מאת: שירה פרידפרטיג
רוז ב.סימפסון (Rose B. Simpson) היא אמנית ממוצא ילידי-אמריקאי. היא נולדה ב-1983 ומתגוררת עד היום בסנטה קלרה פואבלו בקהילה של שבט הטווה (Tewa) בניו-מקסיקו. סימפסון היא בת לשושלת נשית של אמניות קרמיקה. היא יוצרת בתחומים מגוונים כמו קרמיקה ומתכות, אך עוסקת גם ביצירת מוזיקה, כתיבה, אופנה ואפילו בתכנון של מכוניות מעוצבות.
סימפסון היא בוגרת MFA בקרמיקה מבית הספר לעיצוב ברוד איילנד ובעלת MA בלימודים עיוניים יצירתיים מהמכון לאומנויות אינדיאניות. היא ביססה את מקומה בשדה האמנות בעיקר בזכות העיסוק שלה ב"עצמי" (Self), יותר מאשר בפוליטיקת זהויות שבטיות וסוגיות חברתיות של הזהות האמריקאית הילידית.
סימפסון מגדירה את עצמה כאמנית רב-תרבותית בעלת זהות כפולה (Two spirit person): "עבודת חיי היא חיפוש אחר כלים שישמשו לריפוי הנזקים שחוויתי כאדם בעידן פוסט-מודרני ופוסט-קולוניאלי; אובייקטיפיקציה, סטריאוטיפים וניתוק שמבטל את העצמי היצירתי בגלל הקלות של הטכנולוגיה המודרנית". היא מתייחסת ליצירות האמנות שלה כ"כלים לריפוי בתחום הפסיכולוגי, הרגשי, החברתי, התרבותי, הרוחני, האינטלקטואלי והפיזי." ביצירתה יש "מקום מהותי למורשת אמותיה ואבותיה ולאלמנטים מסורתיים, בשילוב עם תפיסות אסתטיות עכשוויות".
חימר, חרוזים, חוטים ולהבי מסור.
רוב העבודות של סימפסון עשויות מחימר בטכניקות שלמדה מאמה, האמנית רוקסן סוונטצל (Roxanne Swentzell) ומסבתא-רבתא שלה, האמנית רוז נרנחו (Rose Narnjo). לצד הטכניקות האלו, סימפסון פיתחה גם טכניקה משלה אותה היא מכנה "slap-slab". בשיטה זו היא משתמשת בפיסות משולשות של חימר דק כדי ליצור שכבות שמבנות את פסלי החימר שלה.
הפסלים שסימפסון יוצרת מייצגים לרוב דמויות אנושיות ואלו משתנות מבחינת גודל וחומריות; הן עשויות חימר, חרוזים, פיסות מתכות ועוד. חלק מהדמויות חסרות מגדר ונראות כטוטמים שבטיים, ולמרות שנדמה שהן מוצבות באינטראקציה אחת עם השנייה, כל אחת מהן עומדת בפני עצמה, שונה וייחודית.
הפסלים של סימפסון מבטאים את החזון האמנותי שלה ואת השילוב שהיא עושה בין רוח וחומר; מצד אחד, מלאי הבעה אנושית, מקושטים בתכשיטים ומבטאים קשרי גומלין עם הסביבה ומצד שני, עשויים מחומרים קשיחים שגורמים לדמויות להיראות אסרטיביות ודומיננטיות.
בראיון איתה אומרת האמנית: "אני חושבת שכולנו מחוברות.ים. כל יצור וכל חפץ על הפלנטה הזו. כאשר אני יוצרת אמנות, היצירה הופכת להיות חלק ממני. גם אם זה דיוקן של אדם אחר, עבורי זהו רגע של הזדהות". כמו שרשראות החרוזים שהיא יוצרת ועונדת לפסליה, כך סימפסון מחברת בצורה הוליסטית בין האישי והאינטימי ובין מגדר, זהות וייצוג, בתוך ההקשר ההיסטורי הרחב של הקהילה הילידית שלה, הדיכוי שהופעל עליה והחוסן שהתגלה בה ושאותו היא מנתבת לטובת הישרדות והשתלבות בחיים המודרניים. כאן אפשר לצפות בראיון קצר עם האמנית בסטודיו שלה.
