דמיינו חבורת נערות.ים יושבת על הברזלים מחוץ למתנ״ס הקרוב לביתכן בשנות ה-90, כדי להדגיש את קרבתם לממסד ובו בעת את חוסר שייכותןם למיינסטרים. אותה החבורה בדיוק הפכה לימים לסטודנטיות.ים לאמנות, בכדי להדגיש את קרבתןם להון ואת חוסר שייכותןם למעגל התעסוקה. ניתן להשליך את הדימוי הזה על מגזין Juxtapoz שנוסד באותה התקופה ומאז טיפח דורות של היפסטרים ושוחרי תרבות תחת מעטפת של תנועת נגד, לשוק האמנות של האצולה הדקדנטית. המגזין מתפאר היום בתפוצה הגבוהה ביותר של כתב עת לאמנות בארה״ב מסיבה טובה – התחרות כלל לא קיימת כשמגזינים אחרים מתגאים בכך שנמעניהןם מעטות.ים – קוראות.ים מבינות.י עניין בלבד.
באופן מעניין זהו גם סוד כוחו של המגזין, שעם השנים הפך מפנזין שפונה לאאוטסיידרים, אמניות גרפיטי ואקטיביסטיות.ים של תרבות הנגד בסן פרנסיסקו, לעיתון מודפס ודיגיטלי רציני לחלוטין. היום Juxtapoz מבין את קהל קוראותיו, כמו גם את המגמות הכלכליות שמשנות את שוק האמנות בשני העשורים האחרונים ולוקח בהם חלק פעיל. למעשה, המגזין הצליח למקם את השיח האמנותי בספירות שהיו בשוליים ובעבר לא נחשבו ברי שיח כלל – אמנות רחוב וגרפיטי, ספרי קומיקס, תרבות פופ ומוזיקה אלטרנטיבית- כל מה שנחשב עד שנות ה-2000 בהכללה, כאנדרדוג במקרה הטוב וכאמנות נמוכה להמונים במקרה הרע. בכך, Juxtapoz סייע בסידור, קיטלוג ועיבוד תרבות הנגד שפרחה באותן שנים, לקטגוריות ברורות וההירכיות שניתן להבין ולכן גם לסחור בהן.
Juxtapoz הוקם על ידי קבוצת אמניות ואמנים ובראשןם רוברט וויליאמס, שביטא את דעותיו הרדיקליות על מצב האמנות העכשווית דרך תנועת ״נמוכי המצח״ (Lowbrow), כלומר תנועת האמנות נמוכה. וויליאמס וחבורתו ביקשו לתת בית לחבריהןם, שבמשך שנים נדחקו לשולי השיח הממוסד. במפתיע, הם מצאו קורלציה בין אלו שעבדו בצביעת מכוניות ׳הוט-רוד׳ (סצינה פורחת בשעתו) למי שגדלו כנערות.י סקייטבורד ופתאום מצאו את עצמןם בסוף שנות ה-20 שלהןם עם משפחה וילדים, אך ללא שום הכשרה מקצועית או השכלה אקדמית. מכוניות "הוט-רוד" הן מכוניות אמריקאיות ישנות שעוברות ״שיפוץ״ ומוטענות במנוע גדול וחזק יותר לצרכי מרוצים, או כמענה לצרכים של בני מעמד הביניים האמריקאי שחווים את משבר גיל ה-40 ופחות מתחברים לאופנועי הארלי. תוך שילוב סצינות אמנותיות מסוג זה במגזין, הוא קנה לעצמו קוראים בקרב קהילות שוליים שהרגישו גאווה על כך שעבודתם מופיעה במגזין לאמנות עכשווית.
לזכותו של וויליאמס ייאמר, שהוא זיהה את הוואקום בשיח על יצירות חזותית שאינן ציור, פיסול וצילום ואת הצורך של יוצרותיהןם לשוחח עליהן. וויליאמס גם הבין את הפוטנציאל של שיח משוכלל יותר על תרבות חזותית שנמצאת בכל מקום כמעט: חדרי נוער, מועדונים ועל קירות השכונה.
צעירות.ים שהתחנכו על MTV, מגזינים לעיצוב וחוברות קומיקס, מצאו כמבוגרות.ים בית לתרבות במגזין של ווילאמס, ולמרות שהפן המסחרי של המגזין בולט היום וגורר ביקורת על מקורות ושורשי המגזין המרדניים, הוא עדיין מצליח לעשות את מה שהבטיח כשהוקם – קושר בין תרבות פופולרית לעולם האמנות, מטשטש את הגבולות ביניהם ומאפשר לכל אחת מהקטגוריות לזלוג אל השניה.
כיום המגזין מרוויח יפה מאוד ויוצא בגרסא מודפסת פעם ברבעון, עם עיצוב שהפך לאייקוני בין המגזינים לאמנות. Juxtapoz גם מפיק אירועי תרבות ואירועי פופ-אפ לתרבות רחוב, תערוכות בשיתוף מוזיאונים ומוסדות ומפיק ספרים וקטלוגים. המגזין הוא קול חשוב, לו רק בשל העובדה שהוא מוכּר ונפוץ מאד. אמניות ואמנים צעירים מהשוליים יפנו אליו לפני שיפנו למגזינים ממוסדים יותר, והרבה יותר קוראות.ים ייחשפו לעבודות אמנות שיגיעו מאוחר יותר לגלריות. המגזין יוצר בפעילותו אקו-סיסטם לעצמו ולמגזינים אחרים, ששותפים לדיאלוג חוצה קטגוריות אמנותיות מסורתיות, מה שממצב אותו כקטליזטור וכמד דופק משמעותי, למה שנחשב כאמנות עכשווית.