הצנטרום של הפיילה? ירון לונדון מאתגר את ד"ר חנה פרוינד-שרתוק בשאלה מהי אמנות

מאת: שירה פרידפרטיג

נדמה שאת ירון לונדון אין צורך להציג, ובכל זאת נזכיר שמדובר באיש רב פעלים, פרסים ופרובוקציות בעולם התקשורת והתרבות הישראלית. קורות חייו של לונדון מלמדות גם על החיבור שלו לעולם התרבות והאמנות; בצעירותו למד גרפיקה ב"בצלאל" ומאז הוא פעיל כעיתונאי ומראיין, פובליציסט בוטה, פזמונאי, שחקן, יוצר ומנחה של תוכניות טלוויזיה ורדיו למבוגרים ולילדים.

הבחירה של שנקר- בית הספר להנדסה עיצוב ואמנות, בלונדון בן ה-83 להנחות את ההסכת של המוסד "הצנטרום של הפיילה", היא מעניינת וגם מתבקשת. החיבור בין הדור האינטלקטואלי הבכיר ליורשיו מניב דיאלוגים משעשעים ומפתיעים ונדמה שכעת, לונדון ממעט עוד יותר לצנזר את עצמו בשאלותיו הישירות ובהצהרת הנחות היסוד של תפיסת עולמו מול מרואיינות.יו.

כותרת ההסכת "הצנטרום של הפיילה", היא ביטוי ששאול מאחד המערכונים המפורסמים של שלישיית "הגשש החיוור". על פי התיאור שלו, בכל אחד מהפרקים "לונדון מארח את מיטב המוחות, היוצרים והמהנדסים משנקר לשיחה על עיצוב, אמנות וטכנולוגיה". על עריכת התוכן אמונה העיתונאית נועה לימונה.

העונה הראשונה של ההסכת שודרה בין יולי לדצמבר 2021, ולאחר פסק זמן של שנתיים, עלו בינואר האחרון פרקים חדשים, שחלקם הוקלט עוד לפני אירועי ה-7 באוקטובר. הנושאים בהם עוסקים פרקי ההסכת הם שונים ומגוונים, בהתאם לתחום מומחיותןם של המרואיינים והמרואיינות: עיצוב מודעות אבל, טבעם האמיתי של משחקי מחשב, הפילוסופיה המוסרית של המותג מאמא עוף, המחיר הגבוה של החולצה הזולה, אדריכלות של יערות ועוד.

בפרק לו האזנתי מארח לונדון את ד"ר חנה פרוינד-שרתוק, חוקרת אמנות ותרבות. פרוינד-שרתוק היא מרצה ביחידה להיסטוריה ופילוסופיה של האמנות, העיצוב והטכנולוגיה, בתואר השני לעיצוב ובמחלקה לאמנות רב-תחומית בשנקר. כמו כן, עמדה בראש המחלקה לאמנות במכללת "מנשר" בין השנים 2012-2017. הספר שכתבה "למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית", אשר יצא לאור ב-2019, מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה באותו הנושא.

לונדון ופרוינד-שרתוק משוחחים על אמנות ומעלים שאלות שונות סביב הסוגייה של מהי אמנות, או כפי שפרוינד-שרתוק מדייקת- מתי זו אמנות (?When is Art), על פי הניסוח שטבע הפילוסוף האמריקאי נלסון גודמן (Nelson Goodman).

לונדון סקרן במיוחד לגבי אמניות.ים שעושות שימוש בגופם.ן בשם האמנות. הוא תוהה מדוע א.נשים ששמן.ם נודע בהקשר של פגיעה עצמית בגופם.ן (מוחמד בועזיזי ואיציק סעידיאן, שהציתו עצמם) ועוררו עניין ציבורי רב- לא נחשבים לאמנים. פרוינד-שרתוק חוזרת אל מקור השאלה "מתי זו אמנות" ומסבירה כי ההבדל הוא בהקשר. לדבריה, אמנות נעשית אמנות כאשר מכריזים עליה ככזו- על ידי האמן או האמנית, או על ידי הצבה בחלל אמנות מוגדר כגון מוזיאון או גלריה. המקור לדיון והדוגמא המפורסמת ביותר שמוזכרת היא ה"מזרקה" של מרסל דושאן (Marcel Duchamp), משתנה שהוצגה לראשונה ב-1917 כאובייקט אמנות, מתוך תפיסת אמנות שעושה שימוש בחפציי רדי מייד (Ready Made).

במהלך שיחתןם מזכירים לונדון ופרוינד-שרתוק מספר אמנים ואמניות שנוהגים לבצע פגיעה פיזית עצמית כאקט אמנותי. הם מדברים על מרינה אברמוביץ' (Marina Abramovic), האמנית הסרבית הפעילה עוד משנות ה-70, אשר נודעה בכך שפצעה את עצמה וישבה שעות על כיסא נוקשה מול קהל, פטר פבלנסקי (Petr Pavlensky), שבין שאר המיצגים האמנותיים המחאתיים שלו גם מיסמר את אשכיו למדרכת הכיכר האדומה במוסקבה, והאמן סטלארק (Stelarc, Stelios Arcadiou), שנהג לתלות את עצמו (Suspension, תלייה) באמצעות חיבור קרסים לחלקים שונים בגופו.  

אחת השאלות שמעוררת השיחה בין לונדון לפרוינד-שרתוק, היא האם יש צורך להיות בעל.ת ידע קודם באמנות, על מנת ליהנות ולהתפעל ממנה. לונדון מצידו מפריד בין הצורך לרכוש "פרופסיונליות" אמנותית על מנת ליצור אותה ומדגיש שלתפיסתו, כדי לצרוך אמנות, אין בכך צורך- אפשר ליהנות מיצירת אמנות גם מבלי להבין, למשל, מהי פרספקטיבה, או להתרשם מיצירה מוזיקלית גם מבלי לדעת לקרוא תווים. פרוינד שרתוק מצידה, מסכימה במידה מסוימת, אך גם מוחה בהדגישה שכדי להבין לעומק, להתפעל באופן מוחלט ולמקם את האמנות בתוך ההקשר שלה, נדרש ידע מקדים מקצועי.

את השיחה בין לונדון לפרוינד-שרתוק חותמת נימה אישית, בה לונדון חורג מגבולות העיסוק המקצועי של האורחת ושואל אותה על הבחירות שעשתה בחייה. לכל אורך הפרק, השיחה בין לונדון ופרוינד-שרתוק נעימה וקולחת ובשניהם ניכרת האזנה ופתיחות אחד לדעתו של השנייה- מצרך נדיר ומהנה במיוחד בימים של מתח, פערים וחילוקי דעות. ההאזנה מומלצת, גם ללא הבנה פרופסיונלית באמנות. ניתן להקשיב לפרק המלא כאן

דימוי ראשי: מרינה אברמוביץ בפתיחת התערוכה "מרינה אברמוביץ: האמנית נוכחת" (Marina Abramovic: The Artist is Present) במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MOMAׂ) ב-9 למרץ, 2010. צילום: ANDREW H. WALKER/GETTY IMAGES VIA AFP