בימים אלו מוצגת בעיר סלוניקי הביאנלה השביעית לאמנות באוצרותו של סירגו סיארה (Syrago Tsiara) ועשרה אוצרים נוספים. לראשונה, גם נתמכת הביאנלה על ידי ארגון המטרופוליטן MOMus, גוף המאגד חמישה מוזיאונים לאמנות חזותית בסלוניקי.
סלוניקי היא עיר קטנה השוכנת על גדות הים האגאי בצפון יוון, ומוזכרת בדרך כלל בהקשר למורשת היהודית הענפה שהתקיימה בה וגם נעלמה ממנה, בעקבות מלחה”ע ה-2.
בשנים האחרונות הצטרפה סלוניקי למערך אירועי האמנות השנתיים באירופה, לצד פסטיבלים מוערכים נוספים כגון פסטיבל סרטים שאף אירח השנה את הסרט הישראלי “מילים נרדפות” בבימויו של נדב לפיד, פסטיבל לאמנות מיצג ועוד. הביאנלה, שנפתחה בתחילת אוקטובר השנה ותינעל באמצע פברואר 2020 עוסקת ב “Stasis/ Taking a Stance”. למונח STASIS משמעויות וקונוטציות רבות ביוונית, ובטקסט הביאנלה הוא מתואר כך: “המונח מתייחס לדממה, לנקודת מבט או עמדתו של אדם, או פשוט ל”סטטיות” או “עצירה”. בהקשר של הביאנלה, עצירה לנגד 50 יצירות אמנות שנתרמו על ידי למעלה מ- 50 אמנים בינלאומיים ויוונים; עצירה לנגד פרספקטיבה המוצעת על ידי 11 האוצרים של הביאנלה הגורסים ש”אמנים מחפשים עמדות אלטרנטיביות על עולם העבר, ההווה והעתיד, ומשחזרים אותה תוך כדי כך” ולבסוף, עצירה בשבעה מוקדים שונים המארחים את התערוכה, שישה בסלוניקי ואחד באתונה”.
נדמה ששדה האמנות מתבקש ומבקש לעסוק יותר ויותר ב”נקיטת עמדה” כלפי המשברים הגלובליים שמתרחשים ברחבי העולם, ולהגיב אליהם. מי שכתבו לאחרונה על ביאנלות באירופה שעוסקות בנושאים הללו הם קרן גולדברג שפירסמה ביקורת על הביאנלה באיסטנבול, ויוסף קריספל שכתב ביקורת נוקבת על הביאנלות בוונציה ובאיסטנבול, הקובלת ששתיהן הפכו למצע מחקרי- מעבדתי- ארכיוני וזנחו את הממד שלשמו התכנסו- האמנות עצמה.
לצד כל זאת, העיסוק המעמיק והפניית הזרקור של שדה האמנות לנושאים הבוערים הללו, מעידה בעיניי על בהילות לרוח מגוייסת, בזיק של הומניות, וגם על עניין אמיתי של אמנים לחקור את הנושאים שמעניינים אותם, ולא בהכרח באמצעות המדיומים המוכרים. בפועל, אוצר הביאנלה באיסטנבול ניקולא בוריו, אכן בחר לזנוח ברבים מהפרויקטים את הממד האמנותי שמגיב לתופעות האקלימיות, לפוליטיקה, ולסוציולוגיה הגלובלית ולהעניק במה לעולמות “מקבילים” ומומצאים שאינם מגיבים בבהילות המצופה למצב הנתון, אלא מציגים אוטופיות ודיסטופיות יבשושיות ומשמימות, בכסות של תצוגה ארכיונית מאובקת. בשונה מהביאנלה באיסטנבול, השכילה פמליית האוצרים בסלוניקי לזהות את האתגר שבתמות הללו, והצהירה מראש על “עמדות אלטרנטיביות או משחזרות” לגבי תוכנן של העבודות או אופני הצגתן. בנוסף, וכראוי בעיניי לביאנלה שמתארחת ב”בית” ספציפי, עוסקת הביאנלה בסלוניקי גם בהומאז’ ובתגובה לאוספים מקומיים וקבועים באתרי האירוח.
הביאנלה בסלוניקי פרושה כאמור על פני שישה אתרים בעיר ביניהם שניים בנמל, אחד בבניין אוסף האמנות של קוסטקיס (עליו ארחיב בהמשך) במוזיאון לאמנות מקדונית עכשווית, במרכז הקונצרטים, במסגד “אלצה” (Alatza) והאתר השביעי (בו לא ביקרתי) בעיר אתונה.
