אמניות נשים יבלו עוד זמן רב בחלל האמנות הזה. קציעה אלון בביקורת על התערוכה 'בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב'

מאת: קציעה אלון

'בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב'

משתתפות: אניסה אשקר, לני דותן, מיכל היימן, מיכל סופיה טוביאס, יעל סרלין, אלהם רוקני, דפנה שלום

גלריה סטודיו משלך, בית ליטבינובסקי

אוצרת: אור תשובה

נעילה: 29.10.2021

בשנה שעברה הוקם מחדש החלל של "סטודיו משלך" בבית ההיסטורי של הצייר פנחס ליטבינובסקי בירושלים. מנהלת המקום ציפי מזרחי, מוכרת בשדה האמנות כמי שפועלת למען קידום אמנותן של אמניות נשים דתיות. משנת 2010 מפעילה מזרחי את עמותת "סטודיו משלך" כפרויקט שמספק לווי מקצועי ואוצרותי לבוגרות דתיות שסיימו בתי ספר לאמנות ונותרו "בחלל ריק": ללא קהל, ללא אספנים, ללא גב או תמיכה כלשהי. כעת מפעילה מזרחי את החלל החדש תחת אותו השם, תוך קידום של אג'נדה חדשה; גלריה עירונית המציגה בעיקר אמנות נשים, ללא הקשר דתי בהכרח. על הניהול האמנותי של החלל מופקדת מיטל מנור, ואת התערוכה הראשונה בחלל אוצרת אור תשובה.

הטקסט שמלווה את התערוכה מסמן את סיפורו של הסרט "המלכה כריסטינה", בו כיכבה גרטה גארבו ב- 1933. הסרט מבוסס באופן חלקי על חייה האמתיים של כריסטינה מלכת שוודיה (1626-1689 ), אולם "מדביק" להם סיפור אהבה רומנטי ודרמטי. במרכז הסרט, מוצגת סצנה בה מתהלכת כריסטינה בטקסיות בחדר בו חוותה לראשונה אהבת אמת, מחבקת וממששת את חפציו תוך ידיעה כי תיאלץ להיפרד ממנו ומבן זוגה עקב המלכתה. "בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב" בדמיוני, היא אומרת לבן זוגה. מכאן נלקח המוטיב המקשר של התערוכה- עבודות שעוסקות בזיכרון הטבוע בעור. התערוכה משלבת בין עבודות מוכרות לחדשות, ובין אמניות ותיקות לצעירות.  

אלהם רוקני מציגה עבודת וידאו בה מוצמד שטיח חרוזים לעורה, מטביע עליו את דוגמתו וזו הולכת ומתפוגגת אט אט (דימוי ראשי). יעל סרלין מציגה וריאציות יפיפיות על חפצי קדושה ותפילה. היצירות מערבלות בין אלמנטים נשיים וגבריים, בין חוטי זהב וחוטים שחורים (המאזכרים שיער נשי) ובין חפצי הקדושה בבית הכנסת לבין נגיעה (רוב נשים אינן מורשות בנגיעה בחפצי קודש). העבודות נוצרו בעקבות ביקור של סרלין לפני מספר שנים באדירנה שבתורכיה, עיר הולדתה של סבתה.

דפנה שלום מציגה עבודה מסדרת "כתב הברייל" (עבודה שלמרות התפקיד הברור שלה אסורה למישוש) ומיכל היימן מציגה דיוקן עצמי בשמלה שמבוססת על בגד שנלבש בבית מחסה פסיכיאטרי אנגלי. בדף התערוכה מופיע תיאור העבודה: "בשנת 2012 במהלך קריאת הספר "פני השיגעון: ד"ר היו ודיאמונד ומקור הצילום הפסיכיאטרי" (1976), נתקלה היימן ב"דמות דיוקנה שלה" (הצילומים נלקחו לפני למעלה ממאה שנים). מפגש הרה גורל זה הוביל את היימן ליצירת סדרת דיוקנאות של נשים, סדרה שהוצגה במספר מקומות בארץ ובעולם".

