בתערוכת הבוגרים של התואר השני בבצלאל יש פרויקטים ברמה מוזיאלית. ישנם גם כאלו שעדיף היה שיישארו כתה

תערוכת בוגרים של תארים מתקדמים באמנות היא תמיד אירוע מסקרן.

הסטודנטיות והסטודנטים נמצאים באזור ספר בו הםן נהנים ונהנות ממעמד סטודנטיאלי, אך בעצם, הםן כבר אמניות ואמנים בוגרים שמציגים ברחבי הארץ ולעתים אף בעולם. ועדיין, המעמד בו הםן נתונים ונתונות תחת עינו הפקוחה של מערך האמנות בארץ היא אינה דבר של מה בכך.

השנה הייתה מאתגרת במיוחד לסטודנטיותים של התואר השני בבצלאל. הםן עברו למשכן החדש ברחוב הרצל 119, ונאלצו להתמודד עם משבר הקורונה ולהמשיך ליצור במרחב הביתי. נדמה שהמשוכות הללו לא ריפו את ידיהם של הסטודנטיות וחלק מן הפרויקטים, על אף התנאים הרעועים ואולי דווקא בגללם, מתגלים כפרויקטים שמעונם העתידי הוא כנראה המוזיאון. ישנם גם לא מעט פערים בין הפרויקטים אבל הרוח הכללית היא אמביציוזית, מפוקסת, ובעלת מודעות אסתטית ופוליטית גבוהה.

הפרויקט של תמר כץ נקרא "הצוק" ומציג עבודת וידאו בשלושה ערוצים. כץ צילמה במגרש החניה הידוע לשמצה של חוף תל ברוך, בו רוחש מדי לילה שוק של נשים העוסקות בזנות. מדובר בחניון עפר שממוקם מעל חוף הצוק בתל אביב, ובלילות משייטות בו מכוניות מסחריות ופרטיות על פנסיהן, ומאירות/ מגלות את הנשים העובדות. השירות מתנהל כך שכשיש "עניין" מהבהב הנהג אות מוסכם, והאישה ניגשת אליו ל"סגור עסקה". כץ פולשת לסיטואציה הטעונה מלווה בניצבות נוספות, ואלו נטמעות ומבצעות פעולות פרפורמטיביות שמשתלבות בטבעיות בסצנה הלילית. בחסות העלטה הכל אפשרי והכל מותר, וחניון החול הופך לעולם שכולו במה.

העבודה נפתחת בשוטים דוקומנטריים מצמררים באגביותם. לאחר דקה או שתיים גובר ברקע מקצב תופים איטי ומדברי, מלווה בשוט של עץ דקל ואישה מחוללת באדום לוהט. אנו מתמסרים למחול המהפנט כשזה נקטע באבחה אחת על ידי הבהוב מוכר של נהג משאית. המדומיין והדיבשי חושף את מערומיו ומגלה יחסי כוח בלתי מעורערים בין טורף לנטרפת. בסצנה הבאה נחשפת דמות קרוס דראג אנדרוגינית, שעושה "ליפסינג" לצלילי השיר "I Got Life" השאול מן המחזמר "שיער". "יש לי חיים!" מפזמת הדמות, ו"חופש, וזמנים טובים וגם כאבי ראש לפעמים!", היא שרה ומנרמלת את קיומה וגם מעוררת שוב את הדיון הנושן בנוגע ל"בחירה" של הזונה את מקצועה. משחר ההיסטוריה מלחינות דמויות שוליים ומשוררות את סבלן, ואנו שוב נוטשים את המחשבות ונסחפים לתחושה האופטימית ולצלילים המתקתקים של השיר. בהתכוון או שלאו, כץ מבקרת את צריכת הזנות דווקא באמצעות משחק, משחקיות ושימוש ברפרנסים מזוהים מעולמות הקולנוע, התיאטרון והמוסיקה ומעניקה לנו מבט ער ומפוכח על חווית ה"Ticket To Ride".

בחלל הסמוך מציגה שיר לוסקי את "יחידה", אובייקט העשוי מצילומי סטילס ואלמנטים פיסוליים. האובייקט בנוי ממלבן של קירות גבס שנשברו/ נחתכו בכמה מישורים ומאפשרים הצצה למתרחש בין כתליו. במרכז, מוצב על הרצפה גזע עץ פיקוס מוקף ספסל מעגלי, נחבא מאחורי צילום של תלולית עפר על רצפת ביתית. צינורות חשמל צבעוניים נטמעים בתוך הקיר ומהדהדים את התצלום שמופיע מאחוריהם. שקי מלט או חול מוצגים מאחורי ויטרינה שקופה, רפים וממתינים לרכישה או לפינוי. לוסקי ממשיכה את עיסוקה במתח שבין צילום לפיסול, ומגלפת הברקות אמנותיות לכדי רגעים אורגניים ואסתטיים שהם גם רומנטיים וגם יפים כמעט מכל זווית.

