אמנות טובה דיה? מורן אביב דביר עם הסכת שמארח "אימניות"- אמניות שהן גם אמהות

מאת: שירה פרידפרטיג

ליווי: גילי סיטון

דימוי ראשי: הספר "מיה ואני". רעות אסמיני. מתוך אתר מעלעלת. קרדיט צילום: יאיר מיוחס

"כשאני חושבת על מה זה להיות אימא, אני מרגישה שזה שילוב עדין ומתוחכם בין ניהול אמנותי להפקה – ואני צריכה את שתי האיכויות הללו כדי להמשיך לגדול בזמן שמגדלת".

מורן אביב דביר היא אמנית רב תחומית ומלווה תהליכי יצירה. היא אמא לשלושה בנים, ובשנים האחרונות מתגוררת בחו"ל. בהסכת שלה "אמנות טובה דיה" היא משוחחת עם אמניות שהמשותף לכולן הוא היותן אימהות.

בכל פרק בהסכת נפגשת אביב-דביר עם אמנית יוצרת מתחום אחר, לשיחה על העיסוק המקצועי באמנות ועל האתגרים, התובנות והערך שמביאה איתה ההתמסרות לאימהות לתוך תהליכי היצירה.

בהסכת יש כיום שתי עונות שמאגדות 31 פרקים, רובם בפורמט של אחת-על-אחת בין אביב-דביר לאמנית. בהסכת נכללים גם פרקים מיוחדים; בפרק הסיום של העונה הראשונה חל היפוך תפקידים והאמנית רות חוף מראיינת את אביב-דביר. בפרק השני בעונה השנייה, מלווה אביב-דביר את אנסמבל "יולדות" לפני ובמהלך הצגתן בפסטיבל הפרינג' באדינבורו, אירלנד; באנסמבל חברות חמש נשים אמהות, אשר משמיעות בהצגה את קולן של אימהות חטופיי תימן והבלקן משנות החמישים, תוך חיבור לאימהות העכשווית.

המונח "אימנית" שמשמעו אמנית, יוצרת ואמא, נרקם בשנת 2014 מתוך מפגש בין שירה ריכטר וד"ר נאווה סביליה שדה בכנס אמנות ומגדר במכללת סמינר הקיבוצים. מי שהעמיקה בעיסוק והטמעת המונח, היא ד"ר הדרה שפלן קצב בדוקטורט ובספר "אימניות – אימהות מביאות אמנות לעולם".

ד"ר שפלן-קצב היא אמנית, מרצה, חוקרת, אוצרת ואם לשניים. בפרק 10 בעונה הראשונה היא מספרת לאביב-דביר על ראשיתו של המחקר שלה; כאם צעירה, היא הבינה שיש פער בין תחושת האמהות שלה כאמנית, לייצוגים של אימהות באמנות שמתוארות לרוב כארכיטיפ "האם". הרצון של שפלן-קצב היה לייצר ולבסס את מעמדה של האם לא כאובייקט ומושא להתבוננות, אלא כסובייקטית- יוצרת שהיא גם אם.

שפלן-קצב מתארת את דרך החתחתים שעברה עד שהבהירה את שאלת מחקרה לעולם האמנות האקדמי. היא חברה לבסוף לפרופסור רות רונן מאוניברסיטת תל אביב, שהנחתה אותה בדוקטורט. שפלן-קצב מוסיפה שמה שהכי עניין ומעניין אותה עדיין, הוא יצירת אמנות שבה האם היא לא הדימוי, אלא היוצרת. עוד נושא שעולה בשיחה הוא הפער בין האימהות "של פעם" לבין האימהות המודרנית; ייצוג האם באמנות מתאר מעין אם טוטאלית, ישות שכל מהותה היא האימהות- עובדה מאתגרת במיוחד עבור האם העכשווית שעולמה מורכב מקריירה, תחביבים ומערכות יחסים לצד היותה אם.

שפלן-קצב ממשיכה ומספרת על תהליך המחקר וביסוס המושג "אימניות", דרך מפגשים עם אמניות שהן גם אימהות, לשיחה והתבוננות מעמיקה באמנותן. מתוך השיחות עלו נושאים שקשורים בחייהן האישיים ובאימהות שלהן, וזימנו רגעים מרגשים שבהן האמניות טענו שסופסוף מצאו את מקומן על "מפת האמנות", הן כאמניות והן כאמהות. שפלן-קצב מציינת גם את הבדלי התפיסות בין אמניות חילוניות לאמניות דתיות, בהקשר של יצירה ואמהות.

הביטוי "אמנות טובה דיה" או "אימנית טובה דיה" מדגישה שפלן-קצב, מנותק מהמושג שטבע דונלד ויניקוט "אמהות טובה דיה"; ויניקוט מתייחס לאימהות אידיאלית, בעוד שהמציאות של כל אימנית מכתיבה צורך באיזון בין האמנות לאימהות. בנוסף, ה"אימניות" מאפשרת לאם היוצרת לחשוף פגמים ועוולות דרך אמנותה, על ידי ייצוגים ודימויים.

המושג "אימניות" נידון בפרקים נוספים בהסכת; בעונה 1 פרק 20 משוחחת אביב-דביר עם רעות אסימיני, אמנית ויוצרת שהוציאה לאור את הספר ״מיה ואני״, בו השתמשה בשרבוטים של בתה הפעוטה כנקודת מוצא לרישומים־ציורים שנוגעים לחוויות שלה כאם. בעונה 1 פרק 6 מארחת אביב-דביר את ציפי מזרחי, מייסדת ומנהלת סטודיו משלך – מרכז לאמנות נשים בירושלים, מרצה, יזמית, אקטיביסטית וגם אישה דתיה.

ההסכת "אמנות טובה דיה" מאפשר לנו לפגוש, להכיר ולהתבונן לעומק נפשן ויצירתן של האימניות – אימהות שיוצרות אמנות. נדמה שהחוט שקושר בין כל האימניות שמתראיינות בהסכת, הוא הוודאות המוחלטת בהיותן אימהות, במקביל להיותן אמניות ונשים יוצרות.