מאת: גילי סיטון
דימוי ראשי: Elliott Verdier for The New York Times
בתאריך ה-25 בנובמבר 2023 , כ- 50 ימים אחרי שהחלה מלחמת חרבות ברזל, פרסם אלכס צייטלין בעמוד היוטיוב שלו ראיון- הרצאה עם ראש החוג למגדר באוניברסיטת בר אילן, פרופ' רונית עיר-שי תחת הכותרת "ג'ודית באטלר נגד מדינת ישראל – שתיקת הפמיניסטיות". בעת הזאת, ארגוני נשים בינלאומיים עדיין לא שחררו הצהרה רשמית ונחרצת לגבי מעשי האונס והאלימות שננקטו כלפי גברים ונשים ישראליות ב-7.10.
ה- UN WOMEN, ארגון מטעם האו"ם שמטפל בנושאים של שוויון מגדרי והעצמת נשים, שחרר באותו היום בדיוק הצהרה שבה נטען, ש"הארגון נפגש עם ארגוני נשים ישראליים בנוגע לדיווחיהם לגבי אלימות מבוססת מגדר (נגד נשים) שהתרחשה ב- 7 לאוקטובר. "אנחנו מודאגות מעדויות אלו" נכתב בהצהרה, ו"קוראות לחקירה קפדנית תוך התחשבות בזכויות, בצרכים, ובבטיחות של אלו שנפגעו". הצהרה מינורית, אמורפית ומתחמקת למדי, בהתחשב בכך שבשלב הזה כבר הוצגו לארגון עדויות מתועדות, מוקלטות וברורות מצד השורדות, אזרחים ישראליים ומחבלי חמאס שביצעו את הפשעים, או היו עדים להם.
במהלך המלחמה הארגון שחרר ועדיין משחרר הצהרות ונקיטת עמדה ברורה, אלא שהוא עושה זאת כלפי אוכלוסיית הנשים והילדים הפלסטיניים, ונמנע מלנהוג באופן דומה כשמדובר באוכלוסיה ישראלית. למעשה, עד עצם היום הזה לא שחרר הארגון גינוי ראוי ונחרץ שמתייחס באופן בלעדי ונפרד למעשי האלימות והאונס שהתרחשו ב-7.10. כל גינוי או הצהרה ששוחררו, שולבו עם טקסט שמזכיר את פעילותו של צה"ל ברצועה, את מצבן הכללי של נשים ברחבי העולם ואת השאיפה הגנרית "לחיות חיים בטוחים ונטולי אלימות"- וגם זאת בעקבות לחץ וביקורת ציבוריים שהופעלו על הארגון.
ההימנעות מגינוי מוחלט או שתיקתו של הארגון במשך זמן ארוך כל כך, רועמת במיוחד לאור עיסוקו הספציפי של הארגון בזכויות נשים באשר הן ובהעצמתן. ההדרה והפקפוק בעדויות של נשים על רקע לאומי, או על רקע נטייה פוליטית צורמת במקרה הטוב ומטלטלת את תפיסת העולם הפמיניסטית במקרה הגרוע, שמתווסף לתחושת הפכחון שמלווה את "הולדתן" או התעוררותן של תנועות שמאל רדיקלי פרוגרסיבי, שטומן בחובו אנטישמיות מוסווית וגלויה. בתקופה זו השמאל הישראלי, ובמיוחד ארגוני נשים שהגדירו את עצמם עד לאחרונה- פמיניסטיים, נדרשים לחשוב את עצמם מחדש בעקבות הבגידה החריפה והפניית העורף מצד האמהות הרוחניות והמנטוריות שלהם. ארגוני נשים והוגות פמיניסטיות שהמערב הנאור טיפח, האדיר והצטמח על ברכיהן, מתכחשות מתחילת המלחמה למבט המורכב, הביקורתי והעקרוני שהן עצמן ביססו, והצהרות שמלוות בסיסמאות כגון "רצח עם" ו"טיהור אתני", (ומופנות כלפי השלטון הישראלי) נתבעות ונדונות בכל חלקת טקסט עכשווית, מבלי לבחון לעומק את מורכבותו ההיסטורית של הסכסוך, או גרוע מכך, להתעלם במכוון מקיומו בכדי לייצר נקודת מבט פופולרית וקלה לעיכול במציאות שבה עקרונות מבוססים- הומניים, פוליטיים והיסטוריים- נדרשים לבחינה מחודשת.
