מאת: דורי בן אלון
‘דרך הברזל’
אירה אדוארדובנה
אוצרת: רז סמירה. עוזרת אוצרת: אילנה אלדה מאטטוב, מוזיאון תל אביב לאמנות
16/6/23 – 15/12/23
“דרך הברזל”, עבודת הוידאו של האמנית אירה אדוארדובנה שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב באוצרותה של רז סמירה, היא עבודה שנייה מתוך טרילוגיה שעוסקת בחזרה לרגע מכונן, ושחזור מבוים שלו.
בעבודה הראשונה בסדרה “על סוליות זרות”, שהוצגה במוזיאון ישראל בשנת 2018, צועדת אדוארדובנה על עקבות הזיכרון ומשחזרת רגע מכונן של חזרה לבית שנעזב, ומפגש עם מי שחיה בו כעת. הסרט, שמוקרן כמיצב וידאו רב-ערוצי, מציג את אדוארדובנה משחזרת את החזרה לבית אותו עזבה כשמשפחתה עזבה את אוזבקיסטן בשנות ה-90. בסיום הסצנה בה היא ממחיזה את רגע השיבה שלה לבית שהיה ביתה בטשקנט, נפתחת סצנה חדשה בה אדוארדובנה מביימת שחקנית, שמגלמת את הרגע בו עמדה על פתח הבית שהיה ביתה, וביקשה להכנס ולהביט בו. בתהליך הבימוי היא מספרת לשחקנית מה עליה להרגיש, ולא רק מה עליה לעשות. לאחר שמסתיימת הסצנה, אדוארדובנה מנחה את השחקנית ששיחקה את דמותה זה עתה, כיצד לביים שחקנית אחרת שתבצע בשלישית את אותה הסצנה בדיוק. וכך לאורך הסרט כל דמות בתורה משחקת את אדוארדובנה, ולאחר מכן מביימת את השחקנית הבאה אחריה. הדמויות הולכות ומתרחקות מדמותה המקורית של אדוארדובנה – ביניהן גם ילדה ואישה מבוגרת, כולן שחקניות מהתיאטרון המקומי בטשקנט. החזרה אינה מזקקת את הרגע המשוחזר, אלא במהלך דומה לזה של הזכרון – מטשטשת את ההבחנה בין המקור לשחזור, בין הבמאית לשחקנית, בין האירוע שהתרחש לבין באופן בו הוא מקודד בזיכרון.
בכל סבב חדש של הסצנה נוספת עוד דמות, ובזו אחר זו הן מתווספות לכדי דימוי שרשרת. כשאדוארדובנה מורה לשחקנית “קאט” – מוחשך המסך המציג את דמותה, ונותרות רק האחרות. בתורה, מורה השחקנית לשחקנית שהיא עצמה מביימת “קאט” וזו מורה “קאט” לזו שהיא עצמה מביימת וכך המסכים מושחרים בזה אחר זה, כמו מטריושקה בה הדמות הראשית בולעת את בנות דמותה ההולכות וקטנות, הולכות ומתרחקות מהמקור.
העיסוק של אדוארדובנה בהגירה כחוויה רב-דורית ממשיך גם בחלק השני של הטרילוגיה, אשר מוצג בימים אלה במוזיאון תל אביב ונקרא “דרך הברזל”. בעבודה זו, שמוצגת כמיצב וידאו דו-ערוצי, עוסקת אדוארדובנה בשחזור רגע עזיבת הרכבת את הרציף בקזחסטן, רגע העזיבה של משפחתה ושלה את ברית המועצות, אליה לא ישובו עוד כאזרחיות.ים אלא רק כמבקרות.ים. בניגוד לעבודה “על סוליות זרות” שעסקה בתמת השיבה הטעונה פוליטית, “דרך הברזל” מתעמקת ברגע העזיבה, שאינה עזיבה רגילה של בית, אלא עזיבה של מהגר.ת שבורח.ת ולא יודע.ת אם אי פעם תשוב.
את הרגע החמקמק של ההגירה שמגולם בעבודה על ידי עזיבת הרכבת את הרציף, משחזרת אדוארדובנה באותה שפה מטא-קולנועית שאפיינה את העבודה הראשונה בסדרה, רק שבמקרה הזה, היא מגלמת במאית יחידה על הסט, שמנחה קבוצת שחקניות.ים המגלמות.ים את משפחתה בעת עזיבתם. באותה לולאתיות שאפיינה את הסרט הראשון, הסצנה חוזרת על עצמה שוב ושוב. בני המשפחה יושבים בקרון הרכבת, הסבתא מנופפת לשלום מהחלון, א.נשים רבים נפרדות.ים מהמשפחה על הרציף, ולבסוף כשהקרון יוצא לדרכו, אחת האחיות בוכה והסבתא צוחקת. הסצנה שחוזרת על עצמה, מובאת בכל פעם דרך עיניה של דמות אחרת; ראשית אדוארדובנה עצמה מספרת לשחקנ.ית מה יקרה לה כעת, לצד מה שיקרה בעתיד (שלא מצולם בסצנה) ולאחר מכן היא אומרת “אקשן” והסצנה מומחזת לפי הוראותיה עבור המצלמה.
