חדשות אמנות שיחות וראיונות

תשעים שנה של אמנות נשים בחיפה: 
ראיון עם זיוי ברמן, אוצרת התערוכה "חיפאיות – אמנות נשים בין הר לים״

"מקור כוחה של התערוכה הוא בפריסה הרחבה וההבנה עד כמה נוצר לאורך השנים מבט ייחודי מקומי של נשים בעיר חיפה". דורית שילה בשיחה עם זיוי ברמן, אוצרת התערוכה

מאת דורית שילה

מבט ראשון על העבודות המוצגות בתערוכת הרחוב ״חיפאיות – אמנות נשים בין הר לים״ עלול להפתיע את המבקרים ולתעתע בהןם: תצלום של אם נושאת את תינוקהּ הספק-אנושי (יעלי גבריאלי), "מראה נוף ובו בית" מציג תקריב נטול נוף על בית רעוע, קרוע, ממוטט; כל מה שהוא ההפך מבית (נעמי שמי), מבני התעשייה המזהמת של חיפה מצוירים כמונומנטים (איה אורבך). אלו הן רק שלוש מתוך חמישים העבודות בתערוכה, הפרושות לאורך שדרות הנשיא בחיפה. במרכזה, עומדות יצירות של אמניות ותיקות ועכשוויות, שיצרו ויוצרות בחיפה לאורך כתשעה עשורים.

את התערוכה אצרה זיוי ברמן ביוזמת עיריית חיפה, שותפות חיפה-בוסטון ומפעל הפיס. לאור הצלחתה, התערוכה הוארכה עד סוף יוני 2022.

איה אורבך | آية أورباخ | Aya Auerbach

צומת ג׳למי (העמקים), 2019, רישומי טוש
مفترق الجلمة (المرج)، 2019، رسومات بقلم ماركر
Jalami Junction (The Valleys), 2019, marker drawings
צילום באדיבות עיריית חיפה

ברמן, דוקטורנטית לאמנות באוניברסיטת סורבון-נובל ופעילה בשדה האמנות הישראלי שנים רבות. היא חברת הנהלה בעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר, מפיקה ושופטת בפרס בקי דקל לאמנית עכשווית, מנהלת את אוסף גרשון קניספל ואוצרת עצמאית במוזיאונים וגלריות. ברמן מסבירה שהתערוכה "שופכת אור על האמנות החיפאית ומציגה את הראייה הייחודית של אמניות החיפאיות לאורך הדורות על הנוף החיפאי, הרחוב החיפאי והאישה החיפאית". ד"ר דורית שילה ראיינה את ברמן בעקבות התערוכה.

רותם עמיצור | روتم عميتسور | Rotem Amizur

עירום שוכב, 2020, קולאז' ניירות צבועים
عري مضطجع، 2020، كولاج أوراق ملونة
Lying Naked, 2020, collage of painted papers

מרבית העבודות בתערוכה מתמקדות באמניות עצמן, בגופן ובחייהן, בעוד המרחב העירוני נעדר. היכן ההר והים?

ברמן: ההר והים של חיפה שם תמיד. אם אשה היא תבנית נוף מולדתה, אמנות היא בוודאי תבנית נוף מולדתןם של האמן והאמנית. חיפה נמצאת באמנות החיפאית לאו דווקא במובן הוויזואלי, אלא באופנים עמוקים יותר. 

חיפה היא עיר של ניגודים וסתירות המתקיימים יחד בפסיפס מורכב ועדין. אמנים ואמניות חיפאים דחו מגמות של רומנטיזציה, אידיאליזציה, הפשטה ועיסוק מושגי, ועסקו באופן עקבי בתיעוד המציאות המקומית על קשייה, מכאוביה וצבעיה. דור המייסדות.ים, טרם קום המדינה, התבונן בנופים וחקר אותם כפי שהם, בניגוד לסחף שהיה במרכזים אמנותיים אחרים שסבבו סביב שירות של חזון כלשהו, אידיאליזציה של המציאות ואוריינטליזם. לא מקרי בעיני שאחרי קום המדינה, דווקא אמנים ואמניות מחיפה היו אלו שעסקו בסוגיות אנושיות וחברתיות, בזמן שמגמת ההפשטה ומאפייני העל-זמן והעל-מקום רווחו באמנות הישראלית, בפרט בתל אביב.

