שארית / רונית קרת
אוצר: גבי יאיר
סטודיו גבי יאיר, מוסינזון 3, תל אביב
נעילה: 30.5.26
היי רונית, ספרי מעט על עצמך ועל דרכך המקצועית. היכן למדת ומה היו התחנות המרכזיות שעיצבו את עשייתך?
מאז שאני זוכרת את עצמי יצרתי. בתחילת הדרך העבודה שלי הייתה אינטואיטיבית, אבסטרקטית וסוערת מאוד. לעיתים נעשתה בעזרת האצבעות. בשלב מסוים התעורר בי צורך ללמוד ציור פיגורטיבי באופן יסודי ומעמיק. המורה הראשון שלי היה ודים קופטירקובסקי בתל אביב. אצלו למדתי במשך כעשר שנים. הלימוד היה תובעני, קפדני וחסר פשרות, והוא דרש ממני לא רק שליטה טכנית אלא גם התבוננות עמוקה יותר בשאלות של זהות, שפה אמנותית ומסורת ציורית. ודים היה גם מי שעודד אותי להעמיק בצד התיאורטי של האמנות וללמוד את תולדות האמנות. זאת במטרה לברר, כפי שנהג לומר, “מי אני בכלל” בתוך הרצף הרחב של התרבות והאמנות.
המשכתי ללימודים במדרשה לאמנות בבית ברל, וסיימתי את לימודיי בשנת 2009. תקופת המדרשה הייתה עבורי משמעותית מאוד, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה מחשבתית. פגשתי בה מורים ואמנים שהותירו בי חותם עמוק, ובהם יאיר גרבוז, שנפטר לאחרונה ואני חשה בחסרונו מאוד. גרבוז נהג להגיע לתערוכות שלי, להתבונן בעבודות ולשוחח עליהן בחדות, נדיבות ואומץ. הוא היה מורה ומבקר יוצא דופן.
במקביל ללימודיי במדרשה למדתי גם תולדות האמנות באוניברסיטת חיפה, ובהמשך לימודי חינוך באמנות באוניבריסטת לידס. במשך שנים חייתי בתוך תנועה מתמדת בין סטודיו, מחקר ופדגוגיה: הלילות הוקדשו לציור, והימים ללימוד, הוראה והתבוננות תיאורטית.
מהו מוקד העשייה שלך כיום וכיצד את רואה את הזיקה בין אמנות, מחקר וחינוך?
מבחינתי, אני בראש ובראשונה אמנית. עם זאת, החינוך והמחקר אינם מתקיימים בשולי העשייה שלי, אלא מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. במשך שנים רבות לימדתי שיטות מחקר וספרות במסגרת המכינה הקדם־אקדמית באוניברסיטת חיפה, אך גם בתוך ההוראה הזאת חיפשתי תמיד את המקום שבו ניתן לפתוח שיחה רחבה יותר על אמנות, פילוסופיה, חברה ומשמעות.
נהגתי לומר לסטודנטיות ולסטודנטים שלי: “בואו נסיים עם החלק ה’משעמם’ שאני מלמדת, ונעבור לאמנות”. דרך הצגת תערוכות מרחבי העולם, מפגשים עם שפות חזותיות שונות ודיונים על משמעות היצירה, ניסיתי לחשוף אותם לאפשרות לחשוב דרך אמנות לא רק על אמנות. עבורי, ההוראה הייתה מרחב נוסף של יצירה: מקום שבו מחשבה, דימוי ושיחה נפגשים.
התחלת את דרכך בציור, אך כיום את מזוהה גם עם מיצבים גדולי־ממדים, בעיקר מקלקר. ספרי מעט על תהליך העבודה שלך.
הרישום הוא עבורי נקודת המוצא של הכול. הצטברו אצלי אלפי רישומים וסקיצות, שהם מעין יומן פנימי, דרך לפרוק מחשבות, חרדות, דימויים וזיכרונות. הרישום מאפשר לי ללכוד תנועה נפשית לפני שהיא מתגבשת לצורה סופית.
הציורים שלי נעים בין סקיצה לבין עבודה עצמאית. לעיתים הם משמשים בסיס למהלך פיסולי, ולעיתים הם עומדים בפני עצמם. אני מציירת באקריליק, אך לרוב בשמן על בד. בציור אני מחפשת חופש, תנועה ופריעה של גבולות. לעומת זאת, בפיסול בקלקר מצאתי שפה חומרית חדשה ומדויקת מאוד עבורי.
אינני עובדת עם הקלקר בדרך המסורתית של גריעה מגוש חומר. במקום זאת אני חותכת, מפרקת, מצרפת, מדביקה ומעבדת אותו בפעולה כמעט אובססיבית. החומר השברירי, הקל והלבן עובר טרנספורמציה והופך למבנים, דמויות, קרחונים ונופים מתפוררים.
לצד המיצבים אני יוצרת גם דמויות “שקופות”, מעין הומונקולוסים — גופים פגועים, נטולי איברים, חסרי תנועה או כפופים. אלו דמויות שמגלמות בעיניי קיום שנפגע: אנשים שהחיים סדקו אותם, או כאלה שנולדו מראש אל תוך פגיעוּת. מבחינתי, הפסלים הללו הם המשך ישיר של הרישומים שלי; הם רישום שהפך לגוף. בשנים האחרונות נוסף לכך עיסוק רחב־היקף בדימויי קרחונים, הנבנים אף הם מקלקר.
מה הוביל אותך להתמקד דווקא בדימוי הקרחונים?
