מאת: יהונתן ה. משעל
קסנדרה, בתו של פריאם מלך טרויה, שימשה כאורקל- כהנת דת ומנבאת עתידות. את היכולת לחזות במדויק את העתיד קיבלה מהאל אפולו, שהעניק לה אותה במטרה לשכנע אותה שתהיה לו למאהבת, אך קסנדרה סירבה. אפולו הפגוע והכעוס קבע שאיש לעולם לא יאמין לנבואותיאה.
בדיעבד, ייתכן שקסנדרה היתה צריכה לדעת גם ללא היכולת לניבוי עתידות, שכדאי להתרחק מגברים מסוגו של אפולו, שנהג להפוך את אהובותיו למני צמחים, עצים או מפלצות, במידה ולא נענו לגחמותיו. כיום, הסברה המקובלת היא שתפקיד האורקל היה כרוך בצריכת חומרים פסיכואקטיביים חזקים לאורך רוב שעות היממה, כך שיכולת השיפוט הלקויה של קסנדרה ניתנת להסבר מניח את הדעת.
מאז תקופת יוון העתיקה ועד היום, עסקי הביש של ניבוי העתידות שבויים באותה המלכודת, עם או בלי מעורבות של חומרים נרקוטיים. אם הן נכונות, יהיו רבות.ים שלא יאמינו לנבואות. ואם הן שגויות, תהיה זו הוכחה נוספת לחוסר האמון המובנה בחיזוי העתיד. האם אין נבואות נכונות? שאלו את כל מי שהשקיעו במניות של חברת אפל ב-1985, אם תצליחו להבחין בהן.ם על החוף בקריביים בין כל מי שהשקיעו בביטקוין ב-2005. ומה עבור הריאליסטיות.ים בקהל? הסטטיסטיקה היא שבין 3%-5% מהנשאלות.ים בסקרים ארוכי טווח מנבאות.ים נכונה היכן יהיו ובמה יעסקו בעוד 10 שנים. נזכיר שגם לגבי אמנות עכשווית, נטען סביב שנת 1920 ש״היא תוצר של הלא מוכשרות.ים שנמכר על ידי חסרי ערכים למוכי שיגעון״. אילו רק המאייר אל קאפ שטבע את הציטוט היה קונה את הפיקאסו ההוא בפרוטות ב-1920.
והנה אנו כאן כדי לחזות מה יהיו המגמות הבולטות באמנות לשנת 2024. אמנם מסתובבות ברשת כמה כתבות עם טראפיק גבוה ומילות באזז שטוענות לזיהוי של המגמות העכשוויות בעולם האמנות, אך לא התכנסנו בשם הטראפיק, אלא בכדי להבין לאן נושבות הרוחות בעולם סוער ממילא, בתקווה שהבנה כזאת תסייע להבין החלטות אוצרותיות תמוהות, ובאופן כללי לנסות לפענח את הכאוס ששורר סביב.
נפתח בניבוי על דרך השלילה: בינה מלאכותית לא תחליף אמניות ואמנים, לא תבטל את שדה האמנות העכשווית, וציורים מבוססי אלגוריתם לא ישתלטו על השוק שממילא קוראות.י שורות אלו בישראל חולקות.ים ממנו נתח קטן ביותר. כיצד אני יודע זאת? כי אין סטיה משמעותית בשוק האמנות לכיוון עבודות כאלו, והמסה המשמעותית של תערוכות אמנות עדיין מתבססת על מדיומים מסורתיים- ציור, פיסול, מיצב וכו'. למען ההסבר הקצר אצטט את מוחמד סאלמי מנהל ׳המרכז החדש למחקר׳ בניו יורק שעוסק באמנות וטכנולוגיה. טענתו בעניין פשוטה – עולם האמנות עבר מהפיכה דומה לבינה מלאכותית לפני תקופה קצרה יחסית ושרד אותה יפה: המצאת הצילום. ״אמניות.ים בינוניים כבר לא מצאו עבודה ואמניות.ים טובים חיפשו אפיקים שאינם רק תיעוד המציאות״. כלומר, התחום השתנה והתאים את עצמו לטכנולוגיה החדשה. בינה מלאכותית תהיה כלי עבודה בידי אמניות.ים, לא חלופה שלהן.ם. לפחות לא ב-2024.
עכשיו, כשהורדנו את הנושא החם במדע הפופולרי מסדר היום, אפשר להתפנות לעיקר שגם קשור למציאות המורכבת בתוך ישראל ובין ישראל לעולם האמנות הרחב.
התנועה של ה״שמאל הפרוגרסיבי״ נתפסה בישראל תמיד והיום במיוחד, דרך הממד הצר של הפוליטיקה המדינית, בה אלו שמודעות.ים לכל זכויות המיעוטים, להלן ״תנועת ה-woke״, הןם למעשה קבוצה מצומצמת של בעלות.י אינטרס וקבוצה גדולה יותר של צעירות וצעירים בורים ההולכות.ים שבי אחריהןם. גם אם משהו מהתיאור הזה נכון, באמנות יש לכך משמעויות אחרות לחלוטין שכדאי לכל הפחות לשים אליהן לב. בפשטות, עולם האמנות העכשווית בראשות בתי המכירות, הירידים, המוזיאונים והגלריות הגדולות, הוא שדה שבמשך קרוב למאתיים שנה מדיר כל קבוצת מיעוט כמעט, באירופה וביתר שאת בארה״ב. וזה עוד לפני הביזה הממוסדת של המוזיאונים הגדולים במערב את אוצרות התרבות מרחבי המזרח הקרוב והרחוק.
