אינדפרנטיות גיאולוגית. שיחה על השפעות טקטוניות וכוחות בלתי צפויים באמנות

אופירה שפיץ

"אם נפתח אנשים נמצא נופים״

if we opened people up, we’d find landscapes” (Agnes Varda)"

אוצר: גבי יאיר

גלריה גבי יאיר תל אביב

נעילת התערוכה בשבת 4/1/25

ביום שבת ה- 21.12.24 בשעה 12:00 יתקיים שיח גלריה בהשתתפות האמנית והאוצר

אופירה אם תוכלי לספר קצת על עצמך לטובת מי שאינןם מכירות.ים.

למדתי תואר ראשון בגאוגרפיה ועסקתי בהוראת גאוגרפיה כמעט 12 שנים. אחרי שפרשתי מההוראה המשכתי ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. שני תחומים האלו מאוד משפיעים על העבודה שלי גם היום. אחרי שציירתי במשך כמה שנים, למדתי 4 שנים במנשר לאמנות עם מורות.ים מדהימים. בשנתיים הראשונות המשכתי לצייר ואז "יצאתי" לעבודות חלל.

כלומר מיצבים תלויי מקום?

כן תלויי מקום ותלויי נושא. המעבר העיקרי היה מדו ממד לתלת ממד. בתערוכת הגמר הצגתי אובייקטים שעסקו והיו מורכבים ממפות ואטלסים. בעקבות תערוכת הגמר נפתחו לי כמה דלתות משמעותיות לפרויקטים אמנותיים. השם שלי נהיה יותר מוכר והתחלתי להציג בחללי אמנות. מסוף הלימודים הצגתי 4-5 תערוכות יחידה, גם בארץ וגם בחו"ל.

במה התערוכה הנוכחית דומה ושונה מתערוכות יחידה קודמות שהצגת?

הפן החדש עבורי הוא חווית העבודה עם אוצר התערוכה גבי יאיר- היינו בדיאלוג של כמה חודשים שהיה מאוד מפרה והוביל בסופו של דבר לתערוכה הנוכחית. חלק מהאובייקטים שמוצגים היו קיימים בסטודיו והותאמו לתערוכה וחלקם הוכנו במיוחד עבורה. העיקרון ההמשכי שקיים בתערוכה, זה העיסוק בסלעים ואבנים- נושא שהתחלתי לעסוק בו עוד בלימודים במנשר ומלווה אותי כמעט בכל תערוכה. תמיד יש כמה אובייקטים שהם סלעים- זה התחיל בשימוש במפות ואטלסים, המשיך בנייר מסוגים שונים ומתפתח היום גם לרישומים והדפסים שהופכים לחומר פיסולי שמרכיב את הסלעים.

יפה, גאולוגיה זה נושא שקרוב לליבי. אני מזהה שיש פה גם מספר עבודות שהבסיס שלהן הוא מתכת

נכון. חלק מהעבודות מטופלות- אני עובדת עם חומצות או רישום על המצע, או שכבות של נייר וחלק מהעבודות נתונות רק לפגעי מזג האוויר והזמן. הפורמט של העבודות מוחלט מראש- עיגול, מלבן וכו' אבל התוצר הוא תהליך של עבודה עם חומרים נוספים או חשיפה לכוחות הטבע.

נראה שהתערוכה מוצבת כך שיש רפרנסים- פיסות שנוגעות ומושפעות מנושאים כמו אמנות מזרח רחוק או עקרונות גיאולוגיים ולצד זה יש גם תחושה חזקה של מקום קונקרטי, כלומר הפרגמנטים חוברים למקום פיזי שלם- אולי גן, או אתר בטבע.

בהחלט. בדיאלוג עם גבי נכחה הבחירה לייצר מקום שניתן להסתובב בו ומושפע מהעבודות ומחלל הגלריה עצמו- מהרצפה שהיא משטח בטון לא מהוקצע, הנישות בקירות והחלון שפונה אל הגינה החיצונית שמשתלבת עם העבודות שבפנים. ההצבה עצמה ארכה הרבה זמן, כשלושה שבועות והדברים נבעו דווקא מתוך רצון לשבש ולא לתכנן. בהקשר של גן, חשבתי גם על המסורת רבת השנים של גנים יפנים או גני זן, בהם מונחים לעיתים קרובות סלעים או אבני חצץ במקום צמחיה.

