קיר אמן | יעל סרלין, מאיה ישראל
בתערוכה זו, יעל סרלין ומאיה ישראל משלבות בין פרקטיקות עבודה אשר פיתחו בהשראה מהמקצועות היצירתיים מהם משפחותיהן התפרנסו ובין המדיומים האמנותיים בהן הן עוסקות: ציור, הדפס, הצבה, ווידאו ארט. דרך מתודת עבודה זו האמניות עוסקות במלאכת השימור מחד ובשיבוש מסורות אלו מאידך, וכך, בו זמנית מרחיבות את מקורות ההשפעה ודרכי הפעולה שלהן כאמניות.
במרכז התערוכה, מוצגת עבודת וידאו בה רואים את סרלין טווה על נול מעשה ידיה. עבודת הטוויה הידנית- סיזיפית מייצרת לאיטה מישור קדמי של הסתרה, שבסיומה מכסה את האמנית מנקודת המבט של הצופים. מלאכת הכנת הנול וטוויית החוטים החלה מהרצון להשתמש במלאכות המסורתיות בהן עסקו במשפחתה. סרלין, זוכרת היטב כיצד סיפר לה בילדותיה אביה שכילד נהג לבלות את זמנו בחנות מסרקי הצמר של אביו; ממסמר בזה אחר זה מסמרים על משטח עץ, עוזר לבנות מסרקים שנועדו להפוך את הצמר הסבוך לצמר רך ממנו יצרו חוטים לטוויה. בעבודתה, סרלין בנתה נול בסטודיו והחלה לטוות לתוכו חוטי צמר שחורים. בכך היא ממשיכה את הסיפור של אביה ומשחזרת את מלאכת ילדותו. על ידי הבחירה לעסוק בשחזור הפעולה כמעשה היזכרות, שמה סרלין במרכז העבודה את הנושא שימור הזיכרון.
ברקע הנול והדמות הטווה, מופיע טפט ועליו מודפסת רפרודוקציה גדולת ממדים של ציור של מאיה ישראל. כמו ברבים מציוריה, הציור ״מחשבות על נוף״ התחיל עם דמות הניצבת במרכז הבד – בציור זה, הייתה זו דמותה של האמנית. בתהליך העבודה, מצטברות על משטח הציור שכבות צבע ולבסוף מכסות את הדמות לגמרי. בסוף התהליך, מופיע גזע עץ שרוף וייצוגים של צמחיה בחלל הנגטיבי שהעיד על נוכחותה-הנעדרת של הדמות. מסביב לגזע השרוף, מצויר נוף המייצר תחושה של נוף ראשוני פראי. ישראל, מגדירה עבודה זו כדיוקן עצמי, למרות שדמותה נמחקה לחלוטין בתהליך הציור. היא מייחסת חשיבות רבה להשפעות שספגה מאביה אשר למד את מקצועות הדפוס המסורתיים בבית ספר מקצועי צרפתי במרוקו, ומאז שעלה ארצה עבד כדפס. זיכרונות ילדותה ונעוריה נטועים בבתי דפוס כשאביה מציין את הדקויות ומסביר את התהליכים המורכבים. בתערוכה זו, ישראל מטמיעה את מקורות ההשראה שלה לתוך עבודותיה בתהליך של הרחקה מהמקור. הציור, נותר בסטודיו כחלק מהתהליך והטפט הופך לחלק מרכזי בעבודת הווידאו ומוצג על הקיר לעיני הקהל.
עבודת הווידאו, צולמה בחלל התערוכה עצמו ומתפקדת כמרחב יצירה משותף, במה עליה שתי האמניות מציגות את דיוקנן העצמי. דרך גילוי וכיסוי, התקרבות והרחקה הן מציגות דימויים שלהן כיוצרות המופיעות ונעלמות במרחבי עבודותיהן. סרלין, באופן בו עבודת הטוויה מסתירה אט אט את דמותה עד להיעלמותה וישראל אשר דמותה המצוירת במרכז העבודה נעלמת בתהליך תחת שכבות צבע והדימויים עד שמתקבע מעליו דימוי הגזע השרוף. בעבודה נראים שינויי האור והזמן המתרחשים בזמן התיעוד. שינויים אלה, מעצימים את הסטטיות של הדימוי הציורי הממוקם מאחורי הדמות הטווה, ומעצימים את אנושיותה.
בעבודות הנוספות המוצגות על קירות החלל; ישראל מציגה את אותו טפט שמופיע בעבודת הווידאו, הפעם מודבק על הקיר. הטפט, המכסה את רוב הקיר מזמין חווית התבוננות מרחוק, בניגוד לחוויית ההתקרבות וכניסה פנימה שציוריה מזמינים, והוא מתפקד כייצוג שטוח למציאות המגולמת בציור. לצדו, תלויים פוסטרים עליהם הדימוי שעל הטפט שהקהל מוזמן לקחת אתו הביתה. פעולות אלה מטבען מערערות על מעמדו של ציור השמן כעבודת מקור ועל זהות האמנית עצמה כציירת.
עבודת קיר נוספת של ישראל, בנויה מקולאז' המתבסס על טפט נוף גנרי ועליו עבודת הכנה -סקיצה, לקראת ציור שמן. הנוף המודפס על הטפט המסחרי אינו ספציפי – הוא חסר שורשים, חסר שייכות וחסר זהות. ייצוג גנרי של אידיאליזציה של נוף. הטפט, המוטמע בעבודותיה מדגיש את המרחק של האדם מהמקום, מהטבע, מעצמו.
אל מול הקולאז׳ מוצגת עבודת וידאו של סרלין בה המצלמה ניצבת מול חורשת אקליפטוסים – נוף המוטמע בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. האמנית, עומדת מאחורי המצלמה בדממה והפריים סטטי כמעט לגמרי. התנועה היחידה שאנו ערים לה היא של הרוח המניעה קלות את העלים. עבודה זו, המציגה את הנוף בהקשר המקומי מבקשת להחזיר לו את השורשים החסרים בנוף הגנרי המופיע בטפט ובקולאז׳ התלויים מולו. אם ישראל משתמשת בייצוג של הנוף כדי לבנות זהות חדשה נטולת זיהוי מקומי על בסיס משטח גנרי דומם, סרלין משתמשת בנוף בכדי לסמן שייכות ונוכחות ולהחזיר את ההכרה למקום על ידי התבוננות. הווידאו מוצב בהשענה על הקיר, כמו ציור מונח או אולי כמו אותו הנול מהעבודה המשותפת. בכך, הוא הופך לאובייקט נישא, נוף נישא, שיכול להילקח ממקום למקום.
צילומי הצבה מתוך התערוכה. יעל סרלין ומאיה ישראל. צילום: יעקב ישראל.
0 comments on “בקיר אמן משותף של האמניות יעל סרלין ומאיה ישראל הן משמרות ומשבשות את המלאכות המסורתיות של משפחותיהן. עד ה- 29/11 בסדנאות האמנים ירושלים”