האמן דני קרוון הלך השבוע לעולמו בגיל 90. מלבד היותו אחד מגדולי האמנים שחיו ועבדו בישראל, השאיר אחריו קרוון מורשת מונומנטים אדירה ברחבי העולם. עבודותיו הן דוגמה מובהקת לאמנות שהיא “תלוית מקום” (site specific) לא רק מבחינת המבנה, אלא גם מבחינת התכתבות נושא העבודה עם מיקומה הפיזי.
קרוון נולד בתל אביב בשנת 1930. הוא למד בבצלאל ובתחילת דרכו עסק בציור. הוא למד רסטורציה (שימור יצירות אמנות) בפירנצה ובפריז, והתלמד בין השאר אצל דוד שניאור – אמן, מעצב גרפי ומעצב במות ותפאורות.
הנושא של ניצול הטבע והשלכותיו על ידי האדם נחשבים לשיח עכשווי, אך נדמה שאישיותו, חייו ועבודתו של קרוון הצליחו לנקז לתוכם את מהות מערכות היחסים הללו – בין האדם לטבע, בין האמנות למרחב, ובין אדם לאדם. אמנותו של קרוון מקיימת בדרכה דיון ער על מערכות היחסים הללו, שהן כמעט תמיד אקטואליות ועל זמניות.
טבע – אדם
‘אנדרטת חטיבת הנגב’ / מזרח באר שבע
‘אנדרטת חטיבת הנגב’ נוצרה בין השנים 1963 ל-1968 במטרה להנציח את החטיבה, שבלמה את פלישת המצרים והגנה על מקורות המים של הנגב. האנדרטה עשויה בטון חשוף ובנויה מ-18 אלמנטים סמליים. היא נחשבת לאחד מהסמלים המוכרים של הנגב ושל העיר באר שבע, וקרוון העיד ברבים מראיונותיו שתהליך העבודה עליה גיבש את שפתו האמנותית.
בעבודה זו השתמש קרוון בתכונות הטבע שבולטות במקום צחיח זה: הוא השתמש באור השמש העוצמתי ומיקומו ככלי רישום; בעזרת חורים זעירים בכיפת הבטון, מאיר אור השמש בשעות שונות, שמות ספציפיים החרוטים על קיר המבנה העגול.
קרוון צירף ל”כליו” גם את כוחות המים והרוח ויצר ממבנה מגדל כלי נגינה עצום. בעיצומן של עבודות הבניה, קרוון שם לב שצינור תלוי משמיע קול שריקה בגלל הרוח החזקה במקום. הוא פנה לבונה עוגבים על מנת לייצר עוגב רוח למבנה, כדי שישמיע קול נגינת חליל רועים בדואים. כך יצר קרוון את ה”חלל המנגן” הראשון שלו. בהרצאה במוזיאון תל אביב משנת 2012 אמר קרוון “אם הטבע מציע לי להשתמש ברוח כחלק מהאמנות שלי אני צריך להיות אטום אם לא אנסה לאמץ את התופעה הזו”…
קרוון היה חלוץ בשילוב של סאונד, אור, מים וטבע בפיסול ליצירת חוויה רחבה, דבר שנראה לנו שגור יותר באמנות של היום. אנדרטת הנגב, שמטרתה המרכזית היא להנציח חיים שנגדעו, מאפשרת למבקר.ת לחוש את ההווה בעזרת איתני הטבע הדינמיים המשולבים בה, ומביאה להרהור במורכבות החיים – עבר מול הווה, זיכרון מול נוכחות.
סיור בתערוכה במוזאון הנגב. 50 שנה לאנדרטת הנגב ולפיסול הציבורי של דני קרוון
אמנות – מרחב
קרוון הוסיף במהלך הזמן ובהשראת המקומות שבהם עבד, עוד ועוד חומרים לרפרטואר הכלים המינימליסטים שלו. אחד מהחומרים הללו היה פסי רכבת. בחלל העצום שבאולם מוזיאון נורדריין-וסטפאליה בגרמניה הציב קרוון מסילת רכבת על מצע של אבני טוף. המסילה, שהייתה בשימוש כמעט עד לרגע שפורקה עבור ההצבה, מילאה את כל אורכו של המבנה. המסילה שהוצבה, מלוכלכת משמן ושחוקה מפגעי הזמן, יצרה תחושה דרמטית בחלל “הקוביה הלבנה” של המוזיאון. בקצה המסילה על גבי קיר, חרט קרוון מספר. זהו המספר הסידורי של היהודי האחרון שנשלח מגטו לודג’ לאושוויץ.
