מי את לילי אלבה? דיוקנה בן מאה השנים של אחת הנשים הטראנסיות הראשונות בעולם נמכר במכירה פומבית

מאת: גילי סיטון

לילי אלבה הייתה אמנית דנית, ואחת מן הנשים הראשונות בעולם שעברה ניתוח להתאמה מגדרית. אלבה נולדה בשם איינר וגנר (Einar Magnus Andreas Wegener) והצליחה מאוד כציירת בשם זה. כשהייתה סטודנטית לאמנות באקדמיה הדנית המלכותית לאמנות שבקופנהגן,  הכירה אלבה את זוגתה לחיים, הציירת גרדה וגנר (Gerda Marie Fredrikke Gottlieb). לאורך מערכת היחסים שלהן, שימשה אלבה מודל לציוריה של וגנר פעמים רבות.

כמעט מאה שנים חלפו מאז תואר דיוקנה של אלבה בציור “I Sommervarmen” (“בחום הקיץ” מ-1924) ובשבוע שעבר, ביום האישה הבינלאומי, נמכר הציור במכירה פומבית לאספן דני פרטי תמורת 135,000 יורו.

גרדה וגנר הייתה אחת מהאמניות הבולטות שפעלו באירופה בשנות העשרים של המאה שעברה. היא נודעה גם בזכות כשרונה הרב וגם בזכות הנושאים שבהם בחרה לעסוק – סיטואציות שאתגרו את הדימוי הנשי, השגור והמוכר מתולדות האמנות תוך יצירה ותיאור של נשים אלו כבטוחות בעצמן ואלגנטיות, בסגנון שנע בין רנסנס- ארט נובו- ומאוחר יותר ארט דקו.

הנשים בציוריה של וגנר נראות לעיתים משועממות, פתיינות או עוסקות בפעולות אמנותיות שכוללות תיאטרון, ספרות ומחול. בשלב מאוחר יותר בקריירה שלה יצרה ואגנר גם עבודות ואיורים שמתארים נשים בעת פעילות מינית, מה שהעניק להם את הכינוי השערורייתי “ארוטיקה לסבית” והדיח אותם אל בין דפיהם של ספרים ומגזינים שנאסרו לקריאה.

במובנים רבים, הקדימה וגנר את זמנה. היא עסקה באמנות עוד בדנמרק, אך הפכה לאמנית מוכרת רק כשהיגרה לבירת האמנות דאז, פריז. בתקופה זו כבר הייתה נשואה ללילי אלבה והן חיו את חייהן השנויים במחלוקת באזור הליברלי יותר של פריז. וגנר השתלבה בסצנת האמנות המקומית כציירת פורטרטים ומאיירת מבוקשת עבור מגזיני האופנה המובילים, שהתפתו לתיאוריה הפיקנטיים.

בשנת 1930, אותה השנה בה ביצעה אלבה את הניתוח המסוכן להתאמה מגדרית, בוטלו נישואיהן. אלבה הוכרה כאישה על פי חוק ונישואיהן של שתי נשים היה אסור. בשנת 1931 נפטרה אלבה מסיבוכים בעקבות ניתוח נוסף שעברה.

כך או אחרת, וגנר ואלבה, כזוג וכישויות נפרדות הלהיטו את דמיונןם ופרי עטןם של נשות ואנשי תקופתן. אך לא רק.

סיפורה הייחודי של לילי אלבה (שבמרכזו הזוגיות הסבוכה עם וגנר) עובד בשנת 2000 לרומן ספרותי- פיקטיבי בשם “הנערה הדנית” וזכה במספר פרסים ספרותיים מוערכים לצד מועמדות לרבים נוספים. בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט “הנערה הדנית” שמבוסס על הרומן המדובר (בבימויו של טום הופר). השחקנית אליסיה ויקנדר שמגלמת את דמותה האמיצה של וגנר, זכתה באוסקר על תפקידה (כשחקנית משנה), ואדי רדמיין שמגלם את איינר וגנר- לילי אלבה היה מועמד לאוסקר על תפקידו (בתפקיד ראשי).

היום, כמעט מאה שנים מאוחר יותר, נושאים של תאימות מגדרית, זהות מינית, חופש הביטוי (המיני) וזכויות הפרט עדיין עומדים על סדר היום ומגולמים גם בעניין הגובר ביצירתן של אמניות נשים, וביצירתה של גרדה וגנר בפרט. “הציור של וגנר עשוי כה טוב, שהצופה נכבש.ת מיד באיכויותיו האסתטיות ובפרטיו היפים“, קובע פיטר בק, מומחה במחלקה לאמנות מודרנית בבית המכירות ברוון רסמוסן. “העניין המגדרי בציור לא מפוענח באופן מידי, ומאתגר בכך את תפיסותיו.ה המגדריות של הצופה לגבי מושא הציור. העובדה שהמודליסטית בציור נולדה בגוף ביולוגי של גבר לא משנה את איכות היצירה, להיפך, היא מוסיפה על הסוד והמסתורין שטמונים בה“.

וגנר הרבתה לתאר את אושיות התרבות של תקופתה לצד, כאמור, דיוקנאות רבים של אלבה. דיוקנה של אלבה, “I Sommervarmen”, כמו גם דיוקנאותיה האחרים של וגנר, עשוי בעדינות ובביטחון ומודגשים בו האיכויות והיופי הנשיים. בציור מתוארת אלבה עירומה לחלוטין, כשגבה מופנה אלינו והיא נשענת בתנוחה שמזכירה אודליסק. עיניה מנומנמות ואדישות תחת עפעפיה הכבדים, והיא מפנה אלינו פרופיל לאה ופתייני בו שפתיה ולחייה צבועות בגוון דובדבני. אלבה נועלת לרגליה רק זוג סנדלי משי בעלות עקבים גבוהים, והרקע לגופה הוא כיסא אדום פרחוני בסגנון רוקוקו ומניפה פרושה (את אותה המניפה ניתן לראות באחד מדיוקנאותיה המצולמים של אלבה).

הקומפוזיציה, מושא ונושא הציור מוכרים ונהירים לנו לכאורה, עם נטייה לסגנון המצועצע של התקופה. תולדות האמנות רוויים בתיאורי נשים כגון זה, עירומות ויפייפות ש”נלכדו” תחת מבטם של ציירים גברים ותוארו כאובייקטים מקסימים להנאתם של צופים- גברים. אך המבט שמופנה אל אלבה במקרה הזה, אותו מבט שזוכה לפרשנויות מגוונות ומורכבות בעידן הנוכחי, הילך על אנשי התקופה כקסם חידתי ומעורפל. גם מבלי להכיר את הסיפור שעומד מאחורי הציור, הוא טומן בחובו את “הסוד” שכמו מפעפע דרכו; מבטה של הציירת הוא מבט נשי שמעריץ, מגלף ומנכס לו מושא ציור כמעט מומצא לתקופתו – אישה טראנסית. במובן זה, לא מפתיע שהציור זוכה בימינו לפופולריות חוזרת ונשנית ולסיפור שעומד מאחוריו- לאקטואלי מתמיד.

.