כמי שחיה ופעלה בשנים האחרונות בארצות הברית, יצירותיה של אדוארדובנה עשויות בשפה האנגלית, אבל הסצנות המומחזות הן בשפה בה התרחשו – ברוסית. כיום היא חיה ופועלת בישראל, מה שמציף רבדים נוספים בשאלת הזהות המתגלמת בין היתר בשפה. שפת האם של אדוארדובנה היא רוסית, אך היא בוחרת לפעול בשפה אוניברסלית, כשבמוזיאון תל אביב היא מובאת עם תרגום לעברית. פעמים רבות נשאלים מהגרות.ים באיזו שפה הןם חולמות.ים, אבל נפוצה פחות השאלה באיזו שפה זוכרות.ים. אדוארדובנה מציגה בפנינו המחזה של זכרונות שנצברו ברוסית, מבויימים באנגלית, ומתורגמים לעברית.
הבמאית מוצגת כנביאה-בדיעבד, שמעמדתה היודעת-כל היא מציידת את השחקניות.ים לא בעבר של הדמות, כמקובל, אלא בעתיד; הדמויות מאופיינות בדיעבד על ידי האירועים שעוד עומדים לפתחן. אדוארדובנה מביימת סצנה מהזיכרון ומזכירה לנו, ששחזור מהזיכרון תמיד מכיל פרטים מוכמנים, שרק הנוסע בזמן יודע לספק. בתערוכה “איורים: דוד פולנסקי”, תערוכה רטרוספקטיבית שהוצגה לאחרונה במוזיאון תל אביב, הוצגו בין היתר תהליכי העבודה שלו על הסרט “ואלס עם באשיר”. כסרט שעוסק בשחזור חוויות מהזיכרון, פיתחו פולונסקי והבמאי ארי פולמן שיטת עבודה ייחודית לעיצוב דמותם הצעירה, של כל אחד מהגיבורים בסרט – במקום למצוא תצלומים שלהם מצעירותם, פולונסקי “הצעיר” את דמותם המבוגרת ע”י מניפולציות. פעולה זו לא הייתה רק פתרון טכני, אלא היא מבטאת באופן ויזואלי את התמה המרכזית של הסרט – הניסיון לחלץ מתוך הזכרון העכשווי הסימולקרטיבי במהותו את המאורעות, תוך הכרה בחוסר היכולת להגיע אליהם כהווייתם. פעולתה של אדוארדובנה מזכירה את הסרט “ואלס עם באשיר” בעיסוקה עם חמקמקותו של הזכרון, עם חוסר הנאמנות שלו למקור, ועם האופן בו העבר שמציע לנו הזיכרון הוא תמיד עבר שנחווה כהווה, ומכיל בתוכו ידע שלא היה קיים בעת היווצרותו.
בימים אלה מוצגות במוזיאון תל אביב שתי תערוכות נוספות שעוסקות בברית המועצות ובהגירה ממנה. הנרחבת ביניהן היא התערוכה “מחר נמריא” של צמד האמנים איליה ואמיליה קבקוב, צמד פעיל בשדה האמנות הבינלאומ,י שהגיעו לארץ לראשונה כדי להציג תערוכה רטרוספקטיבית, כשלמרבה הצער במסגרת העבודה עליה הלך איליה לעולמו. בניגוד לאדוארדובנה שעזבה את ברית המועצות בגיל 10, איליה ואמיליה קבקוב נולדו בברית המועצות וחיו בה תחת המשטר הקומוניסטי שנים רבות, ועל אף שפעלו באופן חתרני, הם הצליחו לעזוב את ברית המועצות רק כאנשים מבוגרים. איליה החל את דרכו כמאייר של ספרי ילדים בשירות המשטר, אך לאורך שנות פעילותו היה ממובילי הזרם המושגי המוסקבאי, והציג בביתו עם קולגות נוספות.ים תערוכות חתרניות, שנגדו את צורות האמנות והנושאים שאישר הממשל הסובייטי. יצירותיו, החל מציורים גדולי מימדים, ועד למיצבים טוטאליים שיצר משנת 1993 עת החל לעבוד עם אמיליה אשתו, מביעים ביקורת פוליטית וחברתית כלפי השלטון הסובייטי, ואורח החיים הקומוניסטי שנכפה על האזרחים בתקופת מסך הברזל.