התחלתי בשני המוקדים הקטנים שממוקמים בנמל. במוזיאון סלוניקי לצילום, מוצגת תערוכת צילום קבוצתית שמאכלסת כמה סדרות המוצבות אחת לצד השניה. כשלעצמן היו הסדרות מסקרנות אך כתערוכה נוצרה בעיקר תחושה של היסוס וגולמיות. בגדה הנגדית לעומת זאת, במרכז MoMus לאמנות אקספירמנטלית, חלשו על כל החלל הרחב עבודותיו של האמן המכונה Stelarc. סטלארק נולד בקפריסין, גדל והתחנך במלבורן אוסטרליה, ושינה את שמו לזה הנוכחי באופן חוקי בשנת 1972. סטלארק הוא אמן פרפורמנס שעוסק ליטרלית וקונספטואלית בהרחבת ומתיחת הגבולות של הגוף באמצעים שונים; מודיפיקציה של הגוף, הוספת “זרוע שלישית” מכנית שלא תמיד סרה למרותו, תליות “סספנשן” ועוד. עבודות המיצג שלו מועברות בתערוכה דרך מסכי וידאו או צילומים משנות השבעים והשמונים, אשר מתפקדים כתיעוד או כעבודות בפני עצמן. לצד אלו, מוצגים גם ממצאים מן המחקר הארוך שלו אשר עסק בואריאציות ופתרונות ל”הרחבה” של הגוף. העבודות אינן פשוטות ללבבות הרכים, אך בעידן השחוק שבו הכל מותר ומותר לכל, זו תערוכה לגיטימית ושגרתית המתפקדת כסוג של מיני רטרוספקטיבה לאמן המעניין הזה.
תערוכה נוספת ושונה בתכלית, נמצאת בבניין אוסף קוסטאקיס לאמנות רוסית אוונגארדית. ג’ורג’ קוסטקיס (Costakis) היה אספן של אמנות רוסית אוונגארדית, ואוספיו נחשבים לגוף הייצוגי ביותר של אמנות זו (1900-1930). האוסף עצמו נרכש לאחר מותו על ידי ממשלת יוון ונמצא כיום במקום “מסתור” כלשהו. חלקים מן האוסף מוצגים לעיתים לראווה גם כדי “לזכות בניראות בינלאומית והכרה באמצעות שיתופי פעולה עם מוסדות אמנות ביוון ומחוצה לה”, נכתב בטקסט התערוכה. התערוכה בבניין המוזיאון נחלקת לשניים. בקומה העליונה מוצגת תערוכת יחיד נרחבת לאמנית פופובה ליובוב (Popova Liubov) מזרם האוונגרד הרוסי, שעסקה בציור, רישום, עיצוב טקסטיל ותפאורות, ובקומה התחתונה עבודות קטנות של אמנים רוסים מן האוסף אליהן הגיבו אמנים עכשוויים. עבודות האוסף שייכות בין השאר לאמנים כגון קונסטנטין ויאלוב (Vialov), פבל מנסורוב (Mansurov) אנטונינה סופרוניבה (Sofroniva) ופופובה. יפים במיוחד הם רישומיו של אפוסטולוס פלברקיס (Apostolos Palavrakis) שיוצר רישומים של חללים ארכיטקטוניים מדויקים בגרפית על נייר. דווקא ברישומיו המופשטים יותר מצליח פלברקיס לייצר מסתוריות ועניין ולברוא טקסטורות ונפח על ידי שינוי כיוון חריטת הגרפית.
התערוכה הכפולה בבניין אוסף קוסטקיס היא דוגמא מצוינת לאירוע אמנותי בו כל המשתתפים מרוויחים מן האירוח, הן הבית והן האורחים, והקונטקסט המקומי (שלעולם אינו חף מהקשרים ומשמעויות) מגוייס לטובת הביאנלה. זהו מהלך שהתבקש גם בביאנלה באיסטנבול, עיר ששוררת בה דואליות תמידית והעכשווי נמצא בדיאלוג קונסיסטנטי עם התרבות והמורשת הפועמים בה. למצער, הפוטנציאל הזה לא מומש השנה.