בחדר אחר מציגה רננה אלדור מיצב וידאו בשם "אדים אחרונים". אלדור מזמינה אותנו לצפות בתהליך הפירוק של המכונית האישית שלה. היא מייצרת חגיגה שלמה סביב האירוע, והפירוק עצמו הופך לסצנה קולנועית דרמטית; הרכב מאופר כולו לבן כמו ב"glam room", צוות הפקה, צילום ותאורה מקיפים אותו, המוסכניקים השריריים הם בראד פיט ולאונרדו דיקפריו והמוסך-הוליווד. בשיא הדרמה אנחנו עדים לפיצוץ מבוקר של כריות האוויר ברכב, נושפים לרווחה את המתח שהצטבר. הכריות שבות ומופיעות בחלל עצמו בדמות שחקניות זוהרות בפרימיירה. הן מלבלבות מתוך הגאים סטריליים, זקופים ומצוחצחים, מבליטות את חזיתן המבריקה בגאווה. בעולם שבו לא ברור מהיכן מגיעים המוצרים שאנחנו צורכים, או כיצד הם מסיימים את מלאכתם, מציעה אלדור אלטרנטיבה נוצצת כמעט כמו החיים עצמם.

נדמה שהפרויקטים החזקים ביותר הם דווקא אלו שמהדהדים את המציאות התעשייתית והחברתית שבחוץ, אך ישנם מספר פרויקטים שמצליחים לברוא עולם מקביל.

הפרויקט של מעיין שחר מחולק לשני חללים ומכונה "שירת המקהלה". שחר היא בוגרת של המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, שולטת בקשיח וברך, ומפסלת במיומנות מנגנונים טכניים ורגשיים. בחלל התחתון מלטפות/ מכות אחת את השנייה שתי שבשבות שעירות ושחורות בגודל אדם. בחלל העליון יצרה שחר מזרקה ממגדלי דליים שחורים בעלי הבעות גרוטסקיות, ואלו מריירות ודומעות את המים שגודשים את הדליים. המנגנונים שמרכיבה שחר הם עונג שגובל בעינוי. בראשון ליטוף-מכה, ובשני מים מפכפכים שנובעים מתוך סבל מעוות ומייבב.

שרון אזגי מציגה גם היא מנגנון מורכב. המיצב שלה נקרא "פטיש", ולא היה מבייש אף גיק או חבלן מקצועי. אזגי חיברה את גופה למכשיר אק"ג שמודד את פעימות לבה, ומסנכרן אותן עם חומרי נפץ שממוטטים מבנה ארעי. ככל שאזגי מתרגשת ופעימות ליבה מואצות, כך גוברים הפיצוצים והמבנה קורס. בחלל הכניסה היא מצולמת בעת הפעלת המנגנון ובחלל הסמוך, מתועדת קריסת המבנה מבפנים. ארבע מצלמות תיעדו את פנים המבנה בזמן הפיצוצים, וכעת ניתן לשבת במרכזו ולחוות את אימת וחדוות ההרס. הקירות רועדים בזכות שני מכשירים שהוצמדו אליהם, והלבנים מתרסקות לצלילי פעימות ליבה ההולם של אזגי. המנגנון הוא חסר תכלית לחלוטין, אך ממחיש את הביטוי "קרס עליו עולמו" ומעורר הזדהות ואמפתיה עם רגעי החרדה וההתרגשות של אזגי.

פרויקטים נוספים שראויים לציון הם עבודת הוידאו של חמודי ג'נאם בה הוא מנסה ללמד את אמו המתבגרת להחליף בלון גז (עבודה מינורית ביחס למעמד אך מפלחת את הלב), שירן יצהרי מתרגמת אלמנטים ארכיטקטוניים משכונת מגוריה בחיפה לקיר עץ מט לנפול, עידית קופסקי מסליקה סאונד ביתי בתוך קירות החלל וחושפת הדפס אימולסי שמיששה בעלטה, אשחר חנוך קלינגבייל רושם בסיזיפיות את צלילתה של החללית קאסיני לתוך האטמוספרה, ועומרי דנינו ישן על ציור שפרק ורקם שוב ושוב תוך דיאלוג עם סדק בתקרה.

הפרויקטים האחרים הם בעלי מעוף. אך סובלים מעודפות או מחוסר, הצבה בעייתית, מינוריות שאינה תואמת את המעמד, או בליל רעיונות שאינם מתלכדים לכדי תחביר קוהרנטי שהיה ראוי להיות, בעיקר בשלב הזה, מוכן ומהודק לתערוכה בחלל מכובד. תערוכת גמר היא אינה סוף. היא ציון דרך וספתח לקריירה אמנותית רווית סיפוקים וחתחתים. כעת, השמיים הם רק ההתחלה.

דימוי ראשי: שרון אזגי. "פטיש"