גבי יאיר מוסיף: אופירה היא גמישה מאוד וספורטיבית בגישה שלה והתקשורת בינינו הייתה מצוינת. העיקרון המרכזי שהוביל את העבודה הוא אי הוודאות. שינינו חלק מהעבודות בסטודיו וגם בהצבה מתוך תחושה משחקית שכמעט קרתה מעצמה. למשל העבודה המרכזית בגלריה, עבודת רצפה מקנווס צבוע הייתה במקור בד גדול וחלק שהיה צבוע אדום. אופירה הוסיפה לו צבע שחור וכשהבאנו את העבודה לחלל פרשנו אותה, והיא קיבלה את הצורה שהיא מוצבת בה כעת מבחינת קנה מידה, נפח וצבעוניות. דבר דומה קרה עם עבודות נוספות; עבודת הציור המקופלת שתלויה על הקיר, הייתה במקור ציור דו ממדי שאותו קיפלנו ותלינו- הוא קיבל נפח ותלת ממדיות מתוך הפעולה של הקיפול. גם זוג העבודות הארוכות שמוצבות קרוב לכניסה היו שונות; עבודת הנייר הייתה במקור 10 רישומים נפרדים על נייר אורז שאיחדנו לעבודה אחת מתוך מחשבה על ה"נסתר"- שלא צריך לראות ולהראות הכל. הנוכחות של עבודות הנייר מורגשת בנפח ולא מתוך האפשרות לראות כל אחת מהעבודות בנפרד.

עבורי המושגים האלו מתקשרים לפן הגיאולוגי שאופירה הזכירה בהתחלה. יש תוצרים שניתן לראות בעיניים, אבל בכל עבודה מתבטאים גם תהליכים שמתרחשים או התרחשו מתחת לפני השטח ויצרו את העבודות הסופיות. אנחנו לא חייבות.ים להיות עדות.ים לתהליכים האלו כדי להבין שהם היו או עדיין שם. זה מופיע כמעט בכל העבודות בתערוכה.

גבי יאיר: נכון. הרצפה כאמור היוותה חלק אינטגרלי מההצבה, בגלל שיש בה גם ממד "טבעי"; היא אינה מהוקצעת ומזמינה חווית קנה מידה אחרת בחלל- מבט על מרוחק, או מבט מגובה נמלה. באופן כללי מה שביקשנו לייצר זו גם תחושה אינדפרנטית- התערוכה נחווית אולי כמוקפדת, אבל ההרכבה שלה נעשתה בנונשלנטיות וספונטניות מתוך רצון לחקות את הפעולות של הטבע מבחינה אנרגטית.

אופירה תוכלי להרחיב על תהליך העבודה שלך בסטודיו בהקשר הזה? של הטבע ושל פעולת ה"חיקוי".

בסטודיו אני מוקפת וחשופה למגוון של חומרים, מבלי להיות מתוכננת. אני רוצה להגיע לאיזשהו תוצר אבל אני לא יודעת מראש איך הוא ייראה. המקריות מעניינת ומסקרנת אותי, אני בוחנת אותה והיא מלמדת אותי על ההמשכיות של העבודה. עבודה עם חומרים כמו דיו, שבלונות מגוונות כגון תחרות ורישום באמצעות ענפי עץ או נוצות, מאפשרים לי יצירה שבה נוכחים האקראיות והתנועה החופשית והזורמת של החומר.

אז קיים דחף אימפולסיבי שמבקש להיפגש עם החומר ואת מאפשרת לו להתממש בארסנל של חומרים. מוצגות פה למשל שתי עבודות שהפורמט שלהן זהה- עיגול ברזל שעבר תהליכים ונתלה על הקיר, כשתהליך העבודה עליהן היה שונה.

כן, הסיפור של שתי העבודות האלו שונה לחלוטין. את שני המשטחים תכננתי להשאיר בחוץ כדי לתת לפגעי מזג האוויר לעצב את העבודות. בפועל, השארתי משטח אחד בחוץ ובשני השתמשתי כ"חותמת" שאיתה הדפסתי על בדי ציור; ציפיתי את המשטח בניירות קרפ רטובים וספוגים בדיו- והדפסתי את הצורה על בדי ציור גדולים. את ניירות הקרפ ועלי הזהב שנדבקו למשטח השארתי כפי שהם, והמשטח קיבל אופי של אובייקט שעומד בפני עצמו.

גבי יאיר: בעבודה הזו יש גם ממד של דקורטיביות שמתבטא בעלי הזהב שגם הוא נוכח במידה מסוימת בתערוכה. זה חלק מתהליך העבודה של אופירה והענקנו לו מקום בתערוכה, גם אם לא מרכזי.

