"ככל שאנחנו עושים דברים לאט יותר — כך אנחנו זוכרים אותם חזק ועמוק יותר.
וככל שאנחנו חיים מהר יותר — כך אנחנו שוכחים יותר". מילן קונדרה
באחד המיצגים המוכרים ביותר של האמנית הסרבית מרינה אברמוביץ' (Marina Abramovic) האמנית נוכחת (The Artist is Present), יושבת אברמוביץ' על כסא ליד שולחן קטן ומולה כסא נוסף. הצופות.ים בקהל הוזמנו, אחד אחת, לבוא ולשבת מולה ובמשך דקה לא לומר דבר, אלא רק להתבונן בעיניה. בלי חילופי מילים, ללא היכרות, רק התבוננות הדדית לעומק העיניים. משמעותו הכפולה של המיצג היא לא רק שהאמנית נמצאת במקום באופן פיזי, אלא שהשהייה ברגע אחד של שקט נוכח תוך שמירה על קשר עין, היא מתנה.
בספרו הידוע "ההנאה שבאיטיות" (1994) כותב הסופר הצ'כי מילן קונדרה (Milan Kundera) על הקשר ההדוק בין קצב החיים לבין זכרון ושכחה. קונדרה מצביע על כך שמהירות היא למעשה אקסטזה שהטכנולוגיה מעניקה לאדם, אך מחירה הוא אובדן זיכרון ועומק. קונדרה מציע את ההשתהות כהזדמנות להתפתחות של רגש, מורכבות ומשמעות וכאפשרות לחיות בנינוחות ולתת לחוויות "להיצרב" בנו, להשאיר בנו חותם, ולא רק לחלוף על פנינו במהירות שטחית.
מחקרים מראים שמבקרות.ים בחללי אמנות, כמו מוזיאונים וגלריות, חולפות.ים על פני יצירות האמנות בשיטוט אגבי שדומה לאופן שבו אנחנו גוללות.ים בסתמיות בטלפון. על פי "סטטיסטיקת המבט החטוף" המבקרות.ים משתהות.ים מול יצירה בודדת בין 8 שניות ל-30 שניות. כאשר יצאו מהתערוכה, האם יוכלו לתאר את היצירות בהם צפו, האם יזכרו?
היזם ואיש התרבות פיל טרי (Phyl Terry) ביקר במוזיאון היהודי בעיר ניו-יורק ביוני 2008 והחליט לעשות ניסוי. הוא עמד ובהה במשך שעה ביצירה "פנטזיה" (Fantasia) של האמן הנס הופמן (Hans Hoffman). במקום לחלוף על פני היצירה ו"לסמן וי", טרי החליט להתעמק בעבודה. הוא מספר שבמהלך אותה שעה החל להבחין במורכבות של משיחות המכחול, בעומק שכבות הצבע, בקווים ובצורות, אך הוא בעיקר שם לב להשפעה הרגשית של העבודה עליו. חווית ההתבוננות האיטית של טרי הייתה עוצמתית עבורו עד כדי כך, שכעבור כשנתיים ייסד את תנועת "יום האמנות האיטית" (Slow Art Day), שמצוין בכל שנה בשבת השנייה של חודש אפריל.
הרעיון מאחורי התבוננות איטית ביצירות אמנות, דומה במהותו לגישות המזון האיטי (Slow Food), תיירות איטית (Slow Tourism) וצרכנות מינימליסטית ברת קיימא, המותאמים יותר לקצב האנושי של האדם. תפיסות אלו מחזיקות בעקרון הפילוסופי של "הקצב הנכון" (tempo giusto), שאינו נכפה על האדם על ידי טכנולוגיה, אלא מותאם לכל פעילות אנושית. רעיון זה מופיע גם בספרו של קארל הונורה, "בשבח האיטיות" (2004). אם לדבר במושגים טכנולוגיים, האג'נדה מאחורי "יום האמנות האיטית" מעבירה את האחריות על יצירת חווית המשתמש- למשתמש עצמו.
היוזמה של טרי הייתה בלתי מובנת בשנותיה הראשונות והתקיימה באופן מחאתי ומחתרתי כמעט. הנטייה הייתה לחשוב שאמנות נועדה רק למי שרכש השכלה אמנותית ויש לו את היכולת "להבין" את היצירות. הרעיון שכל אדם יכול להתבונן ביצירת אמנות ואז לגבש לעצמו פרשנות ותובנות, הייתה מחשבה כמעט רדיקלית. טרי טען ש"א.נשים בעולם האמנות ידעו כמה זה עוצמתי להתבונן ביצירת אמנות יותר משבע שניות. יזמתי את יום האמנות האיטית כי כל השאר לא ידעו זאת".
גישת ההתבוננות האיטית מציעה קודם כל, ובכן, להאט. בעת ביקור במוזיאון (או כל חלל שבו מוצגות יצירות אמנות) מומלץ לבחור באופן סלקטיבי כחמש יצירות שמושכות אותנו, או להבדיל, מעוררות בנו דחייה. בשלב השני, נקדיש עשר דקות של התבוננות רציפה בכל יצירה (בנוחות פיזית, לטובת הקשב). בזמן ההתבוננות, אפשר להיעזר בעקרון "השלישייה האסתטית" (Aesthetical Triad); להתחיל להתמקד בפרטים הטכניים של עבודת האמנות. לאחר מכן, לשאול את עצמך, מה היצירה גורמת לך להרגיש ומה היא מעוררת בך (זיכרונות? כאבים? שמחה? געגוע?), ולבסוף, מהו החיבור בין עבודת האמנות לניסיון החיים האישי שלך, להקשרים האישיים והביוגרפיים שלך.
ההתבוננות אמורה להיעשות בשתיקה, כדי לאפשר לחוויית האינטימיות הנפשית להתגבש עד כמה שניתן. לאחר מכן, אפשר ואף מומלץ לשתף ולשמוע תובנות ופרשנויות של אחרים. המודל של צפייה, מחשבה ותהייה (See Think Wonder) יוצר חיבור עמוק יותר ליצירת האמנות, יחד עם מהלך של גילוי עצמי והתבוננות עצמית טרנספורמטיבית.
מוזיאון פרדריקסברג בדנמרק (Frederiksbergmuseerne) זיהה את האיכויות המדיטטיביות של ההתבוננות האיטית. כחלק מאירועי יום האמנות האיטית (שצויין השנה ב-11 באפריל) התקיימו במוזיאון גם ישיבת מדיטציה וטקס תה, שני אלמנטים המשלבים שקט, התבוננות פנימית וחיבור עמוק לאמנות דרך אסתטיקה ויזואלית.
"תנועת האמנות האיטית" הפכה עם השנים ליוזמה בינלאומית שמאגדת תחתיה מאות מוסדות וחללי אמנות ברחבי העולם, ובמסגרתה מתקיימים כ-1500 אירועי אמנות איטית בשנה. זה אינו דבר מובן מאליו כלל, בעולם מואץ של דימויים שחולפים מול עינינו במהירות האור ובאותה מהירות גם מתאיידים מזכרוננו.
העצירה הפיזית והשהייה המנטלית מול יצירת אמנות, תהא אשר תהא, היא התנגדות לתרבות הסריקה והגלילה הבלתי נגמרת. על רקע ההמונים המציפים בימים אלו (תרתיי משמע) את ונציה ובולעים בנגיסות גדולות את הביאנלה לאמנות, תנועת האמנות האיטית מציעה אפשרות של הפיכת חללי אמנות למקומות של קשב, רווחה נפשית וחיבור אישי ואנושי לעצמנו ולקהילה.
