "נחתוך" בדמיוננו את עבודותיה של שיש באמצען, נגלה לא פעם שני ציורים שונים בתכלית: אפל, דמוני ולא ברור, לעומת החלק העליון- שוקק חיים ורווי שמחה. החיבור האינטגרלי בין השניים- זוהי גדולתה של שיש כאמנית.

עבודותיה של שיש מוכוונות על ידי ווקטור שבורא עולם משל עצמו; עולם מיתי, מטאפורי, קסום ואפל, בו שולטות חיות היברידיות, ארוכות צוואר, בעלות מקור ענק, כנפיים פרושות ועיניים חודרות. זהו עולמה של החגיגה, חגיגה מ"סוג מיוחד במינו", כפי שכותבות קתרין קלמנט והלן סיקסו, בספרן "זה עתה נולדה" (עמוד 54); "חיי החברה- לא חיי החברה האמיתיים, אלא התדמית המיתית שנפוצה להם בתקופות השונות- הם "בצד הנכון" ואילו החגיגה- "בצד ההפוך". הכול מתנהל בה בכיוון המנוגד, וגם הגופים עצמם מוצאים דרך להתהפך. זהו הדבר בגני העדן של הירונימוס בוש: האוהבים חוברים זה לזה כשראשם כלפי מטה ורגליהם אל הקיר. סדרי הגודל הפוכים, הפירות והחיות עצומים והנבחרים זעירים; הם יכולים לרכוב עליהם, לחדור לתוכם, להיספג בתוכם. זהו "עולם הנגד המכושף"." שיש היא שמאנית בכנסיה הצבעונית שחוללה בעצמה- זו עם "הקדושים המזויפים ועם חיות הפלא המנחמות"- כפי שכותבות השתיים.

התשוקה ליצירת עולם בדיוני וקסום, בלא להידרש כלל אל המודוס המימטי הכה דומיננטי בציור הישראלי, כרוך לטעמי בדחיית מסורות הציור הפטריארכליות, האקדמיות, שנהנות מיוקרה רבת שנים בתולדות האמנות. "הריגוש הכרוך בהשארה מאחור של העבר מבלי לדחות אותו, בהתרוממות מעבר לצורות בלויות או דכאניות"- כותבת לורה מאלווי (מתוך: ללמוד פמיניזם- מקראה, הקיבוץ המאוחד, 2006).

שיש, ילידת צפת, בת למשפחה קשת יום, "בורחת" מן המימטי. עולמה הצבעוני המיוחד במינו, רווי החיות והמיסטיקה (ראו העבודה "עץ החיים") מעלה בזכרוננו שתי אמניות מקסיקניות גדולות: פרידה קאלו ולאונורה קרינגטון. שתיהן חיו במקסיקו שנים רבות ואף הכירו האחת את השנייה, אך לא נוצרה ביניהן קרבה או הערכה הדדית. יצירתה של שיש יכולה לרפרר לשתיהן: הצבעוניות העזה, המקסיקאית, העולם הלא ריאלי, רווי המסתורין והיופי, הו היופי!