Dani Karavan, Man walking on railways, Dusseldorf, 1987
עוד דוגמה מעניינת ליחסי אמנות ומרחב בעבודותיו של קרוון, היא הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה משנת 1976. קרוון ביקש לשחזר זיכרון ילדות אישי ומקומי- תל אביבי, המתכתב עם תחילת דרכו כאמן. קרוון מילא את הביתן בצורות גאומטריות מבטון לבן, המסמל עבורו את התחושה שחש בהליכה יחפה על חול הים בתל אביב. הוא ביקש מהמבקרות.ים להיכנס יחפים כפי שנכנסים למסגד או למקדש בודהיסטי, כדי שיוכלו לחוש את היצירה בכפות רגליהם. בחוץ הוא שתל שני עצי זית וכתב ביניהם “הגבולות שלנו צריכים להיות עצי זית”.
Dani Karavan, Venice Biennale 1976
אדם – טבע
הציר בסרז’י פונטואז (Cergy pontoise) בצרפת הוא פרויקט מתמשך מזה 30 שנה, ונפרש על תוואי שטח של כשלושה קילומטרים. הציר, שחלק ממנו הוא הומאז’ לעיר פריז, מכיל מגדל הנוטה לכיוון העיר שעורר ביקורת בזמנו אודות “המגדל העקום”. הפרויקט נבנה במקום שבו שכנו בעבר שדות חקלאיים. מהשדות לא נותר דבר מלבד מטע עצי פרי, שקרוון התעקש לשלב בפרויקט כזיכרון חי. במרוצת השנים גילה קרוון כי עצי המטע נוטים גם הם לאותו כיוון של המגדל, כנראה בגלל כיוון הרוח שהשפיע על גדילתם. בפרויקט זה יצר קרוון פירמידה גדולה בתוך אגם, שניתן להגיע אליה בעזרת סירה בלבד. בתוך הפירמידה מתגלים משחקי אור שמשתקפים במים, והרוח שנכנסת מבעד לפתח יוצרת רחש שנשמע כמו מתוך קונכייה שמצמידים לאוזן. קרוון מספר בגאווה כיצד הפירמידה הפכה בשנים האחרונות לבית של דג גדול, אשר יוצא יום יום לצוד במי האגם ושב לעת ערב.
עוד מפגש מיטיב בין האמנות לטבע מתרחש בחלק נוסף מאותו פסל ונקרא “הציר הגדול”. הציר הוא בעצם גשר מתכת אדום שמשמש למעבר בין גדות הנהר המלאכותי. בסיסו של הגשר הוא מסלעה שיצרה מעין אי מלאכותי, שכוסה עם הזמן בירוקת וצמחיה המשמשים את הדגה המקומית כבית גידול ומקור למזון. כך הטבע קושר את עצמו ליצירה ולא רק היצירה קשורה לטבע.
Dani Karavan, Axe Majeur, 1980-ongoing
אדם – לאדם
יצירות אמנות מעטות מצליחות להשפיע או לשנות הלך רוח, התנהגות או תרבות של אנשים. העבודה “נתיב זכויות האדם” של קרוון בנירנברג, גרמניה (1989-1983) מצליחה לעשות זאת. ההיסטוריה של העיר מהדהדת את המקומות השפלים של האנושות, אך היא הפכה בעשור האחרון ל”עיר השלום וזכויות האדם” (הוכרה על ידי אונסק”ו). בשדרה המרכזית בעיר הציב קרוון שלושים עמודים- כמספר הסעיפים בהכרזה האוניברסלית על זכויות האדם של האו”ם. על כל עמוד חרוט סעיף אחד ב-30 שפות שונות. המונומנט של קרוון מהווה עד היום מקור השראה לשינוי חברתי: סביב העבודה התהווה מפעל שלם להפיכת העיר ל”עיר השלום וזכויות האדם”, בו משתתפים התושבים, ההנהגה וראש העיר דאז, פיטר שונלן, שאף ייסד מפעל הענקת פרסים לפעילי זכויות האדם. קרוון היה לוחם זכויות אדם מצעירותו, והנושא הוא נר לרגליו. בראיון לאתר העירייה של נירנברג הצהיר, שזו “הדרך הראשית והיחידה בחייו, והשדרה היא מטאפורה שמכתיבה את דרכו באמצעות העמודים”.
Dani Karavan, Way of the Human Rights, 1989-1993
מבקר האמנות אמנון ברזל הגדיר את עבודותיו של קרוון כ”אמנות המורכבת מטבע וזיכרונות”. אמנותו של קרוון מורכבת גם מיכולתו להקשיב באמפתיה אמתית למרחבים שבהם יצר, לקיים עם הטבע דו שיח קשוב ולהתחבר למקום. אחרי לכתו בטרם עת ניתן לומר שעבודותיו הן מנחה, מתנה ממנו לטבע ולאנושות.
