“פיקאסו אמר, יכולות להיות לך כל נקודות המבט בבת אחת!
איזה גיבור.
רק תגיד לי, האם אחת מנקודות המבט האלו היא של אישה?
ובכן, אם כך, אני לא מעוניינת”. (האנה גאדסבי)
מה יוצא משילוב בין אמן אייקוני, פרובוקטיבי ושוביניסט, לסטנדאפיסטית אוסטרלית, לסבית ופמיניסטית?
התערוכה “זה פבלו-מטיק: פיקאסו על פי האנה גאדסבי”, נולדה בדיוק מהשילוב הזה ותהיה מוצגת במוזיאון ברוקלין בניו יורק עד ה-24 בספטמבר 2023. מוזיאון ברוקלין הוא המוזיאון השני בגודלו בעיר ונחשב לאחד המוזיאונים הגדולים בארצות הברית. הוא נפתח בשנת 1897 והאוסף שלו מונה למעלה מחצי מיליון יצירות אמנות עתיקה, קלאסית ומודרנית על פני שטח תצוגה של יותר מ-50 אלף מ”ר.
חמישים שנה לאחר מותו, פיקאסו נותר סמל תרבותי ואמנותי מרכזי. כדי לחקור את מידת ההשפעה שלו בעיניים ביקורתיות, אקטואליות ופמיניסטיות, פנה צוות האוצרות של המוזיאון (Catherine Morris, Elizabeth A., Lisa Small, Talia Shiroma) לקומיקאית האוסטרלית האנה גאדסבי (Hanna Gadsby). זאת בהמשך להופעת הסטאדנאפ שלה מ-2018 (Nanette) שבה, בין השאר, תיארה בנחרצות את התנהגותם הבלתי נסלחת של כמה מהאמנים הבולטים של המאה ה-20 כלפי נשים, ביניהם גם פיקאסו.
בתערוכה זו, לצד יצירותיו של פיקאסו, מוצגות גם עבודות של כמאה אמניות מהמאות ה-20-21. בהקלטת אודיו שמלווה את התערוכה, גאדסבי מעבירה ביקורת הומוריסטית אך נוקבת על עבודותיו של פיקאסו ומתייחסת לשאלות מורכבות סביב מושגים כגון שנאת נשים, יצירתיות, הקאנון האמנותי-היסטורי ו”גאונות”.
דעותיה של גאדסבי בליווי הקולי של התערוכה, מציעות לקהל אפשרות לדיאלוג פמיניסטי עם פיקאסו האמן והאיש, שאמנם המציא את הציור הקוביסטי וקידם מאוד את האמנות המודרנית, אך נחשד ביחס משפיל ומתעלל בנשים כחלק מתפיסת עולמו. מן העובדות האחרונות נוטה הממסד להתעלם בדרך כלל, ואף להשכיחן.
בשנת 2017 התראיינה נכדתו של פיקסו, מרינה פיקאסו (Marina Picasso), וחשפה לראשונה בפומבי כיצד הצטייר בעיניה יחסו של פיקסו לנשים: “הוא אילף אותן, כישף אותן, בלע אותן וריסק אותן אל תוך בד הציור שלו. לאחר שבילה ימים רבים במיצוי המהות שלהן, ברגע שהן דיממו עד יובש, הוא נפטר מהן.”
השאלה האם לאדם כזה, אמן מוערך ופורץ דרך עד כמה שיהיה, מגיעה שוב במה ליצירותיו, העסיקה גם את אוצרות התערוכה. האם באמת נדרשת תערוכה נוספת ליצירותיו של פיקאסו? ואם כן, האם, כיצד וכמה מקום לתת למיזוגניה שלו?
לדברי האוצרות, הן בחרו שלא לשים את הפוקוס על יחסו הנורא של פיקאסו לנשים אלא הפנו את הזרקור לאישיותו של פיקסו כאמן מודרני וגבר גאון, אשר לעומתו נשים אמניות, הסטוריוניות ואוצרות צומצמו או נעדרו מהמרחב האמנותי.
זמן קצר אחרי שנפתחה, ספגה התערוכה ביקורות שליליות בחלק מהמגזינים הנחשבים לאמנות. אחת המבקרות, אלכס גרינברגר (Alex Greenberger) טענה במגזין ARTnews שאין כל קשר בין ציור הענק בסגנון רוקוקו של ססילי בראון (Cecily Brown) בכניסה לתערוכה, לבין יצירותיו של פיקאסו, ולא רק זאת, אלא שבראון עצמה דיברה על פיקאסו כאמן נערץ. מבקר ה”ניו יורק טיימס” ג’ייסון פאראגו (Jason Farago) טען, שהאמביציה והיוזמה מאחורי התערוכה הן “ברמה של GIF”, ברומזו לאייקונים התנועתיים בהם נעשה לרוב שימוש ברשתות חברתיות וטלפונים סלולריים. מבקרות.ים נוספות.ים טענו שהתערוכה נוטה להיות פופוליסטית וקולנית ואין בה אמירה של ממש.
בתגובה, פרסמו אוצרות התערוכה תגובה שהסבירה את היוזמה העומדת מאחורי הקמת התערוכה. לדבריהן, חמישים השנים שעברו מאז מותו של פיקאסו שינו את דרך ההתבוננות שלנו על האמנות שלו וגם הפמיניזם התהווה והתפתח. לכן, הן החליטו להציג את היצירות של פיקאסו לאור תפיסות אלו ולבחון אותן מחדש, במקביל להצגת יצירותיהן של אמניות נשים.
האוצרות הסבירו שלתפיסתן, הגיעה העת להוסיף נדבך להתבוננות באמנות מודרנית מתוך אמונה, שמוזיאון הוא מקום שבו עבר והווה נפגשים, גם אם המפגש גורם לאי נוחות. האוצרות טוענות שהומור הוא דרך מצוינת להתמודדות, והוא מעורר שיח בכיוונים שאינם צפויים ושגרתיים. זו גם הסיבה שהציעו דווקא לגאדסבי לאצור וללוות בקולה את התערוכה- בכדי לתת מקום לנקודת מבט אחרת, חדשה, פמיניסטית וביקורתית, על פיקאסו כאדם ואמן.
