מה קורא? המגזין האמריקאי ״הייפראלרג׳יק״ מתקן את העולם, אלא אם את.ה יהודיה

הדימיקה הפנימית של עולם האמנות: מי מציגה איפה, למה, באיזה הקשר; מי קונה איזו עבודה, איזה גלריות מציגות את מי, מה מוצג במוזיאונים ולאיזה חברות הנהלה יש אוסף שכולל אמניות.ים שמציגות בתערוכת הקבע במוזיאון אותו הן מנהלות, איך מגיעים לאוצרות, או לירידים גדולים, איך נקבע הקאנון אותו לומדות סטודנטיות בבתי הספר לאמנות, מה היחס בין אוספים גדולים להון ואיך אמנות הופכת למטבע סחיר- כל האלמנטים שנכללים תחת הכותרת ״הפוליטיקה של עולם האמנות״ ומסעירות את חיי היום יום של אמניות.ים ברחבי העולם, הם הלחם והחמאה של מגזין ״הייפראלרג׳יק״ החתרני, הנועז, הבועט במוסכמות. 

מאז שהזוג, שלא לומר power couple הראג ורטאניאן ו-ווקן גואיקיאן הקימו אותו ב-2009, הוא הפך למגזין משמעותי בנוף היחסית שמרני של מגזיני האמנות הגדולים. ולא רק בתוכן, גם בצורה. כשעוד מימנו את המגזין מכיסם כאנשים צעירים בניו יורק, הם התעקשו לשלם סכומים הוגנים לכותבות והכותבים שלהם. לימים ההשקעה השתלמה, כשהצוות התרחב ומשך כותבות מוכשרות ובעלות תשוקה לדבר.

כך, במהלך העשור הראשון לקיומו, כתבות בהייפראלרג׳יק נעו מהיותם חלק משיח של חוג אמנותי מצומצם בניו יורק לקול הבולט של השמאל הפרוגרסיבי בארה״ב. היות וזהו זרם פוליטי פופולרי בקרב האמניות והאמנים בארה״ב, וודאי בקרב הצעירות בהן, המגזין נהפך למזוהה עם קול הדור הצעיר, כזה שמצביע על עוולות, נישול, הדרה, חוסר ייצוג ושימוש לרעה בכח ממסדי. 

המגזין רשם לזכותו הצלחות מרשימות בנסיון לשנות לטובה את עולם האמנות ואת יחסי הכוחות בתוך ממסדים גדולים. ייתכן שההישג הגדול ביותר שלהם נרשם במאבק מול מוזיאון הוויטני בניו יורק. בתחקיר משנת 2015, התברר שוורן קנדרס, סגן נשיא הבורד של המוזיאון הוא גם בעלים של קבוצה עסקית גדולה שבין השאר מספקת תחמושת לאמצעי פיזור הפגנות לצה״ל, ואילו צה״ל עושה שימוש בחימוש מול פלסטינים בגדה ורצועת עזה. ב-2019 הפרסומים בנושא תפסו תאוצה כשקבוצה של אמנים החליטו להוריד את עבודותיהם מהבינאלה של הוויטני במחאה על הקשר בין מימון המוזיאון לתעשיית הנשק. הוויטני, בטקטיקה שהצליחה בעבר לדכא ביקורת אימץ את תנועת המחאה והזמין אותם להפגין בתוך המוזיאון עצמו. אך המחאה לא שככה, וכש׳ארכיטקטורה פורנזית׳ הציגו עבודה במוזיאון שבה הם קושרים בין סגן הנשיא לתעשיית הנשק, כבר אי אפשר היה לדכא את הזעקה הציבורית שקמה סביב הנושא. בסוף 2019 פרש קנדרס בלחץ שאר חברי ההנהלה ולאחר תביעה כנגד המוזיאון וסבב התכתשויות מכוערות בעיתונות עם חברי הבורד הנותרים, הצהיר קנדרס ב-2020 שיפסיק את השקעותיו בייצור אמצעי לחימה. 

בסך הכל, נכתבו בהייפראלרג׳יק 37 כתבות בנושא בין 2015 ל-2020, רבות מהן בידי זוג העורכים הראשיים חכים באשרה ו-ורטאניאן. המגזין צוטט סביב הנושא בגארדיאן הבריטי ועיתונים גדולים נוספים. בשביל מגזין קטן יחסית, ההישג העיתונאי היה משמעותי ביותר. 

