בלב הסערה סביב עבודתו השנויה במחלוקת של דוד ריב "ירושלים", ענת ברזילי דווקא כן רוצה לדון באיכות העבודה

בלב הסערה על הסרת הציור של דוד ריב "ירושלים" (ירושלים של זהב, ירושלים של חרא) מקירות מוזיאון רמת גן, פתחה העיתונאית והאמנית ענת ברזילי את הצוהר לנושא שלאף אחת.ד אין את הרצון או הסבלנות להתייחס אליו כעת, אבל שמטריד יותר מכל את המלהגות בנושא: איכות העבודה. זה מה שענת כתבה בפוסט בפייסבוק שלה:

"ראיתי שיעקב אחימאיר כתב ב"הארץ" שלא יפה לכתוב חרא, אז הרגשתי מוכרחה לכתוב גם אני.

הצגת עבודות אמנות פוליטיות נחשב לדבר אמיץ בימינו אך זו תעודת עניות לתרבות שבה אנחנו חיים, במידה שאנחנו רוצים לחיות ולגדל את הילדים שלנו בתרבות פלורליסטית ונאורה. אגב, אני בטוחה שהאוצרת (סבטלנה ריינגולד) והאמן דיברו על כך שיכול להיות שיתעורר סקנדל תקשורתי- פוליטי. אני לא יודעת, כי לא דיברתי עם אף אחד מהם, ומי יודע – אולי הם רצו את החשיפה התקשורתית הזאת.

בשנים האחרונות עיקר הכתיבה על אמנות שמעוררת הדים היא סוג הסנסציה הזאת – מישהו העליב את אלוהים, מישהו העליב את ישו, והפעם, מישהו העליב את ירושלים.

העניין באמנות הוא לא מי מעליב את מי ולמה. (זה שייך יותר לגן ולבית הספר היסודי) אלא מה משמעות העבודה. אנחנו – הקהל, יכולים אפילו להחכים מזה. אנחנו אמורים לתת אמון ולסמוך (מתוך מתן סמכות, גם אם לרגע קטן) באמן, להבין שגם כשהוא מקלל או משתמש בשפה נמוכה, הוא מוליך אותנו אל עבר משמעות כלשהי. אנחנו לא חייבים לאהוב את המשמעות, אבל באחריותנו לפחות לנסות להבין.

ענת ברזילי. צילום: ורוניקה ניקול טטלבאום

מילים ותמונות כשהן נכנסות אל בין כותלי המוזיאון הן הופכות לאמנות. הפוסטמודרניזם לימד אותנו את זה. קירות המוזיאון מארחים דימויים. שואלים אותם מרחובות היומיום אל מרחבי הקוביה הלבנה שהם מרחבי התבוננות והבנה. מדוע כתוב ירושלים של זהב? מדוע כתוב ירושלים של חרא?

כמה מילים על דוד ריב. צייר ישראלי, מושפע מאוד מהפופ ארט האמריקאי של שנות השישים והשבעים, אקטיביסט שמשתתף בהפגנות בשטחים נגד הכיבוש, באמנותו עוסק בעוולות הכיבוש.

העבודה הזאת היא מ 1997 ומרגישים שהיא מיושנת. צריך לקחת את זה בחשבון. יש לו עבודות הרבה יותר חזקות ועל-זמניות בעיני. בכל מקרה, כמו שהוא מצוטט בכתבה בווינט מאתמול של קורין אלבז אלוש, העבודה עוסקת בסנטימנטליזציה של הכותל. רואים בה גבר דתי חרדי מתפלל ליד הכותל.

קצת רקע: ב 1967, מלחמת ששת הימים. מלחמה אופורית. צה"ל כבש את ירושלים המזרחית, בכלל זה את הכותל. דוד רובינגר צילם את תמונת הניצחון, של צנחנים בוכים בכותל. ריב מתייחס לתמונת הניצחון הזאת.

כביכול, מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה של ניצחון, אך היא הביאה לפתחנו את נטל הכיבוש ועוולותיו שממשיכות עד ימינו. במובן הזה העבודה הזאת רלוונטית. כמה חודשים לפני המלחמה נעמי שמר התבקשה על ידי ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק, לחבר שיר על ירושלים לקראת יום העצמאות של אותה שנה. התזמון היה מושלם. השיר התחבר לתמונת הניצחון ויצר דימוי חזק ושלם של ירושלים של זהב של נחושת ושל אור. צילום וטקסט ופזמון של מנצחים. השיר מוזמן, פוליטי שמדבר על קדושת ירושלים, על כמיהת העם היהודי לירושלים, שהנה כבר אין בליבה חומה, דוד ריב בא לבאס אותנו ואמר שיש כיבוש וזה חרא.

דוד רובינגר. צנחנים בכותל.
מימין: חיים אושרי, חיים כהן (מאחור), יצחק יפעת וציון כרסנטי

אפשר עוד לדון בדמות הדתי חרדי שמתפלל ליד הכותל, מה המשמעות שלו, מה תפקידה של קבוצת אוכלוסייה זו בקרב הישראלים, אבל לא אעשה זאת הערב.

מה שכן, בתגובה הראשונה דיווין אוכלת קקי של כלב בסרט פינק פלמנגו של ג'ון ווטרס.

*באופן אישי הרבה יותר מטריד אותי קמפיין עיריית תל-אביב-יפו לאיסוף קקי של הכלבים מהמדרכות בעיר. את המרחב העירוני מזהמים כבר חודשים רבים פוסטרים ומדבקות שכתוב בהם "אל תהיי חרא" או אל תהיה חרא." כלומר, הם לא מפלים מגדרית, שזה עוד יותר מעליב ופוגעני. אז מה, לעיריית תל אביב מותר להעליב את תושביה אבל לאמן דוד ריב, תושב תל אביב, אסור לכתוב על שלט "חרא" ולתלות את זה במוזיאון"?

על פי עדכון מיום חמישי 30/12/2021 יצירתו של דוד ריב לא תוצג במוזיאון רמת גן.