אמנות בארץ שיחות וראיונות

נועה שיזף היא אמנית, אך בימים אלו היא אוצרת לראשונה שתי תערוכות במקביל. ראיון בתערוכות "קנופי" ו"אווטאר"

מאת: גילי סיטון

"קנופי" / תערוכה קבוצתית

"אווטאר" / יעל תורן

אוצרת: נועה שיזף

גלריה ND

פתיחה 20.3.2021 ונעילה ביום ראשון (כולל) 11.4.2021

בימים אלו מוצגות שתי תערוכות, זו לצד זו, בגלריה ND ברמת גן באוצרותה של נועה שיזף. התערוכה "קנופי" היא תערוכה קבוצתית שמורכבת מאמניות ואמנים ותיקים וצעירות, והתערוכה "אווטאר" היא תערוכת יחיד לאמנית יעל תורן. שיזף היא אמנית, צלמת וסטודנטית ללימודי אוצרות, וזו לה הפעם הראשונה שהיא אוצרת. שוחחנו על הנושאים הדומים-שונים של התערוכות שאצרה, על אזור התווך שבין אמנות ואוצרות, ועל ההחלטה לאצור כבר בפעם הראשונה שתי תערוכות במקביל.

"קנופי". יחסי הגוף שבין החוץ לפנים

אמניות.ים משתתפות.ים: ג'ולי אבישר, צביקה אלטמן, יאיר ברק, אסף גברא, ליטל דורצ'ין, אפרים וואסה, אורה כהן, דבורה נצר גרינברג, דורון עובד, אידית פישר כץ, נועה שיזף, נועה שמחיוף שחף, לימור תמיר.

איך הגעת להחלטה להתחיל לאצור?

לפני קצת יותר משנה נפגשתי עם רונית רוט חדד הבעלים של גלריה ND, והצגתי לה תיק עבודות שלי כאמנית. העבודות נוצרו אחרי שאבי ז"ל נפטר, בתומה של תקופה מורכבת בה התמודדתי גם עם עניינים רפואיים משלי. בפגישה עם רונית היא הציעה שאאצור תערוכה בנושא של גוף. החלטתי לאצור את התערוכה מתוך מחשבה על מה שמעניין אותי כאמנית וגם כאוצרת. בתערוכה הקבוצתית "קנופי" ובעצם גם בתערוכת היחיד של יעל, אני מתעניינת ביחסי הגוף שבין החוץ והפנים, בכסות והסתרה, ובאי הידיעה הזו שלפעמים אין שמץ של מושג מה מתחולל בתוך גופם או נפשם של אנשים.

איך הגעת לאמניות והאמנים שמשתתפות.ים בתערוכה?

זה תמהיל בין אמניות ואמנים שאת עבודתם ואת העיסוק שלהם בגוף אני מכירה היטב לאורך שנים, לבין אמניות ואמנים זרים מוחלטים שאיתרתי מתוך חיפוש. משתתפות.ים גם אמניותים צעירות.ים ופחות מוכרות.ים וגם אמניות יותר מוכרות.ים. עם יאיר ברק למשל הייתה לי הכירות מוקדמת ועבודת הוידאו שלו "Old Master" זו העבודה הראשונה שחשבתי עליה בהקשר של התערוכה, לימור תמיר מציגה עבודות תצריב בטכניקה מעורבת ודבורה נצר גרינברג מציגה את העבודה "אמא תרחם".

אורה כהן. ללא כותרת. הזרקת פיגמנט על נייר ארכיבי

מה משמעות השם "קנופי" של התערוכה הקבוצתית?

במצרים העתיקה כחלק מתהליכי הקבורה נהגו לחנוט מלכים וא.נשים חשובים. את האיברים הפנימיים הניחו ושימרו בתוך כד שנקרא "קנופי" ואת העטיפה של הגוף היו חונטים בנפרד. קראתי לתערוכה על שם הכד כי היא מנסה להסתכל דרך האמנות על הדיבור שבין הפנים והליבה של הגוף, לבין החוץ שלו. התערוכה שואלת האם הם בכלל משקפים האחד את השני, ואיך זה מדברר את עצמו החוצה.

