מה קורא? מגזין BOMB פיתח נישה ייחודית בתחום הכתיבה והמחקר על אמנות

מאת: יהונתן ה.משעל

"אין בעולם אמנית, בימאית, סופרת או משוררת שאין לה מה לומר על עבודתה או על תהליך היצירה שלה״ אומרת בטסי ססלר, מי שהגתה והיתה שותפה להקמת המגזין BOMB. 

מגזיני אמנות מסוימים מנגישים אמנות לקהל הרחב, ישנם כאלו שהם מקצועיים או אקדמאיים, אחרים דנים בסוגיות של עולם האמנות, ויש את BOMB, שנועד עבור אמניות ואמנים בכדי לתת מקום לשיח על נושאים אישיים וקולקטיביים שמעסיקים אותן.ם. משנת 1981 ועד היום המגזין מוקדש בעיקר לשיח על תהליך היצירה, ומתמקד בא.נשים להןם דרוש השיח הזה: יוצרות ויוצרים מתחומי האמנות, ספרות, מוזיקה, תיאטרון, שירה וקולנוע. לכל היוצרות והיוצרים האלו ישנן דילמות דומות, תהליכי עבודה מגוונים, תוצאות שונות בתכלית ודמיון אישי ותרבותי רב. BOMB נותן מקום לדיון הזה, ומפקיד אותו בידיים האמונות ביותר- של האמניות והאמנים עצמן.ם. בימאיות מראיינות משוררות, קולנועניות כותבות על מוזיקאיות, אמניות מסקרות מחזות ושחקניות מבקרות ספרים ותערוכות אמנות. כפי שהמגזין מגדיר את עצמו, הוא מופק, מופץ ונכתב בידי יוצרות ויוצרים, עבור יוצרות ויוצרים. 

במבט ראשון לא נצליח לזהות את האג'נדות המדוברות. המגזין מסקר אמנות עכשווית בדומה לאחרים, אך שמות הכותבות והכותבים חושפים את השוני המהותי ביניהם: אמניות ואמנים, יוצרות ויוצרים הןם כותבות.י התוכן העיקריים, בשונה מעיתונאיות ועיתונאים שבדרך כלל מספקים תוכן למגזינים. 

שלא במתכוון, BOMB מצליח למלא כבר מעל ל-40 שנים חלל שלא מתקיים בפלטפורמות אחרות – מרחב מכבד לשיח בלתי מתווך בין יוצרות ויוצרים. הכנות והפשטות של מרחב שיח הזה, הם שהפכו את המגזין (שהיה אמור להתפרסם פעמים ספורות בלבד בתחילת שנות ה-80 ולהיסגר) לאחד מהארכיונים המרכזיים והחשובים של שיחות בין אמניות ואמנים על אמנות, עד כדי כך שהמגזין קיבל מעמד כמתעד הלא רשמי של סצינת האמנות, בייחוד זאת האמריקאית. 

״ ׳אני מראיינת עבור מגזין BOMB׳, אמרה לי פעם אמנית צעירה שפגשתי בלואר איסט סייד בניו יורק. ׳אה, כן? יופי׳ עניתי, הערכתי את האנרכיזם שלה״. בסטי ססלר מספרת בחיבה שהיתה כבר אז העורכת הראשית של המגזין, אך לא הכירה את האמנית שמינתה את עצמה לכתבת. בכדי לשמור על נאמנות לרעיון והפרקטיקה של אמנות לשם האמנות, המגזין מתפרסם בחסות עמותה ללא מטרות רווח; אלמנט נוסף שמבדיל אותו מהמגזינים הפופולריים שמאופיינים במסחריות.

