בגיל 57 החליטה דבי אשרת להשיב את האמנות לחייה. סיפור ה”שיבה” לאמנות משותף ללא מעט אמניות נשים בארץ, שמתארות את תקופת הקמת וטיפוח המשפחה כנטולת פנאי או רווחה כלכלית ליצירת אמנות. גם אשרת עברה מסע דומה ובימים אלו היא מציגה את תערוכת היחיד השלישית שלה בגלריה ND ברמת גן באוצרותה של נורית טל טנא.
לא הצלחתי לצייר כי זה לא בא
אז איך בעצם חזרת לצייר וליצור?
בנערותי נהגתי לצייר וכשבגרתי למדתי עיצוב פנים. התחתנתי בגיל צעיר יחסית והחיים כרעיה וכאם קטעו את רצף היצירה. כשהילדים בגרו ניסיתי לחזור לצייר באופן עצמאי, אבל אחרי תקופה כל כך ארוכה זה פשוט לא קרה. בנקודה הזו הבנתי שאני צריכה לחזק את העולם הרוחני שלי ופניתי ללמוד מספר תחומים: פתיחה בקלפי טארוט, רייקי, פילוסופיה אינדיאנית. הבנתי שמשהו חוסם אותי מלהביע את עצמי ביצירה, ושאני צריכה לשחרר את החסימה כדי שאוכל לזהות את קולי הפנימי.
צילום: עדי כהן- ציזנר
זה מהלך יוצא דופן הייתי אומרת. בדרך כלל כשמישהי.ו רוצה לחזור לצייר או לעשות אמנות אז ניגש.ת לקורס ציור, רישום, או תולדות האמנות.
נכון, אבל זו לא הייתה הדרך שלי. הבנתי שמדובר פה במשהו אחר שדורש שחרור. התחלתי לתרגל מדיטציות ובוקר אחד במהלך מדיטציה ממש ראיתי את עצמי מציירת גריד. כך התחלתי ליצור רישומים של גריד ומשם הציור חזר לאט לאט.
אילו דימויים היו בציורים שהגיעו אחרי הגריד?
העבודות עצמן היו קטנטנות בהתחלה והייתי מסתירה אותן. הופיעו בהן גוזלים קטנים של עורב (אחת מחיות הטוטם שלי) שמסמלים קסם. במקביל קראתי ולמדתי הרבה באופן עצמאי, כלומר ההתחלה של הציור הייתה אוטודידקטית. אחרי כמעט שנתיים הרגשתי שאני מוכנה להראות את העבודות שלי ואז נפגשתי עם האוצרת טלי תמיר. בעקבות שיחה אתה ועם האמן גרי גולדשטיין הלכתי ללמוד אצל האמנית רונית אגסי. אגסי לימדה אותי להניח בצד את מעצבת הפנים שבי, לקלקל, לקרוע ו”לתקן” את הקלקול. מהמקומות האלו המשכתי לעבוד.
צילום: עדי כהן- ציזנר
נפתחו לך הצ’אקרות, העזת לחשוף את העבודות וגם הלכת ללמוד אמנות. מה קורה אז?
את תערוכת היחיד הראשונה שלי הצגתי בגלריה צדיק ב- 2018, ואחר כך גם הצגתי בהרצליה בגלריה לעיצוב הבית. כלומר “חזרתי הביתה” לתחום העיצוב, אבל הפעם אבל עם הקול הפנימי שלי.
“הקול קול הבת והידיים ידי האם”
קשה לי לדמיין את העבודות שמוצגות כאן בתערוכה, מוצגות בגלריה לעיצוב הבית. ספרי קצת במה עוסקת התערוכה הנוכחית.
נגה בתי התמוטטה לפני מספר שנים בעקבות התעללות נפשית שחוותה מצד מפקדה בצבא. ההתמוטטות התרחשה שנים אחרי המקרה עצמו, אבל בזמנו המפקד הודח מהצבא ונגה התעקשה להמשיך ולשרת באותו בסיס. שתים עשרה שנים אחרי המקרה, בדיוק כשסיימה לימודים גבוהים ועמדה להתחתן, התפרצה הפוסט טראומה. לאורך כל תקופת המצוקה שלה היא כתבה, ובערך לפני שנתיים ביקשה להקריא לי את הטקסטים. זה היה תהליך ממושך ומורכב שבמהלכו הבנתי שאני רוצה לייצר אמנות מהקטעים האלו, אז התחלתי ליצור עם הטקסטים עצמם. כדי להעניק לטקסטים נראות וחיים עבדתי עם שקיות תה- חומר שכבר יש לי ניסיון אתו.
