ב’עסק משפחתי’ משלבת נסרין אבו בכר בין זכרונות, חלומות, פוליטיקה והומור. ראיון

‘עסק משפחתי’

נסרין אבו בכר

אוצרת: מיטל מנור

גלריה סטודיו משלך

נעילת התערוכה יום שישי ה- 15.12.2023

מאת: גילי סיטון

נסרין ספרי קצת על עצמך, מתי התחלת ליצור אמנות והיכן למדת?

שמי נסרין אבו בכר, בתם של סובחי ותמאם, נולדתי בכפר זלפה בעמק יזרעל. למדתי את התואר הראשון באמנות וחינוך במדרשה לאמנות בית ברל, ומיד אחרי הלימודים התחלתי להשתתף בתערוכות ופרויקטים בארץ וגם בחו”ל. לפרנסתי, עסקתי בחינוך לאמנות במסגרות שונות. אחרי שהשתתפתי בכמה תכניות שהות בגרמניה ובאוסטריה, החלטתי להמשיך עם לימודי אמנות בגרמניה. למדתי את השפה הגרמנית באופן עצמאי, בנוסף לקורסים מקצועיים בירושלים וראמאללה עד שהגעתי לרמה הרצויה כדי ללמוד שם. היה לי הכבוד והעונג ללמוד לתואר שני Meisterschülerin באקדמיה לאמנות בלייפציג, שם גם זכיתי בשתי מלגות לפיתוח פרויקטים אמנותיים.

לגבי מתי התחלתי ליצור- אני לא ממש זוכרת, ואין תיעוד של אף יצירה שלי מהילדות. כן זכור לי שהייתי נוהגת להיכנס למחסן של אבא שלי הצבעי, מוקסמת בכל פעם מחדש מהצבעים והכלים, בודקת ומתנסה בטקסטורות ובחומריות שלהם. זכורה לי במיוחד חוויה מסוימת- זכרון שטמונים בו פנטזיה ויצירתיות; יום אחד כאשר הבחנתי בשאריות של גבס רטוב בדלי, יצרתי ממנו שני כדורים ודמיינתי שאלו ביצים של יונה. את ה”ביצים” הסתרתי בשיח קקטוס והאמנתי מעומק ליבי שתבוא יונה לדגור עליהם, עד שיבקעו מהן זוג יונים קטנות. צפיתי ועקבתי אחרי הביצים במשך זמן רב, אבל כמובן שהיונה מעולם לא הגיעה.

זה סיפור מצחיק וגם עצוב. איך זה קשור לדעתך לתערוכה ולעבודות שאת מציגה בתערוכה “עסק משפחתי”?

בתערוכה שמוצגת כעת ב’סטודיו משלך’ ונקראת ‘עסק משפחתי’ יש אמירה הומוריסטית וגם רצינית. הכותרת מתייחסת למשפחה שלי ולשאלות שקשורות אליה- זהות ותלישות, בית ויציבות מול נוודות, שייכות מול מבט מן חוץ. בתערוכה מוצגים תצלומים שלי כילדה קטנה, יחד עם אבא, אמא, דודים ודודות. הן נראות כמו תמונות משפחתיות בנאליות, אך אני מתערבת בחזות שלהם באמצעות חומרים שונים, תעשייתיים וביתיים- מלט לצד רקמות, בדים חוטים. הדמויות בתצלומים הופכות למן יצורי כלאיים שבין זיכרון לפנטזיה, איקונות שמימיות קדושות שהן עדיין בנות ובני משפחה ארציים. זה הצד הביוגרפי והאישי שלי בתערוכה וקיים גם צד חברתי- דרך בני משפחתי אני מציגה את מעמד הפועלים השחוק והשקוף אליו אני משתייכת, ושכלפיו אני חשה הרבה הערכה וסמפטיה.

סיפורו של חלל התערוכה מטעין את העבודות שלי גם ברוח פוליטית. העבודות מוצגות בסלון ביתו של הצייר המנוח פנחס ליטבינובסקי; הבית הירושלמי המפואר הזה היה שייך במקור למשפחת סלמאן אשר גורשה מביתה, ולצערי לא הצלחתי למצוא שום עדויות על המשפחה. אז אני מתארחת בבית סלמאן, שהפך לביתו של הצייר ליטבינובסקי והסיטואציה הזו מתקשרת אצלי לתחושת הביניים של שייכות וזרות.