בהרצאה של רונית עיר-שי כחלק מהסדרה של צייטלין "דילמות של המלחמה", דנה עיר-שי במאמר שפורסם במגזין הבריטי- London Review of Books וכותרתו "המצפן של האבל. על אלימות וגינוי האלימות", שנכתב כשבועיים לאחר תחילת המלחמה על ידי ההוגה הפמיניסטית, ומי שביססה במידה רבה את התפיסה הפמיניסטית העכשווית – ג'ודית באטלר. באטלר, יהודייה אמריקאית שהתאוריות שלה נחשבות לתנ"ך העכשווי של תאוריות קוויריות ועדיין נחשבת לאחת ההוגות החשובות והמרכזיות במערב בכל מה שקשור ללימודי מגדר, טוענת במאמרה ל"מורכבות" במעשיהם של מחבלי החמאס כלפי יהודים-ישראליים באירועי ה-7.10, כשהקונטקסט הכולל בעיניה הוא הקולוניאליזם הציוני והכשל המוסרי שישראל לוקה בו.
מעניין לחשוב על הסברה של עיר-שי מבעד למסך הזמן שחלף מאז תחילת המלחמה, ולנסות לעכל את האפשרות שבאטלר ניבאה במידה מסוימת את תגובתה חסרת הפרופורציות של ישראל כלפי תושבות.י רצועת עזה, באמתלה של חיסול הטרור. טענותיה של באטלר שנדמו חריפות, קיצוניות ואף בוגדניות בזמנו, נדמות כעת כמעט מובנות מאליהן כלפי המדיניות שנקטה ישראל מאז והצו החד משמעי שיצא מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג להפסקת המלחמה ברפיח (24.5.2024).
לציין שוב שמאמרה של באטלר וההרצאה של עיר-שי פורסמו בשלב מוקדם של המלחמה בה יחסי הכוחות עדיין לא היו ברורים, והתמיכה הבינלאומית עדיין התנודדה בין פרו-ישראלית לפרו-פלסטינית. בזמנו, גישתה של באטלר סימרה את השערות מרוב זעם- על האמבווילנטיות שבה לאור המראות הברוטליים והזוועות הטריים. התמונה היום שונה לחלוטין ממה שהייתה בסוף נובמבר של שנה שעברה, מה שכמובן לא משנה את העובדה המחרידה שפשעים של ארגון הטרור חמאס- הוטלו ועדיין מוטלים בספק, במיוחד כלפי נשים וילדים ישראליים בהתבסס על ה"קונטקסט הרחב" שבאטלר מציגה, ושמעודד בין השאר ארגוני שמאל קיצוניים לכנות את פושעי חמאס "לוחמי חופש".
הטענה העקרונית של רונית עיר-שי בהרצאתה היא, שבאטלר זונחת את הפרקטיקה הביקורתית שהיא עצמה מפעילה על הבניית סטרוקטורות טבעיות לכאורה, כאשר היא דנה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בכך שהיא מייחסת את השיח הפוסט קולוניאלי על התנועה הציונית, וחווה אותו דרך אותו הפילטר שהמגדר חווה את המין (כמשהו טבעי). הטענה שבאטלר תומכת בה, מאפיינת את הציונות ככובשת, ככוח שולט וכחוטאת מוסרית כלפי העם הפלסטיני. "באטלר אינה מתייחסת לקולוניאליזם של הכיבוש משנת 67 אלא לתקופה של 75 שנים, ולא עוצרת לבדוק את התאמת השיח לסיטואציה"- "עצלנות מוסרית מצדה של באטלר" מדגישה עיר-שי, והתעלמות מוחלטת מההיסטוריה והזהות היהודית שביקשה לה בית לאומי. עוד מוסיפה עיר-שי, שבאטלר נוהגת בחוסר אחריות כשהיא משתמשת במושג "רצח עם", שכן אי אפשר להעלות על הדעת שמי שעומד בראשה של מדינת ישראל היום- הממשלמה והצבא, מגשימים תכנית מוסדרת להשמדת העם הפלסטיני.