מה זה אומר שיש לך אתו ניסיון? איך עבדת אתו בעבר?
לשקיות תה הגעתי בחיפוש אחר חומר שידמה עור מזדקן עם בהרות שמש. אמי היא ניצולת אשוויץ, ורציתי להנציח באמנות את המספר שמקועקע על ידה. אחרי כמעט חצי שנה של מדיטציות בחיפוש אחר חומר מתאים, הגעתי לשקיות התה. מאוחר יותר יצרתי עבודות נוספות שעסקו בשואה והיוו את לב התערוכה שהוצגה בגלריה צדיק. לא חשבתי שאמשיך לעבוד עם שקיות תה בתום התערוכה הזו, אבל היה משהו בחומר שלא אפשר לי להניח אותו. בסטודיו המשכתי לעבוד עם חומרים “קונבנציונליים”, אבל בבית חזרתי שוב ושוב לשקיות התה כי העבודה איתן דרשה זמן ומקום אינטימיים.
צילום: עדי כהן- ציזנר
ואז הגעת לעסוק ביצירות שנוגעות לנגה. איך זה מתרחש מבחינה טכנית?
כן. התהליך עם שקיות התה והטקסטים מתחיל בהכנת “משטח עבודה”. אני אוספת את השקיות, טובלת אותן, מייבשת, מרוקנת ואז מחברת בעזרת חוט ומחט שקית אל שקית ויוצרת מארג. יש מארגים שאני משאירה כפי שהם ויש כאלו שאני טובלת בדיו יפני שחור. המשטחים נעים בין דף בגודל סטנדרטי ועד למשטחים גדולים יותר (כמו העבודה של השמיכה בתערוכה). אחרי שהמשטח מוכן אני בוחרת טקסט שמתאים בעיניי לאותו משטח, ורוקמת אותו.
האמנות היא מתנה. אחרת לא הייתי שורדת
הייתי אומרת שכל הפעולות האלו הן תרפויטיות. כל אמנות בעיניי היא סוג של תרפיה אבל הפעולות האלו- מדיטציה, craft, קריאה, עלעול, כאילו מותחות את הזמן כדי לעכל את מה שקרה.
לחלוטין. יש משהו בהכנה של המשטחים והרקמה שמעניק לי מרחב וזמן כדי שהמוח שלי יהיה ריק. זמן לעכל את המילים ואת ההרגשה הכבדה שרק רוצים להיפטר ממנה ולהקיא אותה החוצה. כל אלו מתבטאים דרך הפעולה התרפויטית שבסופו של דבר היא גם אסתטית ו”יפה”. האמנות היא מתנה עבורי. בלעדיה לא הייתי שורדת.
צילום: עדי כהן- ציזנר
את חוזרת הרבה פעמים על המשפט “תהיי יפה ותשתקי” שגם רקום על אחת העבודות. כלומר אפילו שיש חוויה טראומטית והמילים כבדות והלב נשבר, עדיין הנראות של העבודות, בדומה לחזות שאנו הנשים נדרשות להחזיק ולשדר, היא יפה ואסתטית ונעימה לעין.
לגמרי. בסופו של דבר עבודות דומות לאלו שכאן, הוצגו בחלל לעיצוב הבית וזה דיסוננס מטורף. בנוסף, נורית שאצרה וליוותה את התערוכה ידעה להציב ולתלות את העבודות בחלל מלא אור ואוויר, שמעניק מרחב נשימה תוך שצופים בהן.
ויש גם עבודות בתערוכה שאינן עוסקות בטקסטים של נגה.
נכון. אחרי שיצרתי כמה עבודות עם טקסטים של נגה, נכנס הצורך שלי לביטוי עצמי. כל העבודות הן ביטוי עצמי כמובן, אבל יצרתי גם עבודות שמבטאות רק את המצוקה שלי. העבודה הראשונה נקראת “האיש הרע”. זו דמות שאינה רקומה, אבל עשויה קווים אובססיביים שממלאים דמות שחורה. אחר- כך נכנס גם הנושא של העכבישות שהן דמות כפולה.
צילום: עדי כהן- ציזנר
אי אפשר לדבר על עכבישות מבלי להזכיר את העכבישות של לואיז בורז’וואה כמובן, אבל מה זה אומר עבורך דמות “כפולה”?