אפשר להיכנס להיסטוריה של ההדרה המתמשכת של קבוצות שוליים, מיעוטים ונשים עד המחצית השניה של המאה ה-20, אך לצורך רשימה זאת אציין, שבעשורים האחרונים יש מגמה אקטיבית של הכנסת קבוצות מיעוט אל תוך המוסדות הגדולים. ייתכן שאלו שינויים כלכליים שנובעים מהצורך של הקפיטליזם להתרחב לשווקים חדשים, אך במישור החברתי אפשר לראות שיש לכך בעיקר השפעה חיובית על ייצוג של נשים, שחורות.ים, מיעוטים ומהגרות.ים בארה״ב ובעולם. דוגמאות שנויות במחלוקת כמו הציור של דיינה שוץ של הנער אמט תיל שנרצח בלינץ׳ ב-1955 או הדוקומנטה האחרונה בקאסל בה נראו צלבי קרס על חיילי צה״ל בעבודה גדולה של קולקטיב טארינג פאדי האינדונזיות, הן היוצאות מן הכלל, גם אם הן תופסות כותרות ומשאירות משקעים רגשיים לאורך זמן.
האם ניתן לפטור את הייצוג של מיעוטים כטרנד חולף של ציות לחוקי הפוליטיקלי קורקט? לא ולא: המלחמה באוקראינה, העלייה של קרוב ל-20% בקונפליקטים אלימים ברחבי העולם מאז הקורונה, המלחמה בעזה, מלחמות האזרחים במרבית מרצועת הסאהל באפריקה, שיבוש הסחר הימי העולמי, איומי סין לכבוש את טייוואן, עליית הימין ברחבי אירופה וצלו של טראמפ בארה״ב, אלו רק חלק מהמגמות שעולם האמנות מגיב אליהן עם רצון אמיתי לשמוע ולראות יותר קולות מהשוליים. מצד אחד, יש כאן פניה מסורתית לכיס העמוק של המערב ומנגד, זהו ביטוי אותנטי למצוקה ורצון לשמוע כיווני חשיבה אחרים שאינם חלק מתיבת התהודה המערבית, שכבר אינה מוכיחה את עצמה. לשם כך יש לקחת סיכונים אמנותיים.
במרכזים הגדולים של האמנות המגמה כבר ברורה. הביאנלה שתיפתח במוזיאון הוויטני ב-16 למרץ בניו יורק תציג מקבץ של 81 אמניות ואמנים מרחבי העולם תחת הכותרת ״The Real״. צוות האוצרות והאוצרים מדגישים בטקסט כי ״החברה ברחבי האומה האמריקאית נמצאת בנקודת מפנה, גם מפאת הכניסה של אינטליגנציה מלאכותית שמשנה את מה שאנו מגדירות כאמיתי, וגם בעקבות שיח ביקורתי על זהויות. רבות ורבים מהאמניות והאמנים המציגות.ים בתערוכה – כולל בעבודות מיצג ועבודות קולנועיות, חוקרות את המרחב של זהות וצורה, שימור היסטורי ועכשווי של אדמה (Land), ומושגים של גופניות״.
אם בשנים האחרונות ראינו נסיון לתת מקום לזהויות אחרות מתוך קריאה לשוויון רב יותר ותיקון עוולות היסטוריות, כאן התמה עצמה היא הזהויות האחרות והרצון להגדיר דרכן מה אמיתי ומה לא. רק בשנה האחרונה, מוזיאונים רבים היו שותפים למגמה; ג׳ומענה מנאע במומה, מוזיאון המטרופוליטן עם התערוכה הנוכחית ״ההארלם רנסנס״, המוזיאון הלאומי לאמנות בוושינגטון די.סי עם תערוכה של אמנות ילידית, תערוכה גדולה של אמנות קוריאנית בגוגנהיים, היסטוריה של טקסטיל באמנות במוזיאון לאמנות לוס אנג׳לס, תערוכה נודדת של מודרניזם אפריקאי בארה״ב, או ״פאבלו-מטיק״ במוזיאון ברוקלין לאמנות שסיקרנו פה בעבר.
יריד Frieze ניו יורק- אחד מירידי האמנות הגדולים ששייך למגזין Frieze (אותו סיקרנו כאן) ומתקיים פעם בשנה, ייפתח ב-1 למאי למשך חמישה ימים ויציג בעיקר גלריות מהעיר ניו יורק, אך גם תערוכת ״פוקוס״ של אמנות עכשווית באוצרותה של לומי טאן, אוצרת וכותבת ניו יורקית. בטקסט התערוכה כותבת טאן כי ״הקהל יזהה יוצרות ויוצרים שבמשך תקופתה ארוכה ייצגו נרטיבים וזוויות ראייה שנעלמו ממבטה של התרבות ההגמונית״.