אז כל העבודות עוסקות ברמה כזו או אחת ביחסים של פנים וחוץ. ספרי קצת על העבודות ואיך הן מבטאות את זה.

אידית פישר כץ למשל, מציגה בתערוכה הנוכחית ספרים מטופלים. היא מוצאת ספרים ברחוב ש"מעצבנים" אותה מבחינת הכותרת והתוכן שלהם ואוספת אותם. אחר-כך היא גוזרת את הספרים מבפנים, שותלת בהם אלמנט פיסולי ומחזירה אותם לרחוב. בדרך הזו היא משנה את המשמעות הטקסטואלית של הספר.

איזה ספרים מעצבנים אותה?

למשל ספרים בסגנון מדריכים לאישה כמו "עקרת הבית הקטנה" או הספר "מ- 12-16" שזה ספר הדרכה לנערות מתבגרות שנכתב בסוף שנות ה- 50. בספר הזה למשל אידית שתלה עין גברית מתבוננת. ספציפית לתערוכה הזו בחרתי ספרים של אידית שמתעסקים בגוף, אבל היא עוסקת בכל מיני נושאים. בעיניי גם הספר עצמו הוא סוג של גוף עצמאי, וכמו ביהדות יש לנו יחס של קדושה אליו, לא פוגעים או משחיטים אותו. לעומת זאת, אידית מחללת את הספרים לגמרי. 

החילול הוא למטרה חינוכית הייתי אומרת, היא מחללת את ההסבר המעוות שלהם.

אידית לא מבקשת לחנך, אבל אולי מישהו כן יקרא את הספר מחדש דרך הפעולה המחאתית שלה. 

לעקרת הבית הקטנה. אידית פישר כץ. 2018

ספרי על עבודות נוספות בתערוכה.

אסף גברא הוא אמן שמצלם מתחת למים, הוא צולל חופשי, ומצלם דימויים פיגורטיביים ומופשטים. גם המים בעיניי הם סוג של גוף שאפשר להתבונן בו מבחוץ וגם, כמו שאסף עושה, להתבונן בו מבפנים. צביקה אלטמן הוא פסל ואיש מאמין שמתעסק המון ביהדות ובתורה הסופית. העבודה "אחד" היא בעצם עבודת הוידאו הראשונה שלו. רואים אותו מחולל בה את המחול הסופי במבט עילי, וברקע יש פסקול של תפילה יהודית. התפילה הפיזית שלו היא הריקוד הסופי שמתאחד עם מילות התפילה, עד שהגוף מפסיק להיות גוף והכל נהיה ל"אחד". ג'ולי אבישר מציגה רישום פחם של צמח ביתי שנקרא "מונסטרה אדנסוני". ג'ולי מתגוררת בישוב שלי (קציר) באזור ואדי ערה, ולפני שנה הייתה לנו שריפה גדולה בישוב. הפחם שאיתו היא ציירה את הרישום לקוח ממוקד השריפה. היא מציירת המון צמחים, לפעמים נוף אבל גם הרבה צמחים ביתיים. 

הרישום ממש אורבני וגרפי ומאופק יחסית למקום הפראי שאתן מתגוררות בו, ויחסית לשריפה ולדרמה שאיתה היא מציירת בפחם. 

זו מחשבה מעניינת. תמיד מרגיש לי שהיא "מפשיטה" את הצמח ושהיא מתייחסת אליו כמו גוף. כלומר מתרגמת אותו ותופסת אותו כמו גוף אנושי. זה מתקשר לי לעבודה של אסף גברא שהגוף האנושי מפלח את הגוף של הים. את העבודה הספציפית הזו היא עשתה במיוחד לתערוכה, אז היא גם מותאמת לחלל. דבורה נצר גרינברג שכבר הזכרתי, היא גם מאיירת ובתערוכה הזו היא מתעסקת דרך העבודות תחת הכותרת "אמא תרחם" בנושא של אמהות ורחם דרך פנטזיה וציור מאויר ואפלולי. 

הרישום שלה נראה לי כאילו הוא לקוח מספר ילדים, אבל עם תכנים שככל הנראה לא היו מופיעים בספר ילדים.