רחל אניו | راحيل آنيو | Rachel Anyo

שברים הם סימן למזל, 2021 , צילום
الكسور إشارة الحظ، 2021، تصوير
Fractures are a Sign of Good Fortune, 2021, photo

הפרק שאת מתייחסת אליו בתערוכה, הנשים החיפאיות, מראה איך האמניות העכשוויות בחיפה לקחו את המבט המתבונן במציאות והפכו את הכיוון שלו: ממצב בו האמנות שואפת לחקור את סביבתן, תוך שהיא מתבוננת מהן והלאה, הן סובבו את המבט האמנותי ותיעדו את עצמן מבפנים החוצה. דוגמא נהדרת לנוף החיפאי המסתתר במבט של אמנית פנימה לעצמה הן עבודותיה של רחל אניו בתערוכה: צילום-נוף של וָאדִיוֹת וגבעות מתגלה במבט מרוחק כגוף אישה; השבילים הם סימני מתיחת הגוף, וקימורי הגוף נראים כפיתולי נוף צחיח. עבודה מבריקה בעיני.

התערוכה מקיפה טווח נושאים רחב. העיר חיפה וחֵיפַאִיּוּת, נשיות ואמנות נשית, ה׳מבט׳ ההיסטורי. אפשר לעסוק בכל אלו יחד?

מקור כוחה של התערוכה הוא בפריסה הרחבה וההבנה עד כמה נוצר לאורך השנים מבט ייחודי מקומי של נשים בעיר חיפה. זו עיר שהייתה ועודנה מרכז אמנותי-תרבותי, היא ייחודית מבחינות רבות שגם עסקו בהן לא מעט. התערוכה מעניקה מבט על חיפה מזווית נשית, שכמו במקומות רבים אחרים לא קיבלו ביטוי הולם. 

ג'פרא אבו זולוף | جفرة أبو زلف | Jafra Abu Zoulouf

ללא כותרת, 2018, קולאז’ דיגיטלי. מתוך הסדרה: צללים
بدون عنوان، 2018، كولاج رقمي. من السلسلة "ظلال"
Untitled, 2018, digital collage. From the “Shadows” series

איך המבט הנשי נותן הבנה מחודשת של מהות העיר חיפה? 

לא כל היצירות מתייחסות לעיר חיפה. הנושא הוא לא בהכרח ׳העיר חיפה׳ כמושג, אלא אמניות שיוצרות ויצרו בחיפה. חיפה משפיעה עליהן כמו שהיא משפיעה על כל יוצר.ת אחר.ת שיצרו בעיר. האמניות מבטאות את המציאות שסביבן, בין השאר את המציאות העירונית, כפי שהן מבינות אותה. ואין ספק שמבטן שונה מזה הגברי. 

יעלי גבריאלי | ياعيلي جفريئيلي | Yaeli Gabriely

ללא כותרת, 2014, הזרקת דיו על נייר ארכיבי
بلا عنوان، 2014، حبر على ورق أرشيفي
Untitled, 2014, ink on archival paper

מעבר לכך, התערוכה היא הזדמנות לעשות תיקון לעוול מתמשך ולהביא לקדמת הבמה אמניות גדולות שלא תמיד קיבלו את מקומן הראוי. אמניות עכשוויות, בחיפה כמו בעולם, עושות מהלכי תיקון לאופני הייצוג של נשים וסוגיות הקשורות בנשים כפי שהוצגו באמנות המערבית, הגברית, ולעיתים קרובות השוביניסטית. הן מנכסות חזרה את גופן, את אופני המבט ואת משטר המבט ומאתגרות את השיח בשדה האמנותי ובחברה. התוצאה מרהיבה, לעיתים בוטה, נועזת, פעמים רבות מעוררת רגשות חזקים.

האמניות בתערוכה מגיעות מאסכולות מגוונות, הן שייכות לדורות ותקופות שונות. איך גישרת על ההבדלים? 