על פי הפילוסופיה האינדיאנית העכבישה היא מצד אחד האמא הגדולה; טווה את קורי העולם, אורגת קורים (בצורת גריד) מייצרת את העתיד ומחבקת, ומן הצד השני גם צדה וטורפת באמצעות הקורים. דימוי העכבישה נולד בעקבות הרצון שלי לייצר לנגה עולם חדש, וגם ללכוד את האיש שפגע בה ולהמית אותו. הסדרה עם דימויי העכבישה מכילה את הדואליות הזו.
סדרה נוספת שנמצאת כאן עוסקת בדמות של אופליה. אופליה קפצה (נפלה) והתאבדה אחרי שחוותה ההתעללות נפשית מצד המלט. אני לא רציתי שאופליה שלי תתאבד אז “הצמחתי” לה כנפיים של עטלף. במסורת האינדיאנית העטלף מסמל מוות ולידה מחדש.
צילום: עדי כהן- ציזנר
בשיר שכתבה נעמי שמר על אופליה (ורקום באחת העבודות) היא מתארת באוזני אופליה מדוע לא כדאי לה לקפוץ לנהר ומבקשת ממנה שלא לקפוץ. אופליה של שמר איבדה למעשה את כל הדברים היפים- את הפרחים, את חום גופה ואין לה סיבה ממשית להישאר. לעומת זאת את מעניקה לאופליה שלך כנפיים להיוולד מחדש, לצמוח ולעוף למרות הכל.
בהחלט. מבחינתי הסדרה הזו עוסקת בכך שאני מעניקה את הכוחות והחיבוק שנדרשים וממשיכה הלאה.
בתערוכה יש סדרה נוספת שעוסקת ביחסי אם ובתה ופונה אל הרחוב, עבודת מובייל, ועכבישים מפלסטיק שמטיילים על הקירות. מה את מתכננת לתערוכה הבאה?
האמת, אני לא יודעת עדיין. אני נמצאת היום במקום מלא בטחון שהיצירה שלי לא “תיעלם” גם אם אין לי עדיין תכניות לעתיד. אסגור את התערוכה הזו, אצא ל”חופש”, אעשה מדיטציות והתערוכה הבאה תגיע מעצמה.
‘נגה ללב’
דבי אשרת
גלריה ND
אוצרת: נורית טל טנא
נעילה ביום ב’ 15/3/2021
בגיל 57 החליטה דבי אשרת להשיב את האמנות לחייה. סיפור ה”שיבה” לאמנות משותף ללא מעט אמניות נשים בארץ, שמתארות את תקופת הקמת וטיפוח המשפחה כנטולת פנאי או רווחה כלכלית ליצירת אמנות. גם אשרת עברה מסע דומה ובימים אלו היא מציגה את תערוכת היחיד השלישית שלה בגלריה ND ברמת גן באוצרותה של נורית טל טנא.
לא הצלחתי לצייר כי זה לא בא
אז איך בעצם חזרת לצייר וליצור?
בנערותי נהגתי לצייר וכשבגרתי למדתי עיצוב פנים. התחתנתי בגיל צעיר יחסית והחיים כרעיה וכאם קטעו את רצף היצירה. כשהילדים בגרו ניסיתי לחזור לצייר באופן עצמאי, אבל אחרי תקופה כל כך ארוכה זה פשוט לא קרה. בנקודה הזו הבנתי שאני צריכה לחזק את העולם הרוחני שלי ופניתי ללמוד מספר תחומים: פתיחה בקלפי טארוט, רייקי, פילוסופיה אינדיאנית. הבנתי שמשהו חוסם אותי מלהביע את עצמי ביצירה, ושאני צריכה לשחרר את החסימה כדי שאוכל לזהות את קולי הפנימי.
זה מהלך יוצא דופן הייתי אומרת. בדרך כלל כשמישהי.ו רוצה לחזור לצייר או לעשות אמנות אז ניגש.ת לקורס ציור, רישום, או תולדות האמנות.
נכון, אבל זו לא הייתה הדרך שלי. הבנתי שמדובר פה במשהו אחר שדורש שחרור. התחלתי לתרגל מדיטציות ובוקר אחד במהלך מדיטציה ממש ראיתי את עצמי מציירת גריד. כך התחלתי ליצור רישומים של גריד ומשם הציור חזר לאט לאט.
אילו דימויים היו בציורים שהגיעו אחרי הגריד?