אופירה: הדקורטיביות באמת מינורית בתערוכה הזו אבל נוכחת. למשל בעבודה של הסלעים יש הטבעה של פרחים על הנייר שאיתו פיסלתי את הסלעים. הבד היה שייך במקור לסבתא שלי שהייתה תופרת. יש לי חיבור חזק לסבתא, ובכל עבודה יש נגיעת מחווה עבורה. בהקשר הזה, מאוד חשוב לי המפגש של א.נשים עם העבודות שלי והרצון שלהןם לגעת בהן פיזית- אני מאפשרת את זה. רוב הא.נשים מבקשות.ים רשות לגעת ואני מאפשרת, כי אני מזהה צורך חזק לגעת ולזהות מאיזה חומרים הן עשויות. זו גם הסיבה שאני אוהבת לשהות בחללים שאני מציגה בהם

 יפה. האם מתוכננות תערוכות עתידיות או פרויקטים שכבר עומדים על הפרק?

אני עובדת כעת על פרויקט שמחזיר אותי לעיסוק במפות ואטלסים, אבל באופן שונה מאיך שהם הוצגו בעבר. זה מאוד טרי עדיין אבל זה הכיוון. אחרי תערוכת יחידה אני משתדלת לקחת את הזמן בסטודיו, לעכל את החוויה ולחשוב על הצעד הבא. הזמן הזה של לשבת בסטודיו " ללא מטרה", זה זמן איכות שהוא מאוד חשוב לי בין תערוכה לתערוכה- בשביל להרגיש את הסטודיו ולתת אוויר לתערוכה הבאה.

מה את מפנטזת לעשות שעדיין לא עשית?  

הפנטזיה המרכזית היא להיות מוכרת יותר בשדה האמנות ולהמשיך להציג בחללי אמנות חשובים. בארץ הצגתי גם במוזיאון ובחו"ל הצגתי באמירויות ובטוקיו, אבל הייתי רוצה לצמוח ולהציג בעוד מקומות בארץ ובעולם. מאוד מעניינים אותי גם שיתופי פעולה עם אמניות ואמנים משדות חקר מגוונים.

לסיום, האם יש משהו נוסף שהיית רוצה לספר וחשוב לך שא.נשים ידעו ?

אני רוצה להתייחס לעבודת הרצפה המרכזית בתערוכה, שבמקור הייתה צבועה רק באדום. כשהתחיל הדיאלוג עם גבי האוצר לקראת התערוכה, עבדתי על אובייקטים של "דמעות" שהיו מורכבים ממיכלים עגולים קטנים מפלסטיק, שאותם עטפתי בעבודת סריגה סזיפית. ה"דמעות" הגיעו בעקבות אירועי ה7.10- כשהרגשתי שאני עוצרת את הדמעות שלי, והיה לי צורך לבכות אותן החוצה. אני אדם רגשני בד"כ ודווקא בתקופה הראשונה של המלחמה לא בכיתי. אז סרגתי את הדמעות אבל הנחתי אותן בצד, כדי להתחיל ולגבש את התערוכה. אחרי חודשים שלמעשה לא עבדתי, פרשתי את עבודת הבד האדום במרכז הסטודיו. בהקשר החדש שלה, העבודה נראתה לי פתאום כמו מכוסה בדם. התחלתי לצבוע את הבד בצבע שחור וכיסיתי וכיסיתי ולא הצלחתי לגמרי לכסות את הצבע האדום. הבנתי שאני בעצם מנסה לכסות את הדם אבל לא מצליחה, הכאב נשאר שם ומסרב להימחק. כשגבי הגיע לסטודיו סיפרתי לו את הסיפור והשארנו את האופציה להציג את העבודה בתערוכה, מבלי להתחייב עדיין. בסופו של דבר הוחלט להשאיר את העבודה הזו מכוסה רק בשני שליש של צבע שחור והיא הוצבה במרכז הגלריה. חלק מהא.נשים רואים בעבודה התפרצות געשית, חלק רואות.ים מנהרות וחלק את הדם והכאב שהיו שם מלכתחילה. זו עבודה שנעשתה בימים הכי קשים שידעתי ולמרות שהמוטיבציה המקורית של התערוכה היא הדמעות הסרוגות, העבודה הזו היא בסופו של דבר לב התערוכה. הדמעות פינו את עצמן לעבודה הזו, שמסמלת עבורי את ההתמודדות עם המצב ולא את ההדחקה שלו.