באופן משונה ובניגוד לנטייה הטבעית שלי להתחיל סקירה מהשוליים ואז להתרכז חזרה פנימה, גם הפעם אביא לפניכן מגזין שנמצא עמוק בתוך המיינסטרים של עולם האמנות. ייתכן שהמטרה הלא מודעת שלי היא לפנות את המשוכות הגדולות מהדרך עבור קוראות.ים של מגזינים קטנים, אזוטריים ואיכותיים שרק מעט מכירות.ים. בנוסף, ואחרי 23 שנים בעולם האמנות והכתיבה, אני מצליח לזהות ולראות את החשיבות של עמודי התווך המרכזיים והמשמעותיים בתחום הכתיבה על אמנות, גם אם פעם הם נתפשו בעיני כלוחות המודעות של הבורגנות המשעממת.
מצד אחד, מגזינים שמהווים את התשתית בשיח על אמנות עכשווית הם תיבת תהודה לשוק האמנות הקפיטליסטי, ועל פני השטח מוזכרים בהם בעיקר שמות מוכרים. מצד שני, אלו פלטפורמות כל כך מוכרות ונפוצות, שדווקא אליהן מחלחלות שיחות על נושאים קריטיים שמעובדים בכתיבה, והופכים אותם להרבה יותר נגישים.
הפעם אסקר את מגזין ״פריז״, שלצד מעמדו כמגזין אמנות נחשב, הוא כבר מוסד אמנותי עם ירידי אמנות ואירועים נלווים בכל העולם.
כיאה למגזין בריטי, Frieze (אפריז) קיבל את שמו מהאלמנט האדריכלי הקלאסי שמזוהה עם תרבות יוון ורומא. היוונים והרומאים עבדו לפי שיטות עיצוב מובחנות, מסודרות ומסורות וכיום אפשר עדיין לזהות מבנים בקלות, ולתארך אותם לפי הסגנון שבו נבנו.
אמנדה שארפ ומת׳יו סלוטובר החלו להפיק את המגזין בלונדון מתוך מחשבה שאפשר לחבר בין אמנות, אדריכלות וביקורת תרבות, בדומה לאופן שבו נהגו בתרבויות העתיקות. המחשבה הייתה להפיח חיים בסצנת האמנות המקומית, שבאותה תקופה הייתה לראייתם ממוקדת בתפיסות מיושנות על אמנות עכשווית. מה שהתחיל בלונדון כמגזין מקומי, תפס את מקומו במהרה כאחד המגזינים החשובים על אמנות, בעיקר בגלל רוח הכתיבה הצעירה שהציעה שילוב מרענן בין דעה, ביקורת, טרנדים אופנתיים ואמנות פורצת דרך.
מתחילת דרכו, פריז נע בין המעונב לפאנק, בין אמניות ואמנים בראשית דרכןם לאמניות.ים מבוססות ומוכרים. במידה מסוימת, שארפ וסלוטובר גילו את נקודת ההשקה בין קהל מבוסס ואמיד שמתעניין באמנות חדשה, לקהל של אמניות.ים חסרות ממון אבל עם אצבע על הדופק, שמעוניינות.ים להשתתף בשיח ולהרחיב אותו. הנוסחה הזו אגב, היא חלומו של כל מגזין אמנות ותרבות; לאכלס קהל שיכול ורוצה לשלם על מנוי, ובאותו הזמן להישאר אטרקטיבי עבור הא.נשים אותןם הוא מסקר ושעל פי רוב, אין להם אפשרות לשלם על מנוי. באופן פלאי, עקבי ומעורר השראה, מגזין פריז מצליח להתמיד במקום הזה כבר כמה עשורים ברציפות.
ישנו עניין נוסף שמייחד את הכתיבה במגזין: היכולת להתחיל שיחה ולהעמיק אותה במשך תקופה ארוכה; זו מעין מחויבות של הכותבות.ים במגזין לנושאים מסוימים, שחוזרים בגרסאות שונות ומבטיחים עיסוק ממושך ושאינו אנקדוטי בנושאים חשובים. סריקה של כמה מהגיליונות האחרונים תגלה מגוון רחב ומעניין של נושאים מסוקרים: הגיליון האחרון לדוגמא, עוסק במלחמה באוקראינה, זה שלפניו באמנות וטכנולוגיה, הגיליון שלפני מציע סקירה של ארבע גלריות חדשות בלונדון וזה שלפניו מוקדש לצלם וולפגנג טילמנס. המגזין לא מפחד לעסוק בסוגיות גיאו-פוליטיות, והעמדות שמוצגות בו רחוקות מלהיות שמרניות.
בדומה למגזין e-flux מהמדור הקודם, גם בהצלחה של פריז היה ממד משמעותי של תזמון. המגזין צמח בצמוד לצמיחת האינטרנט, כך שבשנת 2001 עם השקת המגזין בעולם הווירטואלי, הוא הפך למוקד עליה לרגל לגולשות וגולשים שהתעניינו באמנות עכשווית. משם הדרך להצלחה בינלאומית הייתה קצרה יחסית, והיום יש למגזין קהל של אלפי קוראות וקוראים ברחבי העולם.
מאז 2019 מלווה את המגזין תופעה תרבותית נוספת, שבמידה מסוימת אומצה כחלק מהזהות הכביכול חתרנית שלו, חשבון האינסטגרם @freeze_magazine. כפי שמדגיש מייק פפי (כתב המגזין) בכתבה המצוינת הזאת (שמופנית לחשבון האינסטגרם שמבקר בחריפות את המגזין)- ביקורת על המגזין המיושב והמסודר רק מוסיפה למהימנות שלו כאוטוריטה, אחרי שלושה עשורים של פעילות. פפי כותב שאם מעצב הממים סאם אי, יוצר חשבון האינסטגרם, היה מוזמן ל"מסיבה של הגדולים", הוא היה הראשון להתייצב בדלת. האם תרצו להיות שם גם?
Pingback: מגמות באמנות בינלאומית לשנת 2024 ואמנות ישראלית פוסט 7.10. מה מצפה לנו? – ARToday