העבודות עצמן היו קטנטנות בהתחלה והייתי מסתירה אותן. הופיעו בהן גוזלים קטנים של עורב (אחת מחיות הטוטם שלי) שמסמלים קסם. במקביל קראתי ולמדתי הרבה באופן עצמאי, כלומר ההתחלה של הציור הייתה אוטודידקטית. אחרי כמעט שנתיים הרגשתי שאני מוכנה להראות את העבודות שלי ואז נפגשתי עם האוצרת טלי תמיר. בעקבות שיחה אתה ועם האמן גרי גולדשטיין הלכתי ללמוד אצל האמנית רונית אגסי. אגסי לימדה אותי להניח בצד את מעצבת הפנים שבי, לקלקל, לקרוע ו”לתקן” את הקלקול. מהמקומות האלו המשכתי לעבוד.
נפתחו לך הצ’אקרות, העזת לחשוף את העבודות וגם הלכת ללמוד אמנות. מה קורה אז?
את תערוכת היחיד הראשונה שלי הצגתי בגלריה צדיק ב- 2018, ואחר כך גם הצגתי בהרצליה בגלריה לעיצוב הבית. כלומר “חזרתי הביתה” לתחום העיצוב, אבל הפעם אבל עם הקול הפנימי שלי.
“הקול קול הבת והידיים ידי האם”
קשה לי לדמיין את העבודות שמוצגות כאן בתערוכה, מוצגות בגלריה לעיצוב הבית. ספרי קצת במה עוסקת התערוכה הנוכחית.
נגה בתי התמוטטה לפני מספר שנים בעקבות התעללות נפשית שחוותה מצד מפקדה בצבא. ההתמוטטות התרחשה שנים אחרי המקרה עצמו, אבל בזמנו המפקד הודח מהצבא ונגה התעקשה להמשיך ולשרת באותו בסיס. שתים עשרה שנים אחרי המקרה, בדיוק כשסיימה לימודים גבוהים ועמדה להתחתן, התפרצה הפוסט טראומה. לאורך כל תקופת המצוקה שלה היא כתבה, ובערך לפני שנתיים ביקשה להקריא לי את הטקסטים. זה היה תהליך ממושך ומורכב שבמהלכו הבנתי שאני רוצה לייצר אמנות מהקטעים האלו, אז התחלתי ליצור עם הטקסטים עצמם. כדי להעניק לטקסטים נראות וחיים עבדתי עם שקיות תה- חומר שכבר יש לי ניסיון אתו.
מה זה אומר שיש לך אתו ניסיון? איך עבדת אתו בעבר?
לשקיות תה הגעתי בחיפוש אחר חומר שידמה עור מזדקן עם בהרות שמש. אמי היא ניצולת אשוויץ, ורציתי להנציח באמנות את המספר שמקועקע על ידה. אחרי כמעט חצי שנה של מדיטציות בחיפוש אחר חומר מתאים, הגעתי לשקיות התה. מאוחר יותר יצרתי עבודות נוספות שעסקו בשואה והיוו את לב התערוכה שהוצגה בגלריה צדיק. לא חשבתי שאמשיך לעבוד עם שקיות תה בתום התערוכה הזו, אבל היה משהו בחומר שלא אפשר לי להניח אותו. בסטודיו המשכתי לעבוד עם חומרים “קונבנציונליים”, אבל בבית חזרתי שוב ושוב לשקיות התה כי העבודה איתן דרשה זמן ומקום אינטימיים.
ואז הגעת לעסוק ביצירות שנוגעות לנגה. איך זה מתרחש מבחינה טכנית?
כן. התהליך עם שקיות התה והטקסטים מתחיל בהכנת “משטח עבודה”. אני אוספת את השקיות, טובלת אותן, מייבשת, מרוקנת ואז מחברת בעזרת חוט ומחט שקית אל שקית ויוצרת מארג. יש מארגים שאני משאירה כפי שהם ויש כאלו שאני טובלת בדיו יפני שחור. המשטחים נעים בין דף בגודל סטנדרטי ועד למשטחים גדולים יותר (כמו העבודה של השמיכה בתערוכה). אחרי שהמשטח מוכן אני בוחרת טקסט שמתאים בעיניי לאותו משטח, ורוקמת אותו.