באותו הנושא של ירידים גדולים, אי אפשר להתעלם מהדרמה שמתחוללת בימים אלו סביב הביתן הישראלי בביאנלה בונציה. הקריאה מצד אירגונים להחרמת ישראל בביאנלה הקרובה כבר נידונה בממשל האיטלקי. ג׳נארו סנגליאינו, שר התרבות, הכריז שישראל תשתתף כמתוכנן ביריד הדו שנתי היוקרתי. מעבר לקירבה הפוליטית לנושא, מעניין לראות שבניגוד לביתן של דרום אפריקה שנשאר נטוש במשך רוב שנות האפרטהייד בין 1974 ל-1994 בה הפכה לדמוקרטיה, או הביתנים של בלארוס ורוסיה שלא אוכלסו מאז תחילת המלחמה באוקראינה, כאן הקריאה היא לא מכיוון הקהילה הבינלאומית, אלא מאירגוני שטח שמייצגים אמניות.ים מוכרות.ים ומוערכות.ים וקהל מגוון מרחבי העולם. קריאה זו מתרחשת בניגוד לרוח הנושבת מממשלות העולם המערבי, שעל אף ההסתייגויות, תומכות באופן גורף בישראל. העובדה שממשלת איטליה התייחסה לעצומה, כבר מעידה על כובד המשקל שניתן לקולות שבעבר היו נשארים בשוליים.
הביאנלה לאמנות בדקאר (סיקרנו כאן בעבר) שתיפתח ב-16 למאי, תציג 54 אמניות ואמנים, רובןם ממוצא אפריקאי, תחת הכותרת “ההתעוררות״. בתור יריד שהקדים את זמנו במובן של הצגת קולות אחרים, הכותרת מעידה על היפוך המבט שאוצרות התערוכה מכירות בה: אם (כפי שסיקרנו כאן) שימש היריד בעבר כקריאת תיגר על ההגמוניה המערבית באמנות, השימוש במילה ״התעוררות״ על משמעויותיה הטעונות כיום (מהמילה woke) מראה את כוחם העכשווי של שדות האמנות האלטרנטיביים, והאופן שבו אמניות ואמנים ממוצא לא מערבי מגיעים לקדמת הבמה בשנים האחרונות.
בשנת 2021, בתום שערוריה שהביאה לעזיבתה של האוצרת הראשית ננסי ספקטור את מוזיאון הגוגנהיים באשמת גזענות ממוסדת כחלק מתערוכה מקיפה של בסקיאט, מינה המוזיאון את נעמי בקווית׳ (תמונה ראשונה) לתפקיד האוצרת הראשית. בקווית' היא האשה השחורה הראשונה בתפקיד מאז פתיחת המוזיאון בשנת 1959. הסיפור שהתרחש מאחורי הקלעים וקדם למינויה מרתק ודורש רשימה נפרדת, אך אם נקצר- דירקטוריון המוזיאון מצא את עצמו תוהה איך חבורה של ליברלים כמוהןם נתפסה נוהגת בגזענות כלפי אוצרת אורחת, שאצרה את התערוכה של בסקיאט. בדירקטוריון של הגוגנהיים יושבים פוליטיקאים לשעבר וא.נשים עשירות.ים ומשפיעות.ים, ולכאורה הןם לא היו צריכות.ים לשנות כיוון אוצרותי אם לא היו חשות.ים שיש בכך צורך אמיתי. התמונה של בקווית׳ כ"פנים" של המוזיאון אולי היתה נחוצה לצרכי יח״צ, אך מעבר לזה, עברה האוצרותי והמבט הביקורתי שהיא מביאה לאוסף המוזיאון החשוב, הוא אותנטי ויתווה את הדרך של המוזיאון בשנים הקרובות.
תערוכות כמו זו של בסקיאט ואחרות, מראות שהמגמה בולטת יותר בארה״ב, אך גם באירופה, בהונג קונג, ודרום אמריקה יש מקום גדול יותר לקולות מהשוליים, לא רק לשם הנראות הציבורית של מוסדות האמנות הגדולים, אלא מתוך רצון אמיתי לחפש דרך אחרת מזאת שהנחתה את עולם האמנות בעשורים האחרונים.
כמו קסנדרה הכהנת, אפשר היה לנסות ולחזות את המגמות העתידיות בשדה האמנות הבינלאומי לפחות לשנה הקרובה, אבל נדמה שהמגמה הבולטת ביותר, זו שמאספת תחתיה את כל תתי המגמות האחרות איננה חידה או חזיון, אלא נבואה שמגשימה את עצמה ומזמנת הרס- לשם בניה מחדש.
לגלות עוד מהאתר ARToday
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
0 comments on “מגמות באמנות בינלאומית לשנת 2024 ואמנות ישראלית פוסט 7.10. מה מצפה לנו?”