זה היה האתגר האוצרותי המרכזי. מוצגות יוצרות מאמצע המאה הקודמות לצד יוצרות צעירות, אמניות יהודיות וערביות, עולות חדשות וילידות העיר, אמניות שגדלו וחיו בעיר עצמה וחלקן שגדלו בפרפריה של העיר וזו החוויה המרכזית שלהן – לא רק ההר והים מתערבבים בעיר הזאת, אלא גם האוכלוסיות. היה לי ברור שאתן ייצוג רחב ככל האפשר לגיוון שהעיר הזאת מציעה, ובה בעת ניסיתי לשמור על קו אחיד באמצעות שלושה נושאים מרכזיים: הנוף החיפאי, הרחוב החיפאי והאישה החיפאית. 

יונה צליוק | يونا تسليوك | Yona Tzelyuk

ואדי רושמיה, 1936, שמן על קנווס
وادي روشمية، 1936، ألوان زيتية على الخيش
Wadi Rushmiya, 1936, oil on canvas

בתוך הפסיפס האמנותי הזה יש חוטים סמויים שמאפשרים לשוטט בין היצירות ולראות כיצד אחדות מהן מתכתבות עם אחרות, ולפעמים גם מתעמתות איתן ומציגות חלופות. לא ניסיתי להסתיר את הגיוון בשם הרצון ליצור ״זרימה״ אבל בהחלט רציתי ליצור דיאלוג בין יצירות, תקופות ואמניות. 

התערוכה היא תערוכת רחוב, האם יש משמעות לתערוכה על עיר שמוצגת במרחב הציבורי? 

יש משהו מקרב ומחבר כשאת הולכת במרחב העירוני בין יצירות המשקפות את אותו המרחב. העיר עצמה היא יצירת אמנות, והאמנות הנוצרת בעיר היא חלק ממנה. הפריסה של התערוכה בשביל ארוך לאורך שדרות הנשיא, משלימה ומחזקת את החיבור של האמנות לעיר. הפומביות של תערוכת חוצות הפכה אותה לברומטר לנטיות לב הציבור הצופה בה.

סנא פרח בשארה | سناء فرح بشاره  | Sana Farah Bishara

מיצב ״48״
عمل تركيبي ״48״
Exhibit "48"

ומהי תגובת הרחוב? איך החיפאיות והחיפאים מקבלים אותה?

זה באמת נפלא. א.נשים עוברות.ים ומתלהבות.ים מאמנות בצורה הכי אינטואיטיבית וישירה. יש איזון עדין בין הערכים האמנותיים שעומדים מאחורי התערוכה לבין העובדה שהיא מוצגת במרחב הציבורי ולא מאפשרת בחירה עבור מי שגר.ה ומתהלכ.ת באזור. היא פשוט שם. האיזון הזה בין רגשות הציבור לבין החופש האמנותי תמיד עמד במרכזן של סערות בשדה האמנות. לדוגמא, האירועים שהתרחשו סביב הצגת יצירתו של דוד ריב במוזיאון רמת גן, כששם העבודה עוד הוצגה במרחב אמנותי סגור. הציבוריות של התערוכה הופכת את האיזון הנכון למאתגר יותר. 

נירה לב | نيرا ليف | Nira Lev

בית השעון, 2018, אקריליק על קנווס
بيت الساعة، 2018، ألوان الأكريليك على الخيش
Clock House, 2018, acrylic on canvas