האמנות היא מתנה. אחרת לא הייתי שורדת
הייתי אומרת שכל הפעולות האלו הן תרפויטיות. כל אמנות בעיניי היא סוג של תרפיה אבל הפעולות האלו- מדיטציה, craft, קריאה, עלעול, כאילו מותחות את הזמן כדי לעכל את מה שקרה.
לחלוטין. יש משהו בהכנה של המשטחים והרקמה שמעניק לי מרחב וזמן כדי שהמוח שלי יהיה ריק. זמן לעכל את המילים ואת ההרגשה הכבדה שרק רוצים להיפטר ממנה ולהקיא אותה החוצה. כל אלו מתבטאים דרך הפעולה התרפויטית שבסופו של דבר היא גם אסתטית ו”יפה”. האמנות היא מתנה עבורי. בלעדיה לא הייתי שורדת.
את חוזרת הרבה פעמים על המשפט “תהיי יפה ותשתקי” שגם רקום על אחת העבודות. כלומר אפילו שיש חוויה טראומטית והמילים כבדות והלב נשבר, עדיין הנראות של העבודות, בדומה לחזות שאנו הנשים נדרשות להחזיק ולשדר, היא יפה ואסתטית ונעימה לעין.
לגמרי. בסופו של דבר עבודות דומות לאלו שכאן, הוצגו בחלל לעיצוב הבית וזה דיסוננס מטורף. בנוסף, נורית שאצרה וליוותה את התערוכה ידעה להציב ולתלות את העבודות בחלל מלא אור ואוויר, שמעניק מרחב נשימה תוך שצופים בהן.
ויש גם עבודות בתערוכה שאינן עוסקות בטקסטים של נגה.
נכון. אחרי שיצרתי כמה עבודות עם טקסטים של נגה, נכנס הצורך שלי לביטוי עצמי. כל העבודות הן ביטוי עצמי כמובן, אבל יצרתי גם עבודות שמבטאות רק את המצוקה שלי. העבודה הראשונה נקראת “האיש הרע”. זו דמות שאינה רקומה, אבל עשויה קווים אובססיביים שממלאים דמות שחורה. אחר- כך נכנס גם הנושא של העכבישות שהן דמות כפולה.
אי אפשר לדבר על עכבישות מבלי להזכיר את העכבישות של לואיז בורז’וואה כמובן, אבל מה זה אומר עבורך דמות “כפולה”?
על פי הפילוסופיה האינדיאנית העכבישה היא מצד אחד האמא הגדולה; טווה את קורי העולם, אורגת קורים (בצורת גריד) מייצרת את העתיד ומחבקת, ומן הצד השני גם צדה וטורפת באמצעות הקורים. דימוי העכבישה נולד בעקבות הרצון שלי לייצר לנגה עולם חדש, וגם ללכוד את האיש שפגע בה ולהמית אותו. הסדרה עם דימויי העכבישה מכילה את הדואליות הזו.
סדרה נוספת שנמצאת כאן עוסקת בדמות של אופליה. אופליה קפצה (נפלה) והתאבדה אחרי שחוותה ההתעללות נפשית מצד המלט. אני לא רציתי שאופליה שלי תתאבד אז “הצמחתי” לה כנפיים של עטלף. במסורת האינדיאנית העטלף מסמל מוות ולידה מחדש.
בשיר שכתבה נעמי שמר על אופליה (ורקום באחת העבודות) היא מתארת באוזני אופליה מדוע לא כדאי לה לקפוץ לנהר ומבקשת ממנה שלא לקפוץ. אופליה של שמר איבדה למעשה את כל הדברים היפים- את הפרחים, את חום גופה ואין לה סיבה ממשית להישאר. לעומת זאת את מעניקה לאופליה שלך כנפיים להיוולד מחדש, לצמוח ולעוף למרות הכל.
בהחלט. מבחינתי הסדרה הזו עוסקת בכך שאני מעניקה את הכוחות והחיבוק שנדרשים וממשיכה הלאה.
בתערוכה יש סדרה נוספת שעוסקת ביחסי אם ובתה ופונה אל הרחוב, עבודת מובייל, ועכבישים מפלסטיק שמטיילים על הקירות. מה את מתכננת לתערוכה הבאה?
האמת, אני לא יודעת עדיין. אני נמצאת היום במקום מלא בטחון שהיצירה שלי לא “תיעלם” גם אם אין לי עדיין תכניות לעתיד. אסגור את התערוכה הזו, אצא ל”חופש”, אעשה מדיטציות והתערוכה הבאה תגיע מעצמה.