אמנות שמתויגת כ”תרפיה” נחשבת לחסרת ערך אמנותי. מאמר חדש בנושא מעניק פרספקטיבה מאתגרת על אמנות ככלי תרפויטי

מאת: שירה פרידפרטיג

הכתבה מבוססת על המאמר “לשם מה צריך אמנות?” (What is Art For?) מאת ג’ון ארמסטרונג (John Armstrong) שפורסמה במגזין סיטי-ג’ורנל (City Journal).

במשך עשרות שנים נרתעה התרבות המערבית מלהעניק לאמנות ערך או מטרה בפני עצמה. למרות שלעיתים לא נוח לנו להודות בכך, יראת הכבוד שלנו לאמנות חייבת להתבסס על הנחת יסוד והיא, שאמנות טובה לנו. ערכה של האמנות טמון ביכולתה לעודד, לנחם ולהדריך אותנו להיהפך לגרסאות טובות יותר של עצמנו. אמנות עשויה לעזור לנו לחיות חיים עשירים יותר, באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי. במילים אחרות, אמנות עשויה לשמש אותנו ככלי טיפולי.

ההתנגדות העכשווית להנחה הזו היא מובנת. כיום נעשים שימושים שונים במונח “תרפיה”, אשר נקשרים לרוב למתודות של שיפור עצמי כזה או אחר. המשמעות באמירה ש”אמנות היא תרפויטית” היא לא מתוך כוונה להציע כלים טיפוליים, אלא שהשאיפה הבסיסית שלה היא לעזור לנו להתמודד טוב יותר עם עצם קיומנו.

כמובן שאמנות יכולה גם לזעזע, ולא רק להיטיב, מעצם היותה מקור משיכה עוצמתי. לצד שני הקצוות הללו, כדאי להימנע מלפתח אדישות כלפי אמנות שאינה מטלטלת או מדהימה אותנו כפי שהורגלנו לצפות. ערכה של יצירת אמנות עומד בפני עצמו, גם אם היא לא מעוררת בנו רגשות עזים באופן מידי. בעבר, היה זה מובן מאליו שאסור לנשים להצביע, או שלימוד יוונית עתיקה צריך להוות מקצוע מרכזי בתוכניות הלימודים של בתי ספר באירופה. כיום ברור לנו שאין מקום לתפיסות כאלו, גם לא באמנות. אל לנו לשכוח את הסכנה שטמונה במלאכותיות של נורמות מסוימות, שמטבען נועדו להשתנות או להיעלם לחלוטין.

כאשר סבסטיאן ארזוריז (Sebastian Errazuriz) הפך סימוני כביש רגילים לסימן “דולר” במנהטן בשנת 2012, הוא התכוון לזעזע את העוברות ושבים ולגרום להןם לבחון מחדש את תפקיד הכסף בחייהןם, לנער אותןם ממסירותןם האוטומטית לקפיטליזם ולעורר, אולי, תפיסה שוויונית יותר של יצירה והפצה של עושר. גישת “הערך שבהלם” תלויה בהנחה טיפולית; הלם יכול להיות בעל ערך מכיוון שהוא יוצר מצב נפשי עדין – ערני יותר למורכבות וניואנסים ונוח יותר להטלת ספק. מטרת העל שלו היא, בסופו של דבר, שיפור פסיכולוגי.

תגובת הלם יכולה באותה המידה להיות גם חסרת תועלת, בעיקר כאשר אנחנו כצופות.ים חוות.ים ספק או חרדה וזקוקות.ים להרגעה. אנו עלולות.ים להיאבד בתוך מורכבותה של יצירת האמנות וזקוקות.ים למסר פשוט. לעיתים, אמניות.ים רוצות.ים לגרום להלם מתוך הנחה שהבעיה העיקרית של קהל הצופות.ים היא שאננות; אך זוהי הסתכלות צרה או מתנשאת.

דרך נוספת להתמודד עם רעיונות אלו היא לחפש הבנה עמוקה יותר של העבר. הציור של ויטורה קרפצ’יו משנת 1496 (Vittore Carpaccio) “ריפוי המשוגע” (The Healing of a Mad Man) מציג תיעוד חזותי נדיר של גשר ריאלטו (Realto Bridge) העשוי עץ (ונציה). הצבעים השולטים בתמונה הם אדום ושחור, צבעי הלבוש של אנשי הכמורה והסוחרים. נושא הציור המרכזי הוא נס הריפוי של אדם אחוז דיבוק, אך זה נדחק לפינה השמאלית העליונה של הציור, ובמרכזו מצוי דווקא גשר ריאלטו (שנחרב לאחר מכן ונבנה מחדש מאבן). התמונה כולה מאפשרת התבוננות בארכיטקטורה המבנית והאנושית של ונציה סביב שנת 1500. אפשר ללמוד מהתיאור הוויזואלי המפורט, כיצד התנהלו טקסים ותהלוכות בתקופה זו וכיצד לדת היה תפקיד אזרחי בולט כחלק מחיי המסחר היומיומיים.

דרך הציור של קרפצ’יו אנו זוכות.ים גם לתובנה כיצד דמיין הצייר את העבר; הטקס המתואר התקיים למעלה מ-100 שנים לפני ציור התמונה. אנחנו לומדות.ים משהו על כלכלת האמנות – התמונה היא חלק מסדרה שהוזמנה על ידי אחווה מסחרית עשירה. בצורה פחות מלומדת, האופן שבו העבר הופך להיות נוכח ויזואלית מאפשר לנו לדמיין את החוויה של לעמוד ולשוחח על גשר העץ, להתנדנד לאורך התעלות בגונדולה ולחיות בחברה שבה האמונה בניסים הייתה חלק מאידיאולוגיית המדינה.

לרוב אנו נוטות.ים להעריך מידע היסטורי מהסוג זה, מכמה סיבות: אנחנו רוצים ללמוד יותר על אבותינו וכיצד הןם חיו, ואנחנו מקוות.ים להסיק מסקנות ולזכות בתובנות מאותן תרבויות עבר. סיבות אלו מובילות, בסופו של דבר, לרעיון אחד מרכזי: שאנו שואבות.ים תועלת מהמפגש עם ההיסטוריה הנחשפת דרך אמנות. במילים אחרות, הגישה ההיסטורית אינה מכחישה שערכה של האמנות הוא תרפויטי; היכרות ובקיאות כאלו הן בעלות ערך רק כאמצעי בדרך למטרה, שהיא מענה לצרכים הנוכחיים שלנו.

——————-

זהו החלק הראשון במאמר “לשם מה צריך אמנות?”. בחלק זה הכרנו את התפיסה שאמנות היא כלי טיפולי ויש בה ערך בפני עצמה. בחציו השני של המאמר נעסוק בגישות נוספות, שידגימו את תפקיד האמנות בייצוג המציאות כמשמעותית ומרכזית בתרבות ובחיים המודרניים.

דימוי ראשי: אדוארד הופר (Eduard Hopper), משרד בעיר קטנה (Office in a Small City), 1953, שמן על קנבס.