רחל רינת הייליג נפרדת מנכדתה עם סדרת צילומים שמאזכרת אובדן, כלייה והעדר

'נָגַעְתְּ בִּי, וְעוֹדֵךְ…'

רחל רינת הייליג

אוצרת: נורית טל-טנא

בית האמנים תל אביב

ביום שבת ה-16.3.24 בשעה 11:00 יתקיים שיח גלריה בהשתתפות האמנית ואוצרת התערוכה. גילי סיטון פגשה את רחל רינת הייליג לראיון ושיחה בתערוכה.

היי רחל, ספרי קצת על עצמך, איך הגעת לשדה האמנות ומתי התחלת ליצור?

אמנות הייתה עבורי מאז ומתמיד מקום מסקרן ומזמין, מושא של תשוקה ומקור הנאה. במקצועי אני עובדת סוציאלית ועסקתי בתחום שנים רבות תוך התמחות בתחום נוער וצעירים ולצד הוראה באוניברסיטת בן גוריון. את התואר הראשון בתולדות האמנות סיימתי באוניברסיטת בן גוריון, ואת התואר השני במסלול אמנות בינתחומית, השלמתי באוניברסיטת תל אביב עם יציאתי לגמלאות. בהמשך למדתי צילום בבית ספר גברא אצל שרון שטרן ובסדנאות שונות. היום אני ממשיכה את הלימודים והעשייה בעיקר במסגרת המועדון לצילום בתל אביב.

את מציגה כעת תערוכת יחידה בבית האמנים בתל אביב, עם סדרת צילומים שנוגעת בנושא רגיש. ספרי קצת על תוכן העבודות, במה הן עוסקות ואיך הן קשורות לכותרת התערוכה.

העבודות בתערוכה הן צילומים שעוסקים בביטויי האבל שלי, על מות נכדתי מאיה וישניאק ז"ל. אלו צילומים של קולאז'ים שנעשו באופן ידני; הקולאז'ים מורכבים מצילומים או חלקי צילומים שלי, ציטוטים מתולדות האמנות וחיבור עם חומרים אורגניים כמו עלים, אדמה, אבנים ועוד. בכל הצילומים, אם באופן גלוי או מרומז, מופיע אזכור לאובדן, כלייה והעדר.

מה בנוגע להתהוות של סדרת הצילומים הזו? מתי התחלת לעבוד עליה ומה הוביל אותך בתהליך היצירה?

העבודה על התכנים האלו בצורתם הראשונית החלה כבר במהלך שנת האבל, כאשר חוויתי סערה רגשית מטלטלת וכואבת. הצורך שלי הן כסבתא אבלה והן כאמנית, היה לתת ביטוי לרגשות של אובדן, שבר, העדר וגעגוע באמצעות צורה וצבע שייהפכו לדימוי. החיפוש אחר דרכי ביטוי היה כרוך בניסיון להתבונן פנימה אל החוויה האישית, לגעת, לזקק את הרגש, ולחפש כיצד ניתן באמצעים אומנותיים לתת לרגשות האלו ביטוי חזותי. זהו תהליך שקיימים בו מצד אחד, רצון לבטא את הכאב והעצב ומאידך לסגנן את הביטוי החזותי, כך שהצופה ת.יחוש ות.ירגיש דרך חוויית ההתבוננות שלו.ה. בחיפושי הרבים אחר מקורות השראה בתולדות האמנות לביטויי אבל של סבים או סבתות לנכדותיהןם, לא מצאתי עבודות אמנות שעסקו בנושא, ולמדתי שעלי למצוא את דרכי בעצמי. המקורות היחידים שמצאתי היו בעיקר ביצירות שעוסקות בדמותה של מריה כסמל לסבל ולכאב על מות בנה.

בשלבים הראשונים של הפרויקט עבדתי בהנחייתה של הצלמת שגית זלוף ובהמשך בהנחייתו של האוצר, הצלם וראש המחלקה למגמת אמנות בסמינר הקיבוצים, יאיר ברק. העבודות בגרסתן הנוכחית וכפי שהן מוצגות בתערוכה, נוצרו בהנחייתה ובליוויה הצמוד של הצלמת והאוצרת שירלי וגנר. שירלי עזרה לי ברגישות ובמחשבה מעמיקים לממש את רעיונותיי ולהוציאם לפועל. החומרים כאמור, הם צילומים ישירים של קולאז'ים שבניתי על מצע של ספרי אמנות, בדים וניירות צבעוניים ואלה כוללים צילומים שלי, ציטוטים מתולדות האמנות, חפצים שונים וחומרים אורגניים.

נשמע שפגשת א.נשים טובים באמצע הדרך לתערוכה הזו. ספרי גם על הדיאלוג עם אוצרת התערוכה לקראת וסביב התערוכה.

את התערוכה אוצרת נורית טל-טנא, והיא גם זו שתנחה את שיח הגלריה שיתקיים בשבת הקרובה. כאשר הצגתי את העבודות בפניה, נוצר חיבור מיידי של רגש והבנה עמוקה של הנושא. הבחירה המנומקת שלה את העבודות המוצגות מתוך גוף עבודות גדול יותר, התפיסה האסתטית של ארגון והעמדת התערוכה והסיוע הטכני היו עבורי תהליך מפרה, מלהיב ומרגיע בו זמנית. לכל אורך הדרך נורית דאגה להפצת מידע על אודות התערוכה וסיפקה עבורי מקור תמיכה בלתי נדלה.

יפה ונעים לשמוע. מלבד התערוכה, איפה נוכל לראות עוד עבודות שלך בעתיד הקרוב?

במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-11 שיתקיים בין התאריכים 27.3.24-6.4.24, אציג פרויקט צילום שכותרתו "אפילה תחת השמש". הפרויקט עוסק במועדון ה"פוסיקט" לשעבר שפעל בכיכר אתרים בתל אביב. העבודות בתערוכה מתחקות אחר אופיו ופעילותו של המקום; חדרים פרטיים של לקוחות המקום, עמוד שעליו רקדו הנשים, פינות חשוכות ועוד. הדימויים עוסקים באווירה האפלה של המקום, שבחסות החשכה נעשה בו שימוש בגוף האישה כאובייקט מיני, העומד לרשותם של לקוחות גברים. היום המקום פועל כמרחב חברתי שבו שמועברות בו פעילויות חינוכיות.

תודה רחל, והצלחה רבה בתערוכה.