אניסה אשקר מציגה עבודה טיפוסית למודוס העבודה שלה: צילום פניה שלה עליהן היא כותבת מילים בערבית, קטעי שיר או פסוק, או מילים בודדות. כך הופכות פניה לתחנת ממסר אמנותית.

לני דותן מציגה עבודה שנוצרה במיוחד לתערוכה. בעבודה נראים היא ובנה מצולמים בחלל התערוכה, משוקעים כל אחד בנישת חלון מעוגלת ושקועים בסלולרי. ממד העבודה מתקשר באופן עכשווי ל"חדר" התערוכה- חדר וירטואלי- סלולרי או מסך מחשב. עם ימי הקורונה והסגרים, שימשו החדרים הווירטואליים כמפלט מן הכליאה הממושכת בחדרים הממשיים, ואפשרו חוויות בחדרים מקבילים.

אמנית  נוספת המשתתפת בתערוכה היא מיכל סופיה טוביאס. טוביאס היא האמנית היחידה שלא הכרתי עבודות קודמות שלה, ועבודתה היא בעיניי עבודת מפתח בתערוכה. טוביאס מציגה עבודת וידאו בשם "צירים", בה מצולמת הרקדנית רינה שיינפלד בעוד היא ממששת ברגישות פסלים שנוצרו על ידי טוביאס עצמה. הפסלים שואבים השראה מן האתר הפרהיסטורי סטונהדג' ונדמים קדמוניים, ראשוניים. מגעה של שיינפלד מטעין אותם בחיים ושואב מהם כוח, בו זמנית. הרצון לחרות בזיכרון כל פרט מן החדר ולקעקע אותו בגוף דרך המישוש, מאזכר כמובן את הסצנה מן הסרט "כריסטינה".

כאמור, "חדר משלך" ממוקמת בבית ליטבינובסקי הישן וליבת התערוכה מוצבת בחדר המרכזי, בעל הארכיטקטורה הנפלאה. ההעמדה של העבודות בחלל יוצרת חוויה ותחושה מיוחדת במינה; החלל עצמו משדר את הזמן האגור בו והדים של מקומות ספציפיים עולים מן העבודות: בית מחסה לחולי נפש (צילומיה של היימן) חלל בית כנסת (עבודותיהן של יעל סרלין ודפנה שלום) וחלל החדר עצמו (שמוצג בעבודותיה של לני דותן). כל החללים המדומיינים הללו מתמזגים בחלל אחד, חלל האמנות.

התערוכה עצמה עדינה ומרגשת ודומה שניתן למשוך ממנה חוט אל "אחורי הקלעים" שלה- להציב מבט פרשני נוסף ולהעלות שאלות "חוץ אמנותיות" המתייחסות להקשר הכוללני שלה. אם להסתייע במושג של גדעון עפרת, "האוצר היוצר" בהקשר של כותרת התערוכה, ניתן לומר שזו לוכדת דבר מה עמוק בהווייתן העכשווית של ציפי מזרחי ומיטל מנור-מנהלות המקום, כמו גם אצל אור תשובה: בעתיד אבלה בחדר זה זמן רב (החלל החדש שיהיה מעתה ואילך ביתן). זהו ההווה החדש, ההווה שלהן. התערוכה וצוות המקום שמורכב מנשים בלבד, מייצר מערך מובחן וממוגדר בקולו החדש של המקום שהיה בעברו כה גברי: בית ליטבינובסקי. פרשנות זו היא קריאה מסדר שני של הפעולה האומנותית, והופכת את התערוכה למעין "טקס חניכה" ליוצרות הנסתרות שלה: ציפי מזרחי, מיטל מנור ואור תשובה.

התערוכה היא חלק מפסטיבל מנופים שיתקיים בירושלים בין התאריכים 26.10-29.10