אימה, אפלה ומסתורין בביתו של הצייר החירש. על “הציורים השחורים” של פרנסיסקו גויה

מאת: שירה פרידפרטיג

איש זקן וחרש חי לו בבדידות בבית מחוץ למדריד. הדיכאון והחולי משתלטים עליו והוא מבטא את עצמו בציור, הדרך היחידה שהוא מכיר ומיומן בה. אלא שהפעם הוא לא מצייר על גבי בדים או פלטות מתכת, אלא על גבי קירות ביתו במשיחות מכחול עזות ובגוונים כהים וקודרים.

“הציורים השחורים” של פרנסיסקו גויה (Pinturas Negras) עסקו בנושאים אפלים, ומקובל לחשוב שהם לא נועדו כלל להיראות בפומבי. הציורים לא הוזמנו על ידי אף פטרון ולכן, כפי הנראה, הרשה לעצמו גויה חירות אמנותית ללא עכבות ומעצורים.

הצייר הספרדי שהתפרסם, בין השאר, בציוריו את הדוכסית מאלבה ואת “המאחה העירומה” ו”המאחה הלבושה“, מי שהיה צייר חצר המלוכה הספרדית, בחר באחרית ימיו (ויש האומרים בשיגעונו) לתאר ב-14 ציורי שמן ענקיים את כאבי האנושות, תחלואי הזקנה ופחדיו האישיים מאי-שפיות.

גויה נמלט מביתו המצויר בספרד לבורדו שבצרפת ב-1823. הבית על ציוריו נשאר עומד עד 1878, אז הועברו הציורים מהקירות לבדים ונתרמו למוזיאון הפראדו במדריד. חלק מהציורים צוירו על קירות קומת הקרקע של הבית, שכונה Quinta del Sordo, בית החירש. ציורים נוספים נמצאו על קירות הקומה הראשונה. היסטוריונים לאמנות הם שהעניקו לכל אחד מהציורים את שמו, כמו גם לכל הסדרה.

סדרת הציורים מכונה “הציורים השחורים” כיון שנעשה בה שימוש כמעט מוחלט בצבעים כהים: שחור, אפור, חום ומעט זהב ואוקרה. בצבע הלבן נעשה שימוש מועט וגם זאת רק על מנת לייצר ניגודיות לצבעים הכהים. גם הנושאים בהם עוסקים הציורים הם מורבידיים והדמויות גסות וכעורות, משקפות את המירמור שהביע גויה כלפי האנושות לאחר שחזה במלחמות אכזריות, עקובות מדם, ושרד מחלות קשות שכמעט והמיתו אותו.

הציור המפורסם בסדרה הוא “סטורן טורף את אחד מבניו”. זה גם אחד הדימויים המטרידים ביותר לצפייה. הציור מראה את טיטאן קרונוס (שבתאי- סטורן), אביו של זאוס, אוכל את אחד מבניו מיד לאחר לידתו, מחשש שזה ידיח אותו ממעמדו. המחזה קשה לצפייה והציור עלול לעורר בצופה תחושות קשות של דחייה, גועל ותדהמה. הצבע הלבן בתמונה מבליט את עיניו הזועמות של סטורן ואת הגוף הנטרף, שאינו לבן מפאת טוהר, אלא כי הוא חסר חיים.

ציור נוסף מתוך הסדרה הוא אטרופוס, המציג את אלות הגורל. אטרופוס היא אלת המוות, המחזיקה בידה מספריים כדי לחתוך את חוט החיים. התינוק המוחזק על ידי אחת מאלות הגורל (מכונות Moirae) הוא אלגוריה לחיים עצמם. בחזית הציור נראית דמות אשר ידיה כבולות, רמז לחוסר יכולתו של האדם להתנגד לגורלו. פלטת הצבעים בהם השתמש גויה בציור זה היא מצומצמת, ונעה על סקאלה של גוונים צהבהבים, המשרים אווירה של לילה קודר ועכור.

“הכלב” הוא ציור מפורסם נוסף מתוך הסדרה. נראה בו ראש כלב המרים את ראשו מעל מסה בלתי ברורה, ויש האומרים שהוא נראה כטובע ואבוד. ראשו של הכלב קטן יחסית לשני כתמי הצבע שבציור, הכהה בשליש התחתון של הציור והבהיר-העכור שברוב שטחו. הפרשנות שניתנה לכך שהכלב היא הדמות היחידה בציור, היא בדידות האדם ומאבקו חסר התוחלת בכוחות המאיימים להטביע אותו בים של נטישה וחוסר תקווה.

סדרת ה”ציורים השחורים” המבטאת באופן המובהק והעמוק ביותר את ייסורי נפשו של גויה, זיכו אותו בכינוי “אבי האמנות המודרנית”. יש הרואים בציורים אלה את שורשיהם של תנועות האקספרסיוניסטים והסוריאליסטים. תיאור זוועות המלחמה והאכזריות שבקיום האנושי, מתוארים על ידי גויה בחוסר סלחנות וללא ייפוי מאולץ. הנושאים והדימויים אותם בחר גויה לצייר על קירות ביתו המבודד, נותרו אקטואליים ואוניברסליים מתמיד.

עוד על גויה והציורים השחורים, אפשר לצפות כאן

התמונה הראשית: מכשפות השבת, או התיש הגדול.