'ליף/רקנאטי'
אדם ליף
אוצרת: רותי אופק
גלריית קרן דינה רקנאטי
קרדיט צילומים: אביתר הרשטיק
מהנילוס אל הים התיכון. ביקורת אמנות על התערוכה 'ליף/רקנרטי', תערוכתו של אדם ליף
מאת: אלפא חיימוב
ניסיתי לדמיין ילדות על שפת הנילוס, בקהיר בשנות השלושים של המאה שעברה. לאחר מכן, כמו החול הלבן הנסחף מהדלתא ומגיע עד לחופי ישראל, דמיוני נדד למראות של ימי נערות והתבגרות ליד חוף ארסוף. דינה רקנאטי בילתה את ילדותה ליד הנילוס והגנים הנושקים לו. שמונים שנים מאוחר יותר, אדם ליף עבר בגיל 12 מירושלים להתגורר קרוב אל חוף הים, ושם בילה את נערותו והתבגרותו. כך התגלה לי קשר רעיוני בסיסי בין שני האמנים, דרך גופי המים הגדולים שהשאירו את חותמם בעבודת האמנות של כל אחד מהם.
דינה רקנאטי יצרה עבודות פיסול שרבות מהן מוצבות ברחבי הארץ (למשל פסל יריעות המתכת "גווילים" ליד בית אריאלה בתל אביב) וברחבי העולם, ושמעט מאוד מהן הוצגו בתערוכה המשותפת לעבודותיה ולעבודותיו של ליף. בתערוכה הוצגו בעיקר מבחר עבודות הציור שלה, עבודות מופשטות שנראו כאילו נקרעו מאדמות וסלעי המדבר או שאצורה בהן איזו אש קדמונית וכחולים עמוקים של מקוואות מים עתיקים. ניכר בעבודות שהחיים ליד המדבר, קרוב לעתיקות מצריים המרשימות ולנילוס שנוכח בכל שנות ילדותה, השאירו את חותמן על נושאי ונראות יצירתה.
קרן דינה רקנאטי, שהוקמה כדי לשמר את יצירותיה, יזמה שורה של תערוכות בהן יציגו אמניות.ים צעירות.ים תערוכת יחיד.ה בגלריית הקרן לצד עבודותיה של דינה רקנאטי בדיאלוג בין-דורי. אדם ליף הוא האמן הראשון המציג בשורת תערוכות עתידית זו.
אדם ליף מציג בתערוכה שלושה גופי עבודות מובחנים שנוצרו בזמנים שונים והם מוצגים בנפרד זה מזה ברחבי הגלריה. המוקדם ביותר שביניהם הוא 'ואריאציות אגאיות', סדרת תבליטי גבס צבועים בצבעי שמן המתארים נוף כמעט זהה של גבעה מוריקה מול ים ושמיים, בזמנים שונים של היום והשנה, אותם צייר ליף במרחב הפתוח מול הים במשך חודשים באופן כמעט יום יומי. מפגש הים והשמים נקבע בכל עבודה באותו המקום על המצע ובגובה זהה מול עיני הצופה, כך שבתערוכה האופק נמשך מעבודה לעבודה וכמו ממשיך גם ביניהן ומחוצה להן. צבעי הרקיע והים משתנים לפי שעות היום, עונות השנה ועננות השמיים ואילו הגבעה המכוסה בצמחייה ירוקה כהה זהה בגווניה בכל העבודות. כפי ששמן מרמז עליהן, ניתן למצוא את ההשפעה של חופי יוון ותרבותה הן בנושא הציור והן במדיום. המבט אל הים התיכון החוזר בכל העבודות בסדרה, השימוש ביציקות גבס שהתהווה כמחווה לתבליטים מהפיסול היווני בעת העתיקה, הם ביטוי של תחושת האמן בקרבה אל התרבות היוונית והאגאית.
"מיניאטורות 1" היא סדרת אקווארלים על נייר במימדים קטנים. זהו גוף עבודות מאוחר יותר מסדרת התבליטים והוא המופשט ביותר מבין שלושת גופי העבודות המוצגים. גם בסדרה זו הקומפוזיציה נשארת כמעט זהה בכל עבודה: קו אופק בין שני שדות צבע המייצגים ים ושמיים, כאשר הניואנסים העדינים של גווני הרקיע והים שונים בכל עבודה. אקוורלים עדינים אלה אמנם צוירו בסטודיו אך בהשפעת התנסותו של ליף בציור בחוץ, בחקירתו את האור והצבעוניות של הסובב אותו. מראות השמיים משתנים מיום ליום, משעה לשעה והם מונצחים על הנייר בקשת רחבה של דקויות צבעוניות הנעות בין הסגולים, האפורים הכחולים, על פני שטח הנייר כולו, כמו נקרעו מחלון חדר הצופה אל הים.