מאת: ג’ודית אשר
האמן דני קרוון הלך השבוע לעולמו בגיל 90. מלבד היותו אחד מגדולי האמנים שחיו ועבדו בישראל, השאיר אחריו קרוון מורשת מונומנטים אדירה ברחבי העולם. עבודותיו הן דוגמה מובהקת לאמנות שהיא “תלוית מקום” (site specific) לא רק מבחינת המבנה, אלא גם מבחינת התכתבות נושא העבודה עם מיקומה הפיזי.
קרוון נולד בתל אביב בשנת 1930. הוא למד בבצלאל ובתחילת דרכו עסק בציור. הוא למד רסטורציה (שימור יצירות אמנות) בפירנצה ובפריז, והתלמד בין השאר אצל דוד שניאור – אמן, מעצב גרפי ומעצב במות ותפאורות.
הנושא של ניצול הטבע והשלכותיו על ידי האדם נחשבים לשיח עכשווי, אך נדמה שאישיותו, חייו ועבודתו של קרוון הצליחו לנקז לתוכם את מהות מערכות היחסים הללו – בין האדם לטבע, בין האמנות למרחב, ובין אדם לאדם. אמנותו של קרוון מקיימת בדרכה דיון ער על מערכות היחסים הללו, שהן כמעט תמיד אקטואליות ועל זמניות.
טבע – אדם
‘אנדרטת חטיבת הנגב’ / מזרח באר שבע
‘אנדרטת חטיבת הנגב’ נוצרה בין השנים 1963 ל-1968 במטרה להנציח את החטיבה, שבלמה את פלישת המצרים והגנה על מקורות המים של הנגב. האנדרטה עשויה בטון חשוף ובנויה מ-18 אלמנטים סמליים. היא נחשבת לאחד מהסמלים המוכרים של הנגב ושל העיר באר שבע, וקרוון העיד ברבים מראיונותיו שתהליך העבודה עליה גיבש את שפתו האמנותית.
בעבודה זו השתמש קרוון בתכונות הטבע שבולטות במקום צחיח זה: הוא השתמש באור השמש העוצמתי ומיקומו ככלי רישום; בעזרת חורים זעירים בכיפת הבטון, מאיר אור השמש בשעות שונות, שמות ספציפיים החרוטים על קיר המבנה העגול.
קרוון צירף ל”כליו” גם את כוחות המים והרוח ויצר ממבנה מגדל כלי נגינה עצום. בעיצומן של עבודות הבניה, קרוון שם לב שצינור תלוי משמיע קול שריקה בגלל הרוח החזקה במקום. הוא פנה לבונה עוגבים על מנת לייצר עוגב רוח למבנה, כדי שישמיע קול נגינת חליל רועים בדואים. כך יצר קרוון את ה”חלל המנגן” הראשון שלו. בהרצאה במוזיאון תל אביב משנת 2012 אמר קרוון “אם הטבע מציע לי להשתמש ברוח כחלק מהאמנות שלי אני צריך להיות אטום אם לא אנסה לאמץ את התופעה הזו”…
קרוון היה חלוץ בשילוב של סאונד, אור, מים וטבע בפיסול ליצירת חוויה רחבה, דבר שנראה לנו שגור יותר באמנות של היום. אנדרטת הנגב, שמטרתה המרכזית היא להנציח חיים שנגדעו, מאפשרת למבקר.ת לחוש את ההווה בעזרת איתני הטבע הדינמיים המשולבים בה, ומביאה להרהור במורכבות החיים – עבר מול הווה, זיכרון מול נוכחות.
אמנות – מרחב
קרוון הוסיף במהלך הזמן ובהשראת המקומות שבהם עבד, עוד ועוד חומרים לרפרטואר הכלים המינימליסטים שלו. אחד מהחומרים הללו היה פסי רכבת. בחלל העצום שבאולם מוזיאון נורדריין-וסטפאליה בגרמניה הציב קרוון מסילת רכבת על מצע של אבני טוף. המסילה, שהייתה בשימוש כמעט עד לרגע שפורקה עבור ההצבה, מילאה את כל אורכו של המבנה. המסילה שהוצבה, מלוכלכת משמן ושחוקה מפגעי הזמן, יצרה תחושה דרמטית בחלל “הקוביה הלבנה” של המוזיאון. בקצה המסילה על גבי קיר, חרט קרוון מספר. זהו המספר הסידורי של היהודי האחרון שנשלח מגטו לודג’ לאושוויץ.
