רוני בן פורת נושאת על כתפיה את צער העולם. ‘לכל מה שנהרס’ תערוכה חדשה בגלריה מנשר לאמנות

‘לכל מה שנהרס’

רוני בן פורת

אוצרת: גילי סיטון

גלריה מנשר לאמנות

פתיחה ביום חמישי ה-6.1.2022 בשעה 19:00 ונעילה ב-5.2.2022 בשעה 14:00

טקסט מאת: יאיר ברק

לקרימוסה, המופיעה בתולדות תרבות המערב גם כמריה הבוכייה וגם כמזמור כנסייתי שהוא חלק מהרקוויאם – מקננת בבסיס עבודותיה של רוני בן פורת ומרחפת מעליהן כדמות משגיחה.

שמה של התערוכה – ‘לכל מה שנהרס’ – נהגה במצלול המזכיר ברכה שנאמרת בעת הרמת כוסית. זהו אזכור כללי, אוניברסלי, לכל מה שהיה פעם משהו או מישהו ואיננו עוד. באירלנד נהוג לשתות וויסקי תוך קריאת ״לחיי אלה שהיו אמורים להיות עמנו״. זוהי הנכחה של המוות כציווי, למען החיים.

‘לכל מה שנהרס’ היא תערוכה אלגית^[1] המגלמת אבל פרטי אך גם קינה קולקטיבית. יש בה הלך רוח מלנכולי, מהסוג המזכיר את המצב התודעתי המכונה בתרבות הגרמנית הרומנטית ״weltschmerz״^[2] (צער העולם). זהו עצב עמוק, אקזיסטנציאליסטי, הבא בעקבות מה שאפשר לתאר כפער הבלתי ניתן לגישור בין העולם הפיזי למשאת הנפש של הרוח. זוהי קבלת המגבלה של העולם שבו אנו חיים.

אחת הפעולות התדירות בעבודה של בן פורת היא גריעה. היא נוהגת לחרוט בגבס ובדיקט, ליצור דימוי מתוך החסרה של חומר, לנוע בין דו-ממד לתלת-ממד, בין ציור לתבליט. במקרים אחרים היא פועלת באמצעות הוספה. כך למשל בעבודה מחזור ירחים , שבה היא יוצרת עיגולים דמויי ירח בגבס על גבי לוחות העשויים גם הם גבס.

התערוכה מציעה מספר אופני טיפול בדימויים עגולים. אפשר לראות בהם ארכיטיפ אם גדולה^[3], ייצוגים רחמיים של בריאה, של פריון, אך באותה העת הם גם כדורי ארץ, כוכבי לכת או שמשות. הספירה שמציעים הירחים בתנועתם המעגלית, שבה ומתעצמת בעבודה “סופרת את הימים”, אשר בה חורטת בן פורת בלוח גבס חריצים סיזיפיים, חזרתיים – המזכירים טבלאות ייאוש הנהוגות בתקופות מאסר או במהלך שירות צבאי. “הספירה לאחור” המוכרת לנו כציפייה לגאולה, לשחרור, מופיעה כאן כ”ממנטו מורי”, כדימוי חזותי לתודעת מוות מפותחת.

מלאך ההיסטוריה (Angelus Novus)- הדמות המכוננת שצייר פול קליי, מופיעה כדימוי מפתח בחיבורו של ולטר בנימין ״תזות על מושג ההיסטוריה״ – נועץ עיניו בחורבות העבר ונהדף על ידי כוחות העתיד. הוא משמש את בנימין כדי לתאר את מאבקו של מי שמנסה ללמוד את העבר בעודו נדחף הרחק ממנו. בן פורת מביטה על הריסות העולם, אך היא אינה פועלת כהיסטוריונית מודרנית. היא אינה עסוקה בלמידת העבר אלא מבכה אותו. ההתמודדות עם האבל הפרטי של האמנית (על מות אביה) הופך עד מהרה לקינה על פרידה אוניברסלית, קיומית.

בן פורת משמרת דואליות מרתקת; ההרס המצוי בלב עבודתה מציע באותה העת גם גישה ליסודות. דמיינו מבנה הרוס – מצבו, כשהוא המפורק לגורמיו, מאפשר בנסיבות הקשות ללמוד את גרעין החיים שלו, את השלד, את המנגנון שהעמיד אותו איתן כל ימיו. בן פורת כמהה לחשוף את הגרעין הזה של נסיבות ההיות בעולם, וגם את הסתלקותנו ממנו. היא חושפת תוך גריעה, חוצבת מפני השטח אל עבר הליבה. היא אינה מקוננת פסיבית אלא פועלת באבלות עמלה ויצרנית.

---

[1] האלגיה היא שירה יוונית בעלת משקל  עצוב ורציני, בדומה לפואמה. היא עוסקת מחשבות על אדם שמת או על עצב בכלל.

[2] weltschmerz(כאב העולם) הוא מונח שטבע הסופר הגרמני ז׳אן פול פרידריך ריכטר ביצירתו סלינה מ1827 ומיוחס לגישה גרמנית רומנטית.

[3]³ האם הגדולה הוא מושג שטבע קארל יונג ומייצג את אמא אדמה, המכילה, המזינה, העוטפת, המגינה. היא המקום שבו אנחנו חשים ביטחון. בתולדות אמנות המערב ייצוגים עגולים מזוהים פעמים רבות עם מיתוס זה.