המגזין ממשיך את הרדיפה שלו אחרי צדק, בכתבות על נושאים בוערים ומגוונים כמו גניבת אוצרות אמנות מעמים לא מערביים, אנטי-קולוניאליזם, המאבק של להט״ב+ לשוויון, שימור תרבויות ומגוון בעולם האמנות, העוולות והאובדן במלחמת רוסיה אוקראינה, ייצוג קולות נשים באמנות (תערוכה מומלצת, אגב), או הסכנות שבטכנולוגיה. המכנה המשותף לכל אלו הם נושאים חברתיים-פוליטיים שחרוטים על דגלו של המגזין, ושבאים לידי ביטוי בעולם האמנות. 

לאורך השנים, המגזין שטוען למיליון קוראות.ים ביום (!), סיקר בהרחבה גם את המאבק הישראלי פלסטיני: חדשות, כתבות ומאמרים רבים נכתבו בנושא מאז הקמת המגזין ועד היום. בתחילת דרכו הגיע העורך ורטאניאן לביקור בישראל דרך ׳ארטיס׳, הכיר את קהילת האמנות המקומית ונותר בקשרים מסויימים עם קולגות, ואילו בשארה שחי בישראל עד שעבר לניו יורק היה כותב למגזינים בעברית ושותף לעשייה של קהילת האמנות המקומית, כפי ניתן לשמוע למשל בשיחה איתו במגזין ׳תוהו׳; אך למרות זאת המגזין אימץ קו תקיף כנגד ישראל, כולל נגד קהילת האמנות שלה. לדוגמא, לאחר שהאמנית רות פתיר החליטה שלא לפתוח את הביתן הישראלי בביאנלה בונציה עד שתושג הפסקת אש במלחמה מול עזה ויוחזרו החטופות והחטופים, המגזין פירסם כתבת שער בביקורת על ההחלטה, שקיבלה את הציון ״לא מספיק״ מצד התארגנות שקראה להחרים את ישראל מהביאנלה. 

למרות שניתן לעשות הפרדה בין מדיניות ממשלת ישראל לתושבות והתושבים שלה, או לכל הפחות לקהילת האמנות שלה, כבר בתחילת אפריל 2024 הביתן הישראלי היה על הכוונת של המגזין, בלי קשר לזהות האמנית המציגה בו או נושא התערוכה. בכותרת לכתבה "היתולית" לרגל האחד באפריל, נכתב כי ״ישראל משטחת את ביתני הביאנלה בונציה בטענה כי חמאס מסתתר תחתם״. בכתבה מסופר כי "המבצע שקיבל את השם מבצע פיתה' הסתמך על מידע מודיעיני שמקורו בקריאה מוטעית של פרסומת לחומוס". עוד נכתב ש"ממשלת גרמניה תמכה במהלך וקראה לחרם וסירוב כניסה לגרמניה לכל מי שיתנגדו לו". 

גרמניה אגב, זכתה לכתבה משלה לכבוד האחד באפריל, כשכותרת "היתולית" נוספת בישרה על כך שמוזיאונים בגרמניה יסירו כל עבודה בה מוזכר נהר או ים, רפרנס לקריאה ״ From the river to the sea" שמחאות פרו-פלסטיניות עושות בה שימוש בארה״ב. הכתבה, שנכתבה על ידי בשארה עצמו, "מצטטת" חבר פרלמנט גרמני שאומר: ״אם אנו רוצים לקחת ברצינות את ההיסטוריה הטראומטית של העם היהודי, עלינו להעלים כל נהר, נחל וערוץ במדינתנו״ הוא אף "התחייב שלא לבקר עוד בשום חוף ים לשארית חייו". המדיה הגרמנית "הריעה למהלך והאשימה גופי מים גדולים כמו נהר הנילוס ב״שימור נהר של אנטישמיות״. באשרה חותם את המאמר כך: ״מתוך מצוקת מקום במחסני המוזיאונים, חלק מעבודות האמנות שהוסרו אופסנו במחסן תת-קרקעי ששימש במלחמת העולם השניה כבונקר של הנאצים. הו, האירוניה״.   

קשה להבין איזו עוולה המגזין מבקש לתקן בטור הסרקסטי הזה- דרך בוז לטראומות של העם היהודי, ומדוע קריאה לחרם על הביתן הישראלי היא המענה לביקורת על מדיניות ממשלת ישראל. תגובת המגזין מצערת במיוחד כי המאבק בעוולות הוא ראוי, אך מאבד מכוחו כשהעורך הבכיר "מבסס מאמרים", גם אם היתוליים לכאורה, על לעג לרצח העם היהודי.

קרדיט דימוי ראשי: דימוי מהפוסט הראשון של הייפראלרג׳יק. Hello (art) World