חלל נוסף שנטל אסטרטגיה של תגובה לאוסף, הוא המוזיאון לאמנות מקדונית עכשווית. המוזיאון נמצא קרוב לקו המים, מוקף בניינים תעשייתיים, והוא מבנה יפה ורחב ידיים. באחד מחדרי התצוגה הראשונים מוצגים פריטים השייכים לאוסף המוזיאון; פסלי ברונזה אפורים מחוטטים, ורישומים מאמצע שנות השישים לערך של האמן אכילס אפרגיס (Achilles Apergis) לצד עבודות עכשוויות בצילום, ציור, פיסול וסאונד שנתרמו לאוסף המוזיאון או הושאלו מאוספים שונים. העבודות הבולטות בתערוכה זו נמנות עם הציירת פאולה פלאבידי (Paola Plavidi) שמציגה שלושה ציורי שמן קטנים יחסית (100X110) בהם מתוארות כיתות לימוד כאוטיות במוסד מחקרי/ מעבדה כלשהי הנעות בין סגנון סוריאליסטי להיפר ריאליסטי. בהמשך, בחדר מרופד ומוחשך, מוקרנת על מסך ענק עבודת הוידאו של SUPERFLEX שנקראת “המשבר הכלכלי”. העבודה מובילה את הצופים למסע היפנוטי של ארבעה סשנים, בהם הם מתבקשים על ידי מנחה בעל מבט תכול וקול משרה שלווה, לעצום את עיניהם ולדמיין את חייהם מתרסקים כליל. העבודה מתייחסת למשבר הכלכלי שהתרחש ביוון בסוף שנת 2009 בעקבות המשבר העולמי, והותיר את יוון במיתון ממנו היא סובלת עד היום. העבודה מבקשת לשתף את הצופים בתחושה של אדם יחיד, כל אדם בעצם, שהמשבר התדפק על דלתו ועולמו קרס עליו. זוהי עבודה מדיטטיבית ומהפנטת, תרתי משמע, ומותירה את צופיה ממוסמרים לכסאותיהם.
עבודה נוספת שניחנת גם היא בממד מדיטטיבי, היא המיצב הזוגי של האמנים אירן פצוג וולנטין הרטק (Irene Patzug & Valentin Hertweck). פצוג והרטק עובדים יחד משנת 2012 ובונים מיצבים גדולים ותלויי חלל. הם משתמשים בחפצים ומשטחים יומיומיים, כגון שולחנות, וילונות, דלתות, מראות וכו’ ו”מסדרים” אותם מחדש על ידי מנגנונים מאולתרים או שינויים טכניים. עבודתם בביאנלה נבנתה במיוחד לחלל התערוכה ומורכבת מווילון משרדי בעל “תריסים” שחורים מפלסטיק שנע על מסילה מעגלית המוצמדת לתקרה, ומראה עגולה שנעה על אותו הציר ומשתנה על פי המתח של חיבוריה וביחס לוילון. העבודה פועלת כמנגנון קינטי שנע באחידות ואיטיות, וגורם לוילון על פי מסלול שנקבע מראש, “לטפס” ו”לרדת” במדרגות תוך שהוא מסובב את המראה, משטח אותה על הרצפה או מותיר אותה כבבואה סטטית לתנועת הוילון המונוטונית. העבודה הזו אפקטיבית במיוחד כיוון שהמנגנון שלה חשוף לחלוטין ביחס לכישוף שהיא מטילה, היא מייצרת “מוסיקה” מרושלת ומכנית אך מרגיעה, ולבסוף אף מצליחה, באמצעות אלמנטים גיאומטריים שנמצאים בתנועה מתמדת, להשתנות באיטיות ולאפשר התבוננות ברגעים מינוריים ויפהפיים שנוצרים במרחב
העבודה האחרונה שאזכיר הופיעה במקביל, ובצדק, הן בביאנלה באיסטנבול והן בביאנלה בסלוניקי. עבודת הוידאו של ג’ונתן דה אנדרדה “מתעדת” שיטת דיג מסורתית (מדומיינת) בה הדייג מערסל, מנשק ומנחם את הדג שזה עתה לכד ברגעי חייו האחרונים. העבודה הזו נגעה לליבי במיוחד כיוון שהיא ממזגת את אלמנט הציד האלים עם חמלה עמוקה, ונוגדת את המראות שהורגלנו אליהם; המראות שחוגגים את שלל הציד או פשוט מתעלמים מקיומו של היצור החי שנצוד. אופן הצילום של דה אנדרדה מעמיד את האדם הבודד והדג הבודד חבוקים בפריים אחד, ושתי הישויות מתחננות האחת לשניה בכאב ומבקשות בשתיקה- תן לי לחיות
קשה לקבוע אם כל העבודות בביאנלה בסלוניקי אכן מייצרות “נקיטת עמדה” או “סטאזיס”. אך הביאנלה כחוויה שלמה (כמעט), מנוסחת באופן שאינו נופל מאחיותיה באירופה על אף הרוח המהוססת לעיתים, או מספרם המצומצם של העבודות ואתרי התצוגה.
לביאנלה בסלוניקי מחצית מהקילומטרז’ של הביאנלה באיסטנבול, אך אם תמשיך ותתרחב לאתרים נוספים שיאכלסו פרוייקטים שאפתניים, היא עלולה בהחלט לנשוף בעורפה, ואף לנכס את יוקרתה של הביאנלה באיסטנבול כיעד הביאנלי הבא אחרי הביאנלה בוונציה.
0 comments on “זרוע שלישית ש”מרחיבה” את הגוף, אמנות אוונגארדית רוסית עכשווית, ודיאלוג קינטי בין מראה ווילון. הביאנלה השביעית לאמנות בסלוניקי מעמידה את הביאנלה באיסטנבול להדחה”