העיסוק האקולוגי ליווה את עבודתי במשך שנים, אך בחמש־עשרה השנים האחרונות הוא הפך למרכזי, דחוף ובלתי ניתן להדחקה. נקודת המפנה הייתה ביקור בקרחונים בצ’ילה ובארגנטינה. המפגש עם הקרחון הפצוע והסדוק, ועם הרגע שבו מסה אדירה של קרח מתנתקת ומתרסקת אל המים ברעש מחריד, נחרת בי עמוקות. זהו מראה שאינו מרפה. באותו רגע הבנתי לא רק את יופיו של העולם, אלא גם את שבריריותו — ואת האפשרות הממשית של היעלמותו.
בתחילת הדרך ניסיתי להקים לעצמי מעין עולם חלופי. התחלתי לחקור את תולדות האדריכלות, ובבית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב יצרתי חלל לבן, טוטאלי, ששולבו בו אלמנטים מתקופות שונות בתולדות הארכיטקטורה. ביקשתי מהמבקרים לחלוץ נעליים או לעטות ערדליים של מנתחים, כדי לשמר את לובן החלל. בתוך המרחב כולו הייתה נקודה שחורה אחת בלבד — תזכורת לכך שאין שלמות, ושגם במרחב הנקי ביותר מתקיים פגם.
מאז יצרתי מיצבים רחבי־היקף בארץ ובעולם, ולרוב אני מלווה אותם גם בעבודות וידיאו. את אריזות הקלקר אני אוספת מן הרחובות, שוטפת, חותכת ומעבדת. עצם השימוש בקלקר טעון עבורי במשמעות: זהו חומר בלתי מתכלה, שמקורו בתעשיית הנפט, חומר המזוהה עם אריזה, בידוד, צריכה ותעבורה גלובלית. הוא חלק מן המערכת התעשייתית התורמת למשבר האקלים, ובו בזמן הוא מאפשר לי ליצור דימוי של קרחון — גוף טבעי, קדום ופגיע.
הפרדוקס הזה מרכזי בעבודתי: חומר לבן, קל ומבודד, שנועד להגן על חפצים, הופך לדימוי של טבע שנפצע בידי אותה מערכת שייצרה אותו.
כיצד את מתייחסת לחלל התצוגה? איך את מציבה את העבודות בגלריה?
אני נוהגת לומר: “רק תנו לי קיר ואני אסתדר”. החלל עבורי אינו רק מעטפת או רקע לעבודה, אלא חלק בלתי נפרד ממנה. אני אוהבת להשתלט על חללי תצוגה, לשנות את תחושת הגוף בתוכם.
אני מבקשת שהצופה י.תחוש את העבודה בגוף. לא רק לראות דימוי של קרחון, של שבר או של התפוררות, אלא להימצא בתוך סביבה שבה החומר, החלל, האור והקנה־מידה יוצרים חוויה כוללת.
העיסוק שלך במשבר האקולוגי באמצעות דימוי קרחונים, משתלב בשיח אמנותי עכשווי רחב יותר סביב משבר האקלים. בימים אלה את מציגה תערוכת יחידה בגלריה “גבי יאיר”, תערוכה שנראית שונה יחסית מעבודותייך הקודמות.
נכון. התערוכה הנוכחית, "שארית", שונה מתערוכות קודמות שלי והיא נולדה מתוך דיאלוג מתמשך, מורכב ומאתגר עם האוצר גבי יאיר. בתחילה ביקשתי להציג תערוכה שהתמקדה בעיקר בדמויות הפיסוליות שלי, אך גבי הציע להתבונן דווקא באיכויות המופשטות של הקלקר: במבנה, בטקסטורה, בקצב, בשאריות החומר ובצורות שנולדות ממנו כמעט מעצמן.
ניהלנו שיחות ארוכות, ולעיתים גם ויכוחים פוריים. הדיאלוג הזה אפשר לי להסיט את המבט מן הדמות אל החומר, מן הסיפור אל המבנה, מן הפצע האנושי אל השארית החומרית. מתוך כך נולדו עבודות חדשות.
התערוכה משלבת פסלי קלקר, עבודות קרטון, ציורים והדפסים. במובן מסוים, היא מסכמת תקופה של עבודה אינטנסיבית, אך באותה מידה היא גם פותחת כיוון חדש. אפשרתי לדיאלוג האוצרותי להוביל אותי אל מקומות שלא בהכרח הייתי מגיעה אליהם בעצמי, וזה היה עבורי תהליך אמיץ ומשמעותי.
ולסיום, מהו המסר המרכזי שהיית רוצה להעביר? מה היית רוצה שהצופות.ים והקוראות.ים ייקחו איתןם מן השיחה הזו?
הדבר החשוב ביותר עבורי הוא שהאמנות איננה תחום נפרד מן החיים, אלא דרך חיים. היא אינה מתקיימת רק בסטודיו או בגלריה, אלא באופן שבו אני מתבוננת בעולם, נושאת את כאביו ומנסה להבין את הפצעים שהוא מותיר בנו.
החינוך, המחקר והיצירה אינם תחומים נפרדים עבורי. להפך — הם חלקים של אותו מהלך פנימי: הציור בלילה, הרישום ברכבת, הפסל בגלריה, השיעור בכיתה, השיחה עם סטודנטיות.ים, המפגש עם חומר שנזרק לרחוב והופך לעבודה. הכול נובע מאותו דחף: להבין את הקיום שלנו כאן, להתריע מפני מה שמאיים עליו, ואולי גם להציע רגע של קשב, חמלה ואחריות.
בעבודתי אני מבקשת לגעת בשבר — האקולוגי, האנושי והחומרי — אך גם באפשרות לראות בו עדות. השארית אינה רק מה שנותר אחרי האובדן; היא גם המקום שממנו אפשר להתחיל מחדש.