כן. היא מאיירת ואולי זה לפעמים מאתגר לחבר את זה לעולם של מבוגרים, אבל היא מדברת על העולם הפנימי הנשי המוסתר כסוג של שער מבחינה אינטואיטיבית. הרגשתי שהעבודות האלו רלוונטיות ומתאימות, וצריכות להיכנס לתערוכה.

אסף גברא. מזוודה. הזרקת דיו על נייר ארכיוני. 2020

יש שני צילומים מופשטים של גב אנושי. לא ברור מי הדמויות, או כמה דמויות יש שם. ספרי על זה קצת

עבודה אחת היא של הצלמת דורון עובד בשם "גב". בצילום מופיעים הגב של אביה שנפל ונפצע בעבודה "מחובר" לגב של אימה שהגיבה לפציעה של האב בפריחה קשה בכל הגוף (הצילום מופיע כדימוי הראשי בכתבה). דורון חיברה בין שני הגבים כדי להצביע על הקשר ההדוק ביניהם, אבל גם כדי לתאר "גב" קונספטואלי שהורים משמשים לילדיהם. במקרה של דורון, ההורים שלה הם גב רציני עבורה ובדרך כלל הוא מאוד יציב. בעבודה הזו הוא מוצג כחבול ומעורער.

עבודה פואטית ויפה. והצילום הנוסף?

הצילום הנוסף שייך לאפריים וואסה, בוגר צעיר של בית הספר לאמנות מנשר. הוא כאילו דומה לצילום של דורון אבל עוסק בנושא אחר לגמרי-בגוף השחור במרחב הציבורי ובזכות הקיום שלו. כל הדיבור של פנים וחוץ של הגוף, עוסק גם בזהות, או כפי שאמרתי קודם- קשה לזהות על פי חיצוניותו של אדם מה הזהות שלו. התערוכה עוסקת גם בעניין של הפענוח ובחוסר היכולת שלנו לפענח רק על פי נראות חיצונית. 

בכלל נראה שיש המון עיסוק בזהויות בתערוכה. 

בהחלט. זה מתחבר אליי גם כבן אדם שמורכבת מזהויות שונות; ארכיאולוגית ימית, אמנית, אוצרת וכו', וגם בחוויית זהות של אנשים במרחב.  נועה שמחיוף שחף למשל מתעסקת בגוף הטרנסג'נדרי בתוך המרחב הציבורי. היא מציגה שתי עבודות וידאו כשהאחת נקראת "Into a file" ומציגה גוף שנסרק לקובץ דיגיטלי. העבודות עוסקת בזיוף ושכפול כאשר "השעתוק והחיקוי הופכים להיות הדבר עצמו". 

אפרים ווסה. ללא כותרת.הזרקת דיו על נייר ארכיוני. 2018

על נושא הפרפורמטיביות של הגוף נכתבו לא מעט מאמרים, כשאחד המוכרים שבהם הוא ספרה של ג'ודית באטלר Gender Trouble שטוענת שהזהות המגזרית אינה מהות או טבע, אלא משהו שהסובייקט מסגל לעצמו. זה מעניין בהשוואה לעבודה של וואסה שהזהות השחורה "נכפתה עליו", בעוד שנעה שמחיוף שחף משחקת עם הזהות המגדרית ובודקת כיצד הסביבה מגיבה.

בהחלט. יש כמה וכמה אמניות.ים שעוסקות בזהות מגדרית במרחב. הצילום של אורה כהן "ללא כותרת" בה נראית ספק אישה ספק גבר מחבקת את עצמה, מספר סיפור של מנעד – של מרחק בין משהו שהגוף מקרין בצורה מאוד ברורה – "אני אשה גברית" – לבין משהו שאינו נראה כלפי חוץ . מה שמכריע בעיניי את הכף הוא החיבוק שלה את עצמה שיש בו משהו רך, מאוד נשי. נכון שהעין נמשכת קודם לאיבר המין אבל אני חושבת שהחיבוק הוא הכוח והפואנטה של העבודה. לימור תמיר גם מתעסקת המון עם הגוף בעולם, היא כל הזמן חוקרת ובודקת את התנועה של הגוף כלפי עצמה או כלפי המרחב. בתערוכה היא מציגה מספר עבודות של תצריב בטכניקה מעורבת שמבטאות את החקירה הזו. עבודת הוידאו שלי "איסאקו" עוסקת גם בהגדרה של זהות דרך חוויה שעברתי לפני 11 שנים. חליתי במחלת עור קשה שפגעה במראה שלי ושינתה את גופי. זוהי עבודה שעוסקת בעור ככסות של הגוף וכאיבר הכי גדול שחוצץ בין הפנים לחוץ; פיזית ומטאפורית. השם "איסאקו" לקוח משמו של גיבור הספר האהוב עלי "ספינות טרופות" של אקירה יושימורה. 