המגזין מספק הזדמנות לדון בנושאים פנימיים אפילו עבור שמות גדולים בתרבות ובאמנות וזה, כאמור וכידוע לכל מי שעוסק.ת בתחום, נחשב לצורך חיוני. בין השמות שראיינו או התראיינו למגזין ניתן למצוא את ניקול אייזנמן, קוונטין טרנטינו, ברברה קרוגר, מת׳יו בארני, וויליאם דפו, סינדי שירמן, ריצ׳ארד סרה, אל פאצ׳ינו, מיקה רוטנברג, ג׳ים ג׳ארמוש, פיליפ סימור הופמן, פטי סמית׳, ריצ׳ארד פרינס, וסלמאן רושדי. למרות מעמדןם, הןם היו יכולות.ים לכתוב בחופשיות, ויותר מכך, לדבר בחופשיות במסגרת המגזין. השפה של מגזין BOMB מובחנת בכך שהיא מדברת ב'שפת האמנות׳ מבלי לחשוש להיות "בלתי נגישה" למי שלא עוסקות.ים בתחום, אך נשארת גם תקשורתית בכך שהיא לא משתמשת בשפה אקדמית גבוהה או רוויה מדי במונחים מקצועיים. ״אותנטיות, קבלה, קיימות״ אלו שלושת הערכים שמנחים את המגזין, בסדר הנ"ל. ״משימתנו היא להעביר את קולה של האמנ.ית״ כתוב בהצהרת הכוונות של המערכת. ״בשנת 1981 מבקר.ת האמנות היתה מפרש.ת את העבודה במקום לקבל את היוצרת כסמכות ביחס ליצירתה״, מספרת העורכת הראשית בטסי ססלר, ״היום הרבה יותר מקובל להתייעץ עם המקור ליצירה אודות הפרשנות״. 

בשנים האחרונות המגזין פתח את ״פרוייקט ההיסטוריה המדוברת״ בו נאספים סיפורים אישיים של אמניות ואמנים שחורים, או כפי שהמגזין מגדיר אותן.ם, ״מהתפוצה האפריקאית״. זאת, כדי לקדם את קולןם ולתת מקום ליוצרות ויוצרים מקהילת המיעוט המודחקת ביותר בארה״ב. כשהפרוייקט הושק בשנת 2012, רוב השמות של האמניות והאמנים השחורים ברשימה לא היו מוכרים כלל לעולם האמנות האמריקאי. מאז הדברים השתנו באופן מהותי, אך הפרוייקט ממשיך מתוך הבנה שייצוג קולות מהשוליים לא הושלם עדיין, ולאמניות ואמנים מקבוצות מיעוט בארה״ב יש עוד דרך ארוכה לעשות, לפני שאפשר יהיה להניח בצד את המאמץ להעניק להןם שוויון. מאז תחילת הפרוייקט, הוא צבר תאוצה, ואף זכה לתמיכה מקרנות פרטיות כדי להרחיב את פעילותו לאזורים כמו ניו אורלינס ושיקגו. סיפורים אישיים של אמניות ואמנים שחורים מקבלים מקום בלעדי בפרוייקט, שבלעדיו ייתכן שקולןם לעולם לא היה מגיע לקהלים רחבים, מעבר לקהילות בהם הןם פועלות.ים. 

לצד הפן החברתי והפעולה הפנים אמנותית של המגזין, ישנו כמובן התוכן. מרינה אברמוביץ׳ הגדירה אותו כ״חדשני ומסעיר״ ואכן, זו הגדרה מדויקת לאייטמים שכוללים ראיון מטריד עם אנדרה סראנו שבו אנה בלום לא חוסכת ביקורת על פועלו האמנותי, שיחה בין ברברה קרוגר לריצ׳ארד פרינס על משמעות הראיון המוקלט, ראיון עם סיידי בנינג על להיות אמנית וידאו לסבית בתחילת שנות ה-90, ועוד. הראיונות ב-BOMB היו ונשארו עמוד התווך העיקרי של המגזין, ואפשר למצוא בו עשרות שיחות וראיונות עם שמות מוכרים יותר או פחות על תהליכי עבודה, ושאלות שמעסיקות כמעט כל מי שמקדיש.ה את הזמן ליצירה. 

BOMB מתפרסם כמגזין מקוון, ופעם ברבעון גם כמגזין מודפס. כיאה לרוח החופשית שהקימה אותו, BOMB מתרברב בכך שכל גליון עשוי להיות האחרון. בינתיים הוא מאוד כאן וכל 15,000 המאמרים, ראיונות, סקירות, סיפורים, שירים וטקסטים של המגזין מאז הקמתו פתוחים לעיון בארכיון, שמרגיש קצת כמו נבירה בתוך תיבת אוצר. 

_______________________

דימוי ראשי: Jack Whitten, First Gestalt, 1992, acrylic on canvas, 16 × 16 inches. Collection of United Yarn Products, Co., Inc. All photos courtesy of Horodner Romley Gallery, New York City. מתוך ראיון של קנת׳ גולדסמית׳ עם ג׳ק וויטן, 1994