פסל חוצות אדום, ענק ובולט שנראה כמו וואגינה, מעורר סערה בברזיל.
הפסל שייך לאמנית ג'וליאנה נוטרי. הוא בנוי מיציקת בטון שנצבעה אדום ונפרשת על גבי 33 מטרים אורך ושישה מטרים עומק. את הפסל "Ahuge" (ענק) מיקמה נוטרי על צלע גבעה ב-Usina de Arte, פארק אמנות כפרי במדינת פרנמבוקו, צפון מזרח ברזיל.
ב- 30 לדצמבר ולאחר שסיימה את העבודה על הפסל, העלתה נוטרי לחשבון הפייסבוק שלה צילומים של העבודה ותיארה כיצד בנו אותה יותר מ-20 גברים. תוך דקות הוצף העמוד בתגובות ביקורתיות. רובן טענו שאי אפשר לכנות הצגת איברי מין כאמנות, שהפסל הוא חסר משמעות ושכל מטרתה של האמנית היא לעורר פרובוקציה כדי לזכות בפרסום.
תגובות אחרות הכילו אזכורים דתיים או ביטויים של שנאת נשים: "האם זה לא מספיק לראות כל כך הרבה נשים מראות את איבריהן הצנועים, לובשות מכנסיים קצרצרים או חצאיות מיני, עכשיו אנחנו גם נדרשים לחזות בנרתיק בשדה פתוח". לצד התגובות השליליות, העבודה עוררה גם לא מעט תגובות חיוביות ותומכות מצד גורמים פמיניסטיים.
נוטרי עצמה הגיבה לעבודה בראיון לערוץ ה CNN: "העבודה מציגה את אחד הפצעים הגדולים שיצרתי, זה אולי פצע קטן לאין שעור בהשוואה לטראומות של עבדות, תעסוקה נצלנית, רצח עם וטראומות אלימות שהתרחשו בארץ, אך הוא הפצע שלי". האמנית סיפרה גם שהיא הופתעה מגל התגובות העצום כלפי העבודה: "למרות שאני מודעת לכך שמדובר ביצירת אמנות בעלת השפעה, מעולם לא חשבתי שאנשים יחושו שנאה כלפיה, או שהיא תצא מפרופורציה בסדר גודל כזה".
השלטון הנוכחי בברזיל ידוע ביחסu המאצ'ואיסטי והעוין כלפי נשים וכלפי אמניות ואמנים. אחד מבכירי מחלקת התרבות במדינה הזהיר לפני כשנה כי האזנה למוזיקת רוק "עלולה להוביל לשימוש בסמים, מין, הפלות ופולחן הערצת השטן". בזמנו הגיבו אמניות ואמנים רבים לאמירה זו, ויצאו כנגד הדעה הזו ודעות חשוכות נוספות שנאמרו במהלך השנים.
נוטרי אינה האמנית הראשונה או האחרונה שעוסקת בווגינה הנשית באופן ישיר וחשוף כל כך. בין האמניות ה"אמהות" שעסקו בנושא זה נמנות האמנית הפמיניסטית ג'ודי שיקגו, ניקי דה סאן-פאל וג'ורג'יה אוקיף. ציורי הנוף והפרחים של אוקיף מתארים ברמיזה מפורשת ואגינות במצבים ונקודות מבט שונות. העבודה "מסיבת ארוחת הערב" של שיקגו מציגה בתערוכת הקבע של מוזיאון ברוקלין צלחות אוכל בצורת ואגינות, ובשנות ה-60 של המאה ה20 השיקה ניקי דה סאן-פאל את פסל "האישה הגדולה בעולם" אליו ניתן להיכנס דרך מערה החצובה בין רגליה הפשוקות. אלו כמובן רק חלק זעיר מן הדוגמאות.
העובדה שאמנות העוסקת באופן ישיר וגלוי כל כך באיבר המין הנשי מעוררת עדיין הדים כה נרחבים, מוכיחה שכוחו של הדימוי השגור לכאורה עדיין במותניו. באמצעות אי הנוחות והתגובות הקיצוניות שהדימוי מעורר, הוא מצליח להציף שוב ושוב את החשיבות והרלוונטיות של העיסוק במעמד הנשים ברחבי העולם.
כתבה מצויינת רק כדאי לקרוא לילדה בשמה: פות ולא ואגינה!
ואגינה זה החלק שנמצא בתוך העגן ואותו לא רואים. החלק החיצוני שמזכיר פרח הוא פות.
היי דריה, הכתבה מתורגמת ממגזין בינלאומי, לכן נשארנו נאמנות למקור.
תודה על תגובתך!
הפסל בעיני יפהפה ומהפנט, אבל אני יכולה להבין את ההתנגדות אליו. אני הייתי מתעצבנת לטייל בטבע ולפגוש פין אדום ענק. בכלל יש משהו בוטה ומציף בלהציג תכנים שקשורים למיניות, בלי שביקשנו או ציפינו לראותם, והמרחב הציבורי היום רווי מדי בתכנים כאלה.
תודה נוף על תגובתך!