נשמע שהעבודה הזו עוסקת גם בגבורה. אפרופו עור שהוא כסות, משתתפות בתערוכה גם חולצות הג'ין של ליטל דורצ'ין שמהוות מן עור שני, או קמיע, או שריון הגנה שמולבש על הגוף. 

נכון. המשמעות של המילה "ג'ין" בערבית זה שד וליטל לקחה את הדימוי של השד ה"טוב" והמגן, ומציירת אותו על חולצות כסוג של קמיע. הוא מופיע בכל מיני צורות וגדלים וזו סוג של אמנות שאפשר גם ללבוש אותה. 

לסיכום התערוכה "קנופי" הייתי אומרת שיש גם איזה ניסיון לגלובליזציה ואיזה ייצוג שהוא מורחב, רלוונטי ועכשווי מאוד. הגלובליזציה הזו כבר מקבלת ביטוי בהרבה תחומי חיים; באופנה, במוסיקה, במקומות העבודה. כולנו מורכבים מהרבה זהויות, למרות שהחיצוניות "קובעת" ראשונה ומקבעת איזה רושם ראשוני. בעיני התערוכה הזו היא מרחב והזמנה לחשוב ולזכור, שהדברים תמיד הרבה יותר מורכבים ממה שהם נראים. 

בהחלט. ניסיתי ליצור בתערוכה הזו בעיקר דרך עבודות הווידאו איזושהי תנועה מעגלית, כמו גל שמניע אותך בתוך החלל. זה מתחיל ב"שפת הסימנים" ותנועות הידיים בעבודה של יאיר, ממשיך בריקוד של צביקה ובווידאו- קובץ של נועה וכו'. המעגלים האלו מתעסקים בגופים השונים של הטבע הדומם והאנושי, ובחוסר הבהירות לגבי איך או במה העבודות עוסקות. אלו עבודות שדורשות העמקה והתבוננות בזהות לעומת הגוף. 

נעה שמחיוף שחף. אל הקובץ. Into a file. סטילס מוידאו. 2020

אווטאר | תערוכת יחיד ליעל תורן

בתערוכה "אווטאר" פועלת יעל תורן בין מרחב וירטואלי מושאל ומומצא, ובין עיסוק בחומרים בסיסיים – חימר ונייר. עבודותיה מציגות דיאלוג בין דמות אלטר אגו אווטארית לזהות יום יומית, בין יחיד לחברה ובין ממדים מופשטים של חומריות גולמית וממשית. 

זה צעד אמיץ להציג תערוכת יחיד לצד קבוצתית, כתערוכות ראשונות בתור אוצרת. למה החלטת להציג את תערוכת היחיד של תורן לצד הקבוצתית?

יעל הייתה אמורה להשתתף בתערוכה הקבוצתית עם עבודת וידאו, אבל העבודה שרציתי לתערוכה לא הייתה מוכנה. כשהייתי בסטודיו שלה נחשפתי לגוף עבודות שהיו מוכנות וראויות להצגה, וכולו עסק באלטר אגו וירטואלי. התערוכה שנוצרה מגוף העבודות הזה עוסקת בגוף או ישות אוואטרית פיזית ווירטואלית, וזה התחבר לי לתמה של התערוכה הקבוצתית.

"קנופי" ו"אווטאר". מראה הצבה מבחוץ

ספרי קצת על אופן העבודה של יעל מבחינת חומרים. בתערוכה יש אובייקטים שעשויים בטכניקות של הדפסת תלת ממד, ייצור נייר, פיסול והטבעה וגם יצירת עולם וירטואלי תלת ממדי מומצא. 