בעיניי ההגדרה הספציפית הזו לרצח עם אכן נשמעת מופרכת לחלוטין, אבל מספר ההרוגות.ים, הפצועות.ים והנעדרות.ים ברצועה- נתח עצום מהןם אזרחיות ואזרחים חפות.ים מפשע, מציג תמונה שונה לחלוטין. גם ב-25.11.23, התאריך שבו פורסם הראיון עם פרופ' עיר-שי, מספר ההרוגות והפצועים היה גבוה מאוד בהשוואה לזה הישראלי, ואם נניח לרגע בצד את האג'נדות שהובילו להשוואה הזו מלכתחילה (רצח מכוון של אזרחיות.ים ישראליות.ים חפות מפשע, מול נסיון חיסול של חברי ארגון טרור) המספרים האלו היו ועדיין, מאוד מאוד בעוכרינו. האם זהו מחירה של מלחמה (יש שיאמרו)? אולי. אבל המחיר על דימוי מדיני אכזרי וחסר מוסריות (שתואם בשלמות את התאוריה הפוסט-קולוניאלית) שאנחנו משלמות.ים היום, ושנשלם את חובו עוד שנים ארוכות מאוד, עבר מזמן את נקודת האל חזור שבה עוד יכולנו לטעון לצדקתה של המלחמה.
עיר-שי חותמת את ההרצאה עם אזהרה מפני שימוש בתאוריה הפוסט קולוניאלית בקצוות מסוכנים שבהם הקורבן תמיד צודק, למערב אין זכות לבקר את המזרח, והסתגרותן של תרבויות בין גבולותיהן מבלי לאפשר שיח דו כיווני ביקורתי. "ייחוס התאוריה הפוסט קולוניאלית לציונות, היא ככל הנראה הסיבה לשתיקת ארגוני הנשים הבינלאומיים כלפי פשעי המין והאלימות ב-7.10", אומרת עיר-שי. החשיבה שהציונות היא תנועה פוסט קולוניאלית כובשת ואלימה, שמותר להתנגד לה בכוח הזרוע והגברא- מזעזעת במיוחד כשהיא מיוחסת לארגונים שאמורים להגן על נשים באשר הן- כמי שמשלמות תמיד את מחיר המאבקים הכבד ביותר לאורך ההיסטוריה.
המצב שבו תאוריות פוסט קולוניאליות גוברות על אלו הפמיניסטיות, הוא גליצ' מפחיד ומאיים של ההיסטוריה שהמערב יוצר במו ידיו- גליצ' שמחזיר את הגלגל לזמן שבו נשים מופקרות לגורלן ונתונות לעונשם של מנגנונים שלא הן יצרו, ומערכות שלא הן מתפעלות.
אלכס צייטלין, שלא התערב כמעט במהלך הרצאתה הקצרה של עיר-שי, שואל לקראת סוף השיחה אם יש מוצא מה"מעמד" שזכינו לו כקולוניאליסטים-ציוניים. עיר-שי משיבה שהמהלך דורש "חינוך והוראה מחדש" באופן ביקורתי גם של הנרטיב הקולוניאלי.
זה שנים שאני נחשפת ועוקבת אחרי הסיפורים, ההסברים וההקשבה ההכרחית לנרטיב הפלסטיני, בעיקר דרך אמנות. לסיפורים הללו שהושתקו, או שסופרו רק בקרב המשפחות עצמן, יש כוח ומקום אדירים באמנות ובתרבות כיום, ובצדק. לצד זאת, אולי היינו שאננות.ים והזנחנו את הצורך לדברר גם את הנרטיב היהודי- את זכות הקיום שלנו כעם נרדף ומוקצה, את הזכות שלנו לבית מחסה לאומי, את האפשרות הלגיטימית לזהות מבוססת היסטוריה משותפת.
נדמה שבמצב הנוכחי ניאלץ להתחיל את הכל מההתחלה ולזכות שוב דרך מעשי גבורה הומניים ותיקון, בזכות שלנו להתקיים. כנשים וכא.נשים.