גוף העבודות השלישי, שנוצר בשלוש השנים האחרונות כולל ציור מתרחצים מרשים בגודלו (1X4.82 מטר) לצד ציורי מתרחצים קטנים יותר על בד ועל נייר. בכל העבודות הביטוי הציורי הוא קליל, בצבעים בהירים ושקופים, בעיקר של כחולים וטורקיז ובהבדל עם שני גופי העבודות המוקדמים יותר, בכל ציורי המתרחצים ליף השאיר את מרחבי לובן הבד או הנייר ללא כל שינוי. בעבודות אלה נראה כי החיפוש אחר הרמוניה בעזרת שדות צבע הממלאים את הבד והנייר בגוונים ותת גוונים של משפחות מונוכרום שונות בכל עבודה, מומר בחקר הקומפוזיציה והקו, כמו כן השימוש בצבע התכווץ למספר כחולים וצבעי בז' שקופים. הקומפוזיציות בציורי המתרחצים מושפעות מהתבוננות בחוף הים ומהמיתולוגיה היוונית וההרמוניה מתקבלת מקווי מתאר הגוף האנושי ובחלוקה המרחבית על מצע העבודה.
כאשר נבחנים שלושת גופי העבודות נראה כי ליף נמצא בתהליך צמצום המהלכים הציוריים: מהנחת צבעים עזים ובקונטראסט בהיר-כהה על התבליטים, עבר ליף לצייר בצבעי מים בניואנסים צבעוניים עדינים בהם המים והשמיים בעלי אותו דרגת כהות או בהירות ומשם עבר לקווי מתאר בהירים ומעט מאוד שימוש בצבע שקוף. תהליך זה מתרחש בסטודיו אך בחלקו הגדול גם בחוץ. ליף הגיע אל חוף ארסוף-קדם באופן קבוע במשך כעשור כדי לצייר בנוף הפתוח וחקר את האור והצבעוניות של הים התיכון במיטב מסורת האקספרסיוניסטית. בכל אחת מסדרת העבודות המוקדמות שלו הנוף והקומפוזיציה כמעט זהים וההבדלים בין הציורים נמצאים אך ורק בצבעוניות ובמרקם הצבעים. בהקשר זה של ציור הנוף האקספרסיוניסטי, עולים מיד על הדעת ערמות השחת והקתדרלה ברואן של קלוד מונה. מבחינת מוטיבציית האמן בחקר התכונות הפיזיקליות של האור, הצבע וההבעה הציורית שלהם, לא נמצא שוני רב בינו לבין הצייר האייקוני שיצר את הסדרות המפורסמות, יותר ממאה שנים לפני שליף נולד, ועל כן אנו נדרשים לשאלת הרלוונטיות לנושאי הציור ופרקטיקת העבודה שליף בחר בה.
למרות שליף מאמץ את השאיפה האימפרסיוניסטית לחקור אובייקטיבית את התכונות הפיזיקליות של האור, יכולים הדברים שכתב רוברט מורגן על פול סזאן- על כך שהאחרון דחה את האובייקטיביות האימפרסיוניסטית והתמקד בציורי טבע דומם שוב ושוב- לספק תשובה חלקית לגבי הרלוונטיות בפרקטיקה הנוכחית של ליף: "מה שברצוני לטעון – תוך סיכון שאהיה בלתי מובן – הוא, שמה שהופך את סזאן לאמן גדול הוא השעמום שלו. או, מוטב: השעמום שלנו בהתייחס לחוסר העניין שלו. […] סזאן חוזר וחוזר. המוטיבים שלו שבים וחוזרים עד בלי די. ניתן להסיק, שהוא פחות מעוניין במוטיב עצמו ויותר מעוניין באקט התפישה המתקיים בתוך אקט הציור. […] החזרה על המוטיב הופכת לו חשובה לבחינת […] הביטחון שלו באשר למה שהוא רואה. […] (יש) להיכנס לחוויית השעמום עד לנקודה בה – כדברי הקומפוזיטור ג'והן קייג' – השעמום הופך למעניין. בציור של סזאן, השעמום הופך מעניין." [1]
השעמום, שהינו מצרך נדיר, או אם לדייק– הקושי לשהות ולהתבונן במשך זמן בתופעה שאינה מתחלפת במהירות בסביבתינו– היא אחת מהסיבות הטובות לאחוז בפרקטיקת הציור מהתבוננות תוך חקירת האלמנטים האופטיים שאינם נובעים מתוך מסך מרצד. כך טמונה בציור של ליף האפשרות להשתהות מול ניואנסים של צבעי הים והשמיים ושל קווי מתאר אנושיים, המצריכים ריכוז כדי להבחין בבהירותם, בתערוכה בה בכל העבודות מסומן קו אופק גלוי או מרומז המזמן כמה רגעים של הרהורים שקטים.
– – – – – – – – – – – – –
[1] Robert C. Morgan, The End of the Artworld, Allworth Press, New-Yotk, 1998, p.52.
מתוך הבלוג של גדעון עפרת "המחסן של גדעון עפרת" ספטמבר 22
תערוכת היחיד של אדם ליף 'ליף/רקנאטי' הוצגה בקרן דינה רקנאטי מה- 5.5.2023 וננעלה בתחילת ינואר 2024.