נכון, זה המתח בין נושאי העיסוק של יעל והמדיומים שבהם היא משתמשת. התערוכה עוסקת בתנועה שבין עולם וירטואלי, החומרים הכי "חדשניים" והטכנולוגיות הכי מתקדמות, לבין טכניקות מסורתיות והחומרים הכי בסיסיים באמנות כמו נייר וחימר. 

איך זה מתבטא בעבודות שלה?

בתערוכה מוצגות ארבע עבודות כשהעבודה "אווטאר" שעליה קרויה התערוכה, מוצגת בחלון הראווה של הגלריה. בעבודה הזו יעל "פורשת" באופן דיגיטלי את הפנים- פני האווטאר – שהם הייצוג הגראפי של שחקנים ושחקניות, בסביבת מציאות מדומה. את העור הפרוש היא "מיצאת" אל המרחב הפיזי והוא הופך לחומר בעל נוכחות בעולם הממשי. ברישום ידני דו-מימדי היא חורטת על פני קליפת החרס של האווטאר ומרמזת על נוכחות קדומה של תווי פנים. בדרך הזו היא הופכת את פני האווטאר הפרושים לממצא ארכאולוגי שיכול לשמש לכאורה, כדי להגדיר תקופה בהיסטוריה האנושית. 

טרה קוטה. סטילס מתוך וידאו. יעל תורן

מעניין! ומה לגבי הוידאו? 

הוידאו נקרא "טרה קוטה" וזו עבודת אנימציה בתלת מימד. בעבודה הזו יעל בודדה דמות אחת מתוך צבא חיילי הטרה קוטה הסיני והנפישה אותו. החייל עומד ונושם ברגע מאוד דרמטי, הרגע של לפני שההיציאה לקרב. המצלמה הולכת ומתקרבת אליו והצופה נושמ.ת ביחד איתו. הדמות הזו שהיא דמות חימר מקבלת חיים, ו"נבחרה" כחלק מהעיסוק של יעל באינדיבודואליות בתוך מערכת חברתית. הוידאו מייצר דריכות וגם אינטימיות ברגע המותח הזה. 

אני יכולה להבין למה זה משך אותך בתור מישהי שמתעסקת בארכיאולוגיה. שימוש בכלים מאוד רגישים, עדינים וחדשניים כדי למצוא, לגלות ולעסוק בנושאים עתיקים, מסורתיים ו"low tech". לסיכום של שתי התערוכות האלו, הייתי אומרת שיש פה המון אינפורמציה שמתרכזת לעיסוק אמנותי בנושאים זהים וגם שונים מאוד. משהו נוסף שבא לך לספר עליו?

רציתי להודות לרונית רוט חדד הבעלים של הגלריה, שפתחה עבורי דלת. היא נתנה לי הזדמנות לאצור ללא כל ניסיון קודם, סמכה עלי ונתנה לי יד חופשית, וזה לגמרי לא מובן מאליו. חוץ מזה, בחרתי לאורך הדרך להצניע את המקום שלי בתור אמנית, כי הרגשתי שהעניין של האוצרות זה הרבה יותר המקום שלי. כאוצרת בפעם הראשונה זו הייתה חוויה די מלחיצה בשבילי, אבל הסמסטר שהספקתי ללמוד בסמינר הקיבוצים נתן לי השראה וכלים חשובים לעבודה על התערוכה. בשלב מסוים נדרשתי להתייחס לעבודה שלי בתערוכה בתור אמנית, לצד הרצון לתת במה לאמניות אחרות. זה מקום מוזר להיות בו, מצד אחד נושאי העניין ונקודת המוצא לתערוכות האלו זה גוף העבודות שלי, ומצד שני יש גם את הזהות של האוצרת. בעצם, אולי זה לא כל כך מוזר.

שעות הגלריה השבוע: ביום רביעי וחמישי ערב יום השואה ויום השואה. הגלריה תהיה פתוחה ביום ברביעי מ- 11:00- 16:00. ביום חמישי הגלריה תהיה סגורה. שישי כרגיל 11:00-14:00 וראשון היום האחרון לתערוכה מ-15:00-19:00