עוד דוגמה מעניינת ליחסי אמנות ומרחב בעבודותיו של קרוון, היא הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה משנת 1976. קרוון ביקש לשחזר זיכרון ילדות אישי ומקומי- תל אביבי, המתכתב עם תחילת דרכו כאמן. קרוון מילא את הביתן בצורות גאומטריות מבטון לבן, המסמל עבורו את התחושה שחש בהליכה יחפה על חול הים בתל אביב. הוא ביקש מהמבקרות.ים להיכנס יחפים כפי שנכנסים למסגד או למקדש בודהיסטי, כדי שיוכלו לחוש את היצירה בכפות רגליהם. בחוץ הוא שתל שני עצי זית וכתב ביניהם “הגבולות שלנו צריכים להיות עצי זית”.
אדם – טבע
הציר בסרז’י פונטואז (Cergy pontoise) בצרפת הוא פרויקט מתמשך מזה 30 שנה, ונפרש על תוואי שטח של כשלושה קילומטרים. הציר, שחלק ממנו הוא הומאז’ לעיר פריז, מכיל מגדל הנוטה לכיוון העיר שעורר ביקורת בזמנו אודות “המגדל העקום”. הפרויקט נבנה במקום שבו שכנו בעבר שדות חקלאיים. מהשדות לא נותר דבר מלבד מטע עצי פרי, שקרוון התעקש לשלב בפרויקט כזיכרון חי. במרוצת השנים גילה קרוון כי עצי המטע נוטים גם הם לאותו כיוון של המגדל, כנראה בגלל כיוון הרוח שהשפיע על גדילתם.
בפרויקט זה יצר קרוון פירמידה גדולה בתוך אגם, שניתן להגיע אליה בעזרת סירה בלבד. בתוך הפירמידה מתגלים משחקי אור שמשתקפים במים, והרוח שנכנסת מבעד לפתח יוצרת רחש שנשמע כמו מתוך קונכייה שמצמידים לאוזן. קרוון מספר בגאווה כיצד הפירמידה הפכה בשנים האחרונות לבית של דג גדול, אשר יוצא יום יום לצוד במי האגם ושב לעת ערב.
עוד מפגש מיטיב בין האמנות לטבע מתרחש בחלק נוסף מאותו פסל ונקרא “הציר הגדול”. הציר הוא בעצם גשר מתכת אדום שמשמש למעבר בין גדות הנהר המלאכותי. בסיסו של הגשר הוא מסלעה שיצרה מעין אי מלאכותי, שכוסה עם הזמן בירוקת וצמחיה המשמשים את הדגה המקומית כבית גידול ומקור למזון. כך הטבע קושר את עצמו ליצירה ולא רק היצירה קשורה לטבע.
אדם – לאדם
יצירות אמנות מעטות מצליחות להשפיע או לשנות הלך רוח, התנהגות או תרבות של אנשים. העבודה “נתיב זכויות האדם” של קרוון בנירנברג, גרמניה (1989-1983) מצליחה לעשות זאת. ההיסטוריה של העיר מהדהדת את המקומות השפלים של האנושות, אך היא הפכה בעשור האחרון ל”עיר השלום וזכויות האדם” (הוכרה על ידי אונסק”ו). בשדרה המרכזית בעיר הציב קרוון שלושים עמודים- כמספר הסעיפים בהכרזה האוניברסלית על זכויות האדם של האו”ם. על כל עמוד חרוט סעיף אחד ב-30 שפות שונות. המונומנט של קרוון מהווה עד היום מקור השראה לשינוי חברתי: סביב העבודה התהווה מפעל שלם להפיכת העיר ל”עיר השלום וזכויות האדם”, בו משתתפים התושבים, ההנהגה וראש העיר דאז, פיטר שונלן, שאף ייסד מפעל הענקת פרסים לפעילי זכויות האדם. קרוון היה לוחם זכויות אדם מצעירותו, והנושא הוא נר לרגליו. בראיון לאתר העירייה של נירנברג הצהיר, שזו “הדרך הראשית והיחידה בחייו, והשדרה היא מטאפורה שמכתיבה את דרכו באמצעות העמודים”.
מבקר האמנות אמנון ברזל הגדיר את עבודותיו של קרוון כ”אמנות המורכבת מטבע וזיכרונות”. אמנותו של קרוון מורכבת גם מיכולתו להקשיב באמפתיה אמתית למרחבים שבהם יצר, לקיים עם הטבע דו שיח קשוב ולהתחבר למקום. אחרי לכתו בטרם עת ניתן לומר שעבודותיו הן מנחה, מתנה ממנו לטבע ולאנושות.