תערוכה נוספת שעוסקת בהגירה מברית המועצות היא תערוכת הצילום “קיר חול” של ורה ולדימירסקי, זוכרת פרס פרסר לצלמת צעירה. קיר החול הוא דימוי שנולד מרגע אינטימי בו אביה של ולדימירסקי הגיע לעזור לה לרהט את הדירה אליה עברה, ובעודו קודח בקיר התלונן שכל הקיר מתפורר – “הקירות פה עשויים חול”. המעבר למקום החדש בו הקירות עשויים חול מתפורר- לא יציבים ולא מגינים על יושבי הבית- הוא נושא שחוזר בעבודותיה של ולדימירסקי, לצד שאלות על שייכות, זהות ותלישות. צילומיה של ולדימירסקי הם קולאז’ים שעשויים מתצלומים שהדפיסה והעמידה בתוך מאקטים, ואז צילמה את המאקטים שנוצרו מהתצלומים. אצל ולדימירסקי, כמו גם אצל אדוארדובנה, ישנה חזרתיות פרקטלית שבמסגרתה, הדימוי נולד מתוך בליעה שלו את עצמו.
צילום של צילום, כמו בימוי של בימוי, הוא תהליך התרחקות תמידי מהמקור האבוד, והשחזור הכפוי שמבקש לרפא ולא עושה דבר, מלבד לולאה שהולכת ומסתבכת. בתערוכתה של ולדימירסקי מוצגות שלוש סדרות צילומים – האחת מורכבת מ-25 הדירות שעברה מהרגע בו הגיעה לישראל עם משפחתה בגיל 7 מאוקראינה, ועד היום. השנייה – סדרה שצולמה במעון עובדים א’ שתכנן אריה שרון, בניין מפונה לצורך תהליכי שימור וריק מא.נשים וחפצים, וסדרה שלישית שצולמה בבית סבתה של ולדימירסקי באוקראינה, בית בו גדלה בעצמה בתור ילדה, ואשר סבתה נטשה אותו עם פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. כל אחת מהסדרות מציעה התמודדות עם זרות, קרעי זהות וחיתוכים, אך גם עם רצון גדול לאחות ולייצר מהם דימויים חדשים בעלי משמעות.
כל אחת משלוש התערוכות מציגה מבט שונה לחלוטין על ברית המועצות ועל ההגירה ממנה, אך בין שלושתן נרקם חוט השני של ההיסטוריה. בניגוד לולדימירסקי, שעלתה לארץ בגיל צעיר ומציגה את סוגיית ההגירה כחיפוש אחר בית, ובניגוד לאיליה ואמיליה קבקוב שחיו ופעלו כאנשים בוגרים ברוסיה הסובייטית עד שהיגרו למערב, ועוסקים בפוליטי והחברתי, אצל אדוארדובנה הנושא העיקרי הוא הזיכרון, האופן בו הוא מתעתע בנו ונשחק, והאופנים השונים שבהם הוא נשמר, משתחזר, צף ועולה מתוך מעמקי השיכחה. נושא נוסף שאדוארדובנה נוגעת בו הוא הטראומה – טראומת העקירה שמלווה כל מהגר.ת עד סוף ימיה, גם אם ההמלטות הייתה הכרחית לשעתה.
בשתי העבודות בטרילוגיה היא מביימת את הסצנה, אבל היא גם קוטעת אותה – באמצעות אחת משתי מילים – “סטופ” או “קאט”. החיתוך הוא רגע שאחריו מגיע שקט ולפעמים גם חושך. הוא מהדהד את חוויית ההגירה שלאחריה לא ניתן לדמיין המשך לחיים הקודמים, רק התחלות אחרות במקומות אחרים. זה קיטוע טראגי, ממית. בראיון עם יובל סער לפורטפוליו בשנת 2018, סיפרה אדוארדובנה כי שמה של העבודה הראשונה בטרילוגיה, “סוליות זרות” לקוח מהרומן האחרון שכתב נבוקוב ברוסית, “המתנה”: “זה ספר על מי שהיגר לגרמניה בזמן המלחמה הבולשביקית, והוא מתאר שם את מחשבותיו על החזרה לרחובות ילדותו כהליכה על ׳סוליות זרות׳”. ההתחקות אחר עקבותיך שהפכו זרות לך, היא פעולה שמהדהדת בהתחקותה של אדוארדובנה אחר קורותיה באמצעות שחקנים שהיא מביימת. אבל במקום שיבוא לאחריו הסוף – אצל אדוארדובנה שבה וחוזרת הסצנה על עצמה. במקום המוות יש שחזור. החלק שאמור היה להשאר מאחור לא נספג אל תוך השיכחה, אלא נידון להשתחזר שוב ושוב ושוב, תוך התרחקות מתמידה מהמקור אבל בלי יכולת להשתחרר מכפיית החזרה המתישה.