דחיסות מוגזמת או עושר של פרטים? מה משמעות המושג “אימת החלל הריק” בתולדות האמנות

מאת: שירה פרידפרטיג

ליווי ועריכה: גילי סיטון

הפעם הראשונה בה נתקלתי במושג “אימת החלל הריק” הייתה בקורס “מבוא לתולדות האמנות”. אחת ההרצאות עסקה באמנות מצרים העתיקה, בסמלים המרכיבים אותה, בהירוגליפים ובמשמעותם. כל אלה היו מוכרים לי אבל המושג עצמו עורר בי תהייה ומחשבות. סקרנה אותי במיוחד הבחירה הספציפית במילה “אימה”, שהיא עוצמתית, רבת משמעות ומעוררת שאלות.

משמעות המושג “אימת הריק”, המכונה גם קנופוביה (ובלטינית Horror Vacui) היא פחד מפני האין, הלא-כלום. מקובל לחשוב כי מי שטבע את המושג הוא מבקר האמנות האיטלקי מריו פראז ( 1896-1982 ,Mario Praz), בהתייחסו לקישוטיות המוגזמת בעיצוב בתקופה הוויקטוריאנית. באמנות, המושג מתבטא בכך שביצירה הדו-ממדית לא נשאר שום חלל ריק, ומרחב היצירה מלא עד אפס מקום במידע, דמויות או אובייקטים.

כבר בציורים המצריים העתיקים ניתן לראות ביטוי למושג “אימת החלל הריק”. הציורים מתארים סיפורים תקופתיים על גבי ציר זמן, לאורכם ולרוחבם של נייר פפירוס או קירות חללי קבורה. הציורים עצמם נטולי מרווחים בין הדמויות וכתב החרטומים, מה שיוצר מעין קומיקס קדמוני. למעשה, נראה כי הצייר-סופר (לא ברור אם הכותבים היו גם הציירים או שהייתה הפרדה בין התפקידים) ביקש להטמיע בסיפור הגרפי אינפורמציה רבה ככל האפשר. הדימויים הצפופים אמורים לעורר בצופה סקרנות וצפייה ממושכת בציור, על מנת להבין ולזהות כמה שיותר מהאלמנטים המוטמעים בו.

בקיטוע המופיע כאן למטה מתוך “הפפירוס של אני, ספר המתים” (פרק 17 מתוך The Book of Ani) ניתן לראות כיצד האמן ניצל את כל פני השטח של נייר הפפירוס, על מנת לפרוש את סיפור העלילה. “ספר המתים” הוא כינוי נפוץ לטקסטים שנמצאו על גבי ניירות פפירוס ועל קירות קברים. בשפה המצרית הקדומה, נקראו טקסטים אלו “ספר ההליכה/החזרה ביום”. לפי המסורת המצרית, בעת מותו, עובר האדם מבחנים ותלאות עד הגיעו אל המנוחה, לכן ספר המתים כולל עצות ולחשים שאמורים לעזור לו בדרכו. הטקסט שכתוב בכתב חרטומים, מתאר את קורות האדם המת ואת הדרך שהוא עובר. דף הפפירוס מחולקים למלבנים, אשר בכל אחד מהם מופיעות דמויות אופייניות וסמליות, החוזרות על עצמן. כל אחת מהדמויות מייצגת אל או שליט. פלטת הצבעים מצומצמת וגם היא חוזרת על עצמה בציורי הדמויות ובאיורים הגיאומטריים סביבן. את החלל הריק שנוצר סביב לציורים ממלא טקסט ההירוגליפים בטורים מסודרים לניצול מקסימלי של פני הדף.

גם באמנות האסלאמית המאוחרת ניתן לראות דוגמאות מובהקות לביטוי “אימת החלל הריק”- בייחוד באמנות דתית, במסגדים ובחללי תפילה. הקירות החיצוניים והפנימיים של מבנים מוסלמיים מלאים מהמסד ועד הטפחות בעיטורים וערבסקות אינסופיות, שלא מותירות פיסת מבנה ריקה. לרוב הקירות במבני תפילה מקושטים בקליגרפיה, עיטורי צמחים ומוטיבים גיאומטריים, המסמלים את רוחו הנצחית הנוכחת של מוחמד ומעוררים במתבונן תחושה של אינסוף ואקסטטיות הודות לחזרתיות שלהם. מוטיבים אלו התפתחו בעקבות האיסור השאול מן היהדות “לא תעשה לך פסל ומסיכה”, האוסר לייצר דמויות פיגורטיביות אלא לסגוד רק לאל האחד, היחיד והבלתי נראה אשר הנביאים הם שליחיו על פני האדמה. על פי האיסור, יצרו האמנים המוסלמים אמנות גיאומטרית ומופשטת עם אלמנטים שאינם משלבים דמויות אנושיות בשר ודם או בעלי חיים מזוהים.