שתפי קצת על תהליך העבודה שלך. מהיכן את מתחילה מבחינת הנושא, הדרך שאת עוברת עם העבודות ועד להצבה שלהן בחלל התערוכה.

אני משתדלת תמיד לעניין את עצמי וליצור מתוך סקרנות וחשק לעשייה. לפעמים אני חוקרת ומתעמקת באובססיביות בנושא מסוים, עד שמגיע משהו חדש.אני מניחה לדברים אבל גם חוזרת אליהם- זה מאפשר לי לראות אותם באור ופרספקטיבה נוספים. העבודה שלי מורכבת מחומרים וסיפורים; אני אוגרת חפצים, תמונות, טקסטיל, ונכנסת לחנויות חומרי בניין. בסביבת העבודה שלי אני משוחחת עם א.נשים ושואלת במיוחד את המבוגרים מה המשמעות של תרבות ואמנות עבורןם ומנסה ליצור בהשפעת החברה שסובבת אותי. מבחינת העבודה עצמה אני מאוד אקלקטית, משלבת מוטיבים מערביים ומזרחיים, בורגניים ועממיים, צעקניים ודלים, קיטשיים וביקורתיים, ילדותיים פתטיים ופוליטיים, ממסדיים ושכונתיים. אני חושבת וכותבת לעצמי הרבה דווקא בעברית ונהנית מאוד מתהליך היצירה. בעיניי התהליך הוא הכי משמעותי לקראת תערוכה- כאשר התערוכה כבר מוצגת בחלל אני מרגישה לעיתים ריקנות ועולות שאלות אחרות על אמנות; על חלל תצוגה, סוג הקהל, והיחס שלי כאמנית אל מול כל זה ומול המחשבה שמוזיאון זה סוג של בית קברות לאמנות. מעציב אותי גם וצורם לי שאחרי מסע מפרך, מלא מצבורים, הנאה וכמובן עמל, הקהל הרחב לא נחשף לתערוכות בגלריות, כיוון שעדיין לא מצאנו את הנוסחה איך להנגיש אמנות לכל רובדי החברה, ללא הבדל בין לאום דת או מין. זה משמר פער גדול, ואולי אפילו תהום בין עולם התרבות והגלריות לחברה הכללית.

זה באמת נושא חשוב וטוב לשמוע גם אמנית מגיבה למצב הזה. את התערוכה ‘עסק משפחתי’ אצרה מיטל מנור, ספרי קצת על הדיאלוג איתה לקראת ובמהלך התערוכה.

עם מיטל מנור עבדתי עוד בזמן ששהיתי בגרמניה. דרך ההתכתבות, המיילים והשיחות שלנו הרגשתי שיש כאן פרטנרית לעבודה משותפת. על העבודות עצמן עבדתי באופן עצמאי בסטודיו בצפון ומיטל הגיעה לביקורי סטודיו. מאוחר יותר עבדנו יחד על ההצבה בחלל, על הטקסט וגם תכננו את העבודה שצפויה במהלך התערוכה, שלב שהיה מאוד משמעותי עבורי במיוחד אחרי שלא הייתי בארץ 5 שנים.

יפה. האם יש תערוכות או פרויקטים עתידיים מתוכננים?

כרגע אני משתתפת בתערוכת מכירה בחיפה, בגלריה חדשה בשם Yalla Shoola, גלריה לאמנות עכשוית עם אג’נדה חברתית, מקומית וגם נשית. במקביל אני מחפשת מקום שיאמץ את התערוכה ‘עסק משפחתי’- אני כבר בהדברות עם כמה גלריות בארץ ובגרמניה ומאוד מקווה שהתערוכה הזו תנדוד לעוד מקומות.

במקביל ל-“עסק משפחתי” מוצגות תערוכות יחידה של מורן קליגר “התכתבויות” ו-חמוטל בר כהן עם התערוכה “ברוטו”. אוצר:רון ברטוש