חשוב לי לומר שלא התפשרתי. יש בתערוכה עבודות מורכבות וקשות לעיכול, חלקן יכולות להתפרש כפרובוקטיביות. בזמן ההקמה של התערוכה היו תגובות קשות של א.נשים, בפרט נשים, לפרק של ׳הנשים החיפאיות׳ בתערוכה, בו האמניות מציגות את עצמן בצורה גלויה, בוטה, מערערת לעיתים. אבל זה חלק מהעניין. תערוכה שעוברת חָלַק ולא מזיזה משהו – כנראה שמשהו חסר בה. 
עד כה הושחתה עבודה אחת, עבודה נפלאה של ליטל שרוני, ציור בו היא מציגה את גופה על מגש כסף בתנוחה של תרנגול הודו. כשהדרכתי בתערוכה במסגרת פסטיבל ״הליכות ג׳יין״, המשתתפות.ים בסיור פתאום שמו לב למדבקות וקשקושים על גבי היצירה ושאלו אותי אם הם חלק ממנה. כשהבינו שמדובר בוונדליזם הם מיד התחילו לתקן, לנקות, לקלף ולהחזיר אותה לקדמותה. זה ריגש אותי, ההירתמות של הקהל לתקן את מה שכוסה. אני מקווה ומאמינה שכמו שנוכחות עירומו של ״דוד״ נראית לנו טבעית בפירנצה, יום אחד, אינשאללה, גם לא יוקיעו נוכחות של גוף נשי, עירום או לא עירום, במרחב הציבורי בישראל. 

אנה לוקשבסקי | آنا لوكشيفسكي | Anna Lukashevsky

טיול בפארק, 2015, שמן על קרטון
نزهة في الحديقة، 2015، ألوان زيتية على كرتون
A Walk in the Park, 2015, oil on cardboard

את ילידת טבעון וחיה היום במרכז. מדוע חיפה?

כילידת טבעון, חיפה הייתה עבורי "העיר הגדולה". משפחתי גרה בחיפה, למדתי בחיפה ואת חיי הבוגרים התחלתי בעיר, בתחנת ׳רדיו חיפה׳ ובעיתונות המקומית ברשת שוקן. גם היום כשאני מגיעה לעיר, אני מרגישה שהגעתי הביתה. זה כנראה המניע שיצר אצלי את הרצון לחקור את האמנות בעיר, לאו דווקא הנשית. כתבתי על הריאליזם החברתי בשנות החמישים שמוקד הפעילות שלו היה חיפה, ועבודת הדוקטורט שלי בוחנת את הפעילות האמנותית בעיר בשנות השלושים והארבעים. אני מחוברת לעיר והיא מרתקת בעיני, גם מבחינה אורבנית ובוודאי מבחינת הפעילות האמנותית בה. 

סועאד נסר-מח'ול | سعاد نصر-مخول | Souad Nasr-Makhul

ואדי אל סאליב, 1982, טכניקה מעורבת
وادي صليب، 1982، وسائط متعددة
Wadi al-Salib, 1982, mixed media


מה את לוקחת איתך מהתערוכה? 

הדבר שהכי ריגש אותי זו הזכות להעניק כבוד ובמה לאמניות ותיקות, שעדיין בינינו, כמו גם לאמניות צעירות וחדשות. למשל עבודותיה של אליסיה ארבל הנהדרת, שהגיעה לפתיחה למרות שגילה קרוב למספר תלת ספרתי, ניצבות לצידן של יצירות של אמניות צעירות, חלקן ממש בתחילת דרכן. שגית זלוף נמיר, אמנית מצוינת ומורה אהובה וידועה בחיפה, מציגה לצד תלמידותיה – יעלי גבריאלי, אביה וייס ורחל אניו. האפשרות להציג זו לצד זו, כרצף אחד של המשכיות וחיבור, אמניות שמתחברות זו לזו באמצעות המקום והנשיות. פתאום נוצרת פה אחווה, מהות שמעוררת גאווה. 

התערוכה ״חיפאיות״ אמנות נשים בין הר לים מוצגת לאורך שד' הנשיא חיפה (בכניסה לגן האם, רח' התישבי 124 חיפה), 14.4-30.6. הכניסה חופשית.

דימוי ראשי: רונית שלו | رونيت شاليف | Ronit Shalev, "התופרות", 2013, צבע שמן על נייר שעווה חום במסגרות אובליות דמוי עץ "الخياطات"، 2013، ألوان زيتية على ورق شمعي بُنّي في أطر بيضوية من خشب صناعي The Seamstresses, 2013, oil on brown wax paper in wood-like oval frames

0 comments on “תשעים שנה של אמנות נשים בחיפה: 
ראיון עם זיוי ברמן, אוצרת התערוכה "חיפאיות – אמנות נשים בין הר לים״

השאר תגובה