“אימת החלל הריק” המשיך להתבטא גם באזורים אחרים בעולם בתקופת ימי הביניים. באירופה לדוגמא, הייתה נהוגה מסורת ציור נוצרי בחללים דתיים ובכנסיות, לצד אמנות שהתמחתה בעיטור ספרים חילוניים וספרי דת. את הספרים איירו כך שהטקסט השתלב בתוך האיורים עצמם, או שהטקסט היווה איור בפני עצמו. דוגמה מעניינת ניתן למצוא בספר Book of Kells (שנוצר במנזר קולומבה באזור סקוטלנד של היום). הספר מצויר בסגנון האמנות האינסולרית (אמנות אירית, מאות 7-8 לספירה) ועוסק בארבע הבשורות של הברית החדשה. הסגנון האינסולרי כולל עיטורים צפופים, מורכבים ודמיוניים כמו גם אלמנטים מסגנונות אמנותיים קודמים, כמו האמנות הקלטית והגרמאנית. הספר עצמו מעוטר עד אפס מקום בטקסט ודימויים נוצריים, ופונה גם לשכבה המשכילה של האוכלוסייה וגם לאלו (רוב העם) אשר לא עלה בידם ללמוד קרוא וכתוב. הציורים צבועים בצבעי יסוד עזים ובוהקים כגון זהב, אדום, כחול וירוק, לצד כתב מסוגנן שמשתרג בינות לדימויים. כל זאת כדי לייצר התפעמות, יראה, הערצה ויופי לצד החוויה הסיפורית והאינפורמטיבית.

בתקופת הרנסנס (סביב שנת 1500), יצר הצורף והחרת הצרפתי ז’אן דווה (Jean Duvet) אמנות אשר עסקה בנושאים נוצריים דתיים באופן המבטא את אימת החלל הריק. בסדרה של עשרים ושלושה תחריטים שיצר, הוא מתאר בסגנון כמעט נאיבי וסוער אירועים אפוקליפטיים מן ההיסטוריה הדתית נוצרית. התחריט “נפילת בבל” לדוגמא, מלא וגדוש בדימויים בממדים שונים, תוך שימת לב ודגש על פרטים רבים. הדימויים בחלקו התחתון של התחריט גדולים וקרובים יותר, לעומת אלו שמתוארים בראש המגדל ומאחוריו. דווה מנצל את משטח פלטת המתכת על מנת לספר סיפור מורכב ומטריד שגם מעביר מסר. עומס הפרטים עלול לעורר במתבונן תחושה של בלבול ויזואלי, אך כנהוג באותה תקופה, מבקש בעיקר להתריע ולהסב את תשומת לבו לאחרית הימים שמצפה לו באם לא ימלא אחר הלכות הדת המקובלות.

“אימת החלל הריק” מופיעה בנסיבות שונות גם ביצירותיהם של עמים ילידיים (natives) שנוצרו בעקבות שימוש בחומרים משניי תודעה כמו אנתאוגן (חומר פסיכו-אקטיבי המצוי בעיקר בצמחים). דוגמה צבעונית וגדושה במיוחד ניתן לראות ביצירות החוט של תרבות ההויצ’ול המקסיקנית (Huichol). כחלק מהמסורת הילידית של בני ההויצ’ול, נעשה שימוש שמאני בצמח הפיוטה (Pyote), מעין קקטוס קטן המכיל את החומר מסקלין שגורם, בין השאר, גם להזיות חזותיות. יצירות ההויצ’ול מאופיינות בדימויים בעלי צבעוניות עזה, אשר מהווים תחליף צורני לשפה הכתובה בשימור האמונות והמיתוסים. ביצירה שמופיעה מטה ניתן לראות כיצד המרחב כולו מלא באלמנטים גיאומטריים שמשתלבים האחד בשני; החל מהאלמנט המרכזי הקטן שהולך ומתפשט על פני כל היצירה ועד ל”אדוות” שקורנות ממנו וממלאות אותה לחלוטין (בדומה לאורנמנטים מהאמנות האיסלאמית). יצירה מסוג זה מזמינה התבוננות כפולה- מקרוב, על מנת לבחון את הפרטים הקטנים של הרקמה המדויקת, ומרחוק, כדי לחוות את העושר השלם והגדוש של הדימוי.

בעת לבלוב ניצניה של התקופה המודרנית, פעל האמן השוויצרי אדולף וולפלי (Adolf Wolfli) וצייר באופן שמתאר במידה רבה את “אימת החלל הריק”. וולפלי נולד בשוויץ בשנת 1864 וסבל בילדותו מהתעללות קשה. הוא התייתם בגיל צעיר ועבד עבור משפחות שונות תמורת מגורים. וולפלי פיתח הפרעה נפשית ונהג להטריד מינית נערות צעירות. משום כך, כאשר היה כבן 30 נתפס ואושפז בבית חולים לחולי נפש, שם בילה את שארית חייו הבוגרים. בביה”ח החל וולפלי לצייר מבלי שהייתה לו כל הכשרה פורמלית לכך, לכן נהוג לשייך את עבודתו הנאיבית והאינטואיטיבית (בהגדרה מאוחרת לתקופתו) לאסכולת האאוטסיידרים-הזרים- חיצוניים (Brut Art). עבודתו של וולפלי נחשפה ופורסמה הודות לרופא שטיפל בו, כתב עליו ולמעשה הפך אותו לאמן מוכר. וולפלי נהג לצייר בעפרונות וציוריו היו מורכבים ואינטנסיביים. הוא ניצל את כל שטח הדף, עד כדי כך שגבולות הציור היו בעצם קצות הדף. את “אימת החלל הריק” שלו ביטא וולפלי כך שבחללים שנותרו ריקים, הוא חורר חורים קטנים וצייר סביבם את ה”ציפורים” שלו.

מי שהושפע מיצירותיו של וולפלי וייסד את אסכולת הברוט (ר’ למעלה) היה האמן הצרפתי ז’אן דובופה (Jean Dubffet 1901-1985). דובופה היה אמן צרפתי מן המעמד הבורגני שרכש השכלה גבוהה באמנות, אך עד שנות ה-40 לחייו, סחר ביין ולא עסק באמנות. מן הרגע שהחל ליצור אמנות- ציור, פיסול ושירה- לא פסק. דובופה העריך ויצר אמנות אותה כינה “נמוכה” בהתייחסו ליצירות נאיביות- ילדותיות למראה ולכאורה חסרות תחכום. את המאפיין הילדותי ייחס ליוצרים “מרדנים”, או כאלו שחסרו השכלה אמנותית פורמלית (כגון וולפלי) והיו אסירים או פגועי נפש שבודדו מן העולם. בהדפס רשת של דובופה ‘עובדות בלתי נשכחות III’, ניתן להבחין בביטוי ויזואלי של “אימת החלל הריק”. זו “אימה” שונה לחלוטין מזו של העת המצרית העתיקה או של האמנות האיסלמית; אין לה יומרה “ללמד” אותנו או לספר סיפור נרטיבי, אך הטכניקה של דובופה משלבת דחיסות של צורות, קווים ודימויים צפופים מבלי להותיר שטחים ריקים. בהדפס נראות דמויות אנושיות שטוחות, איברי הגוף מצוירים בקווי מתאר בלבד וחלק מהדמויות אף קטועות איברים. כל אחת מהדמויות מוקפת בצורה גיאומטרית שנדמית כסוגרת עליה מבלי יכולת להשתחרר ולצאת. המרחב הסובב את הדמויות עמוס כולו בצורות, קווים ושטחים מלאי צבע, לעיתים בכמה שכבות, כך שגם אם יבקשו הדמויות “להשתחרר”, אין להן לאן לברוח. הצבעוניות ביצירה נחלקת לצבעים עזים כמו אדום, צהוב וכחול, ולעומתם יש חלקים כהים, שחורים ואפורים, שעל פניהם קווים חדים וישרים כסורגים. הבעת הפנים של הדמויות משדרת בהלה או אימה והיצירה כולה מעוררת תחושת צפיפות ומחנק.

דוגמא נוספת ואחרונה ל”אימת החלל הריק” שייכת לסופר והמאייר האמריקאי אדוארד גוריי (Eduard Gorey, 1925-2000). גוריי עבד כמאייר בהוצאת הספרים Doubleday, בה פרסם גם את ספרו הראשון אותו כתב ואייר. איוריו של גוריי מאופיינים בגוון הדיו הכהה בו השתמש, קווים דקיקים הממלאים את כל פני הדף, דימויים קודרים וקווקווים מרוביי שכבות. למרות שחלק מספריו המאוירים מיועדים לילדים, סגנונו המקברי מעורר דווקא תחושה אפלולית למדיי. כפי שתיארה זאת הסופרת אליסון לורי, “סגנונו הרציני של גוריי בא להראות, שבאמריקה המרוצה והחייכנית של שנות החמישים והשישים, אין רק קרני שמש עליזות אלא גם צללים אפלים”. ייתכן שהרצון של גוריי למלא את איוריו עד אפס מקום היא בדיוק הרצון הזה “לחסום” את קרני השמש של תקופה זו, ולייצר ממד מלנכולי שמעיב על האיורים יותר מאשר מאיר אותם. הוא מוותר על הלובן של הדף וממלא אותו ויברציות מקווקות ומונוכרומטיות (בניגוד לצבעוניות העזה של יצירות אחרות שראינו) שמעניקות בו בזמן תנועה לסיטואציות אך גם סטטיות איטית ומעיקה.

לסיכום ניתן לומר, שנגעתי במושג “אימת החלל הריק” דרך סקירה של יצירות אמנות לאורך ההיסטוריה. בכל אחת מהעבודות בחנתי את אופן הביטוי של המושג וכיצד הוא רלוונטי ליצירה הספציפית שבה עסקתי. בתקופה זו בה אנו מוצפים במידע חזותי אינטנסיבי ומרובה פרטים, יש נטייה להעיף מבט חטוף בעבודות אמנות מהסוג הזה ולהמשיך הלאה. אך המטרה היא הפוכה. אמנות מן הסוג של “אימת החלל הריק” מזכה לרוב את הצופה בגמול על הסבלנות, הסקרנות והבחינה המדוקדקת של הפרטים המרובים, וחושפת הקשרים היסטוריים, נרטיביים, אוניברסליים ואישיים הנחבאים בה.

תמונה ראשית : Northwest Persian Harshang Carpet