יש מגזין אחד שקשה עד בלתי אפשרי להגדיר את גבולות השדה והשיח של עולם האמנות העכשווית בלעדיו.
על אף מקומו המכובד מאד, הוא לא המגזין הכי חשוב והוא גם לא בהכרח המגזין הכי נחשב. ייתכן שאין כיום מגזין יחיד שהוא ״הכי״; מגזינים שונים תופסים נישות שונות, חלקן מרכזיות יותר וחלקן שוליות. אך כעמוד תווך בין כל אלו, כנקודת ההתייחסות שאליה אפשר להתחבר או להתנגד, שם ממוקם המגזין ארטפורום.
נכון, למי שמכירות, מדובר במקור במגזין אמריקאי, ואפילו אמריקאי למהדרין. השורשים שלו נעוצים בסצנת הגלריות המסחריות של סן פרנסיסקו של תחילת שנות ה-60 ולאחר מכן בניו יורק. של שנות ה-70 וה-80. הוא היה שותף להתהוות סצנת האמנות של ניו יורק שעדיין מהווה את התשתית של האמנות המסחרית בצ׳לסי היום.
המגזין התפתח יחד ולצד האמנות האמריקאית, וממגזין מקומי של סוחר אמנות צעיר, הפך לאימפריה, בוודאי במונחים של עולם האמנות. בנוסף למגזין אפשר למצוא באפליקציה של ארטפורום המלצות לתערוכות על מפה אינטראקטיבית, כולל אפשרות לבנות מסלולי הליכה בערים מרכזיות בעולם. ממש בדומה למגזין ARToday בישראל.
בהקבלה, ארטפורום הוא מוזיקת פופ, או היקום הקולנועי של מארוול בעולם האמנות. אמנם לא מדובר בסוגה עילית אלא יותר בבידור, אך כל הכוכבות הכי גדולות משתוקקות לשחק בו. ההפקות מרהיבות ועובדים עליהם טובי המוחות. הסרטים שוברי קופות, השירים הם להיטים, אך אף אחד מהם לא יזכה או אפילו יועמד לגראמי או לאוסקר. אי אפשר לתאר את המוזיקה או הקולנוע העכשווי בלעדיהם, ומצד שני אין שום ציפיה שהסרטים של מארוול ישברו מוסכמות, יזכרו לעד או יהיו פורצי דרך. אף אחת גם לא מצפה לדבר משירי פופ. לאורך השנים נראה יותר כוכבות נשים, להט״ביות ומגוון של רקעים אתניים כפי שהזמנים מכתיבים, אך לא יותר מזה. לא עירום גברי ולא סצנות נועזות בין בנות אותו המין. לא אתגור של ההגמוניה ומעט מאד מרד במוסכמות.
ארטפורום שייך מאז 2022 לאותה חברה שמוציאה לאור את ״רולינג סטון״, שמשמשת פחות או יותר באותו תפקיד בעולם המוזיקה העכשווית שארטפורום משמש בו באמנות. במילים פשוטות, ארטפורום הוא המיינסטרים, המסמן שלו והמסומן שלו.
כמי שמגיע מלב הסצנה האמנותית של ניו יורק בשנותיה החשובות ביותר, ארטפורום נהיה הקו המחבר בין עיתונות להון, בין טרנדים מסחריים לקוראות.ים, בין שערוריות ודיווחים עיתונאיים לבין יצירת גבולות לשדה קטן שקשה להגדיר. מה שהופך את ארטפורום לכה חשוב הוא היותו נאמן לשמו כפורום לאמנות. יש בו משהו ישיר וללא התחכמויות; אפילו הלוגו של המגזין הוא פשוט שמו באותיות דפוס בולטות.
כמו בפורום רומאי, תוכלו למצוא בו מכל וכל, כולל מאמרים מאת הכותבות והכותבים, האמניות והאמנים הכי ידועות.ים בתחומןם. המגזין מפרסם מאמרים אקדמאיים, ביקורות על תערוכות, קולנוע וספרים ודיווחים על הנעשה בעולם האמנות. את המאמרים האלו ניתן למצוא בין שלל מודעות הפרסומת לגלריות ולתערוכות שמרכיבות את רוב המגזין המודפס. תוכלו לקרוא שם על התערוכה ״פבלו-מאטיק״ שעליה נכתב גם כאן, על חילופים של מעצבי-על בחלל החדש של גלרית ׳דיוויד זווירנר׳ היוקרתית בניו יורק, מינויים חדשים של אוצרות ואוצרים למוזיאונים, האמן הנבחר של ארה״ב לביאנלה בונציה וגם על חבר הדירקטריון של מוזיאון המומה שמואשם באונס קטין. זאת ידיעה חריגה לא רק בגלל חומרת העבירה, אלא בגלל שארטפורום מתוקף מעמדו מתייחס לסוגיות שמגזינים קטנים יותר לא יכולים להכנס אליהן. לרוב המגזינים אין את הגב הכלכלי לצאת כנגד אנשי הון, ואילו לארטפורום לא חסרים משאבים כלכליים ותמיכה ציבורית רחבה לצאת למלחמות משפטיות ומאבקים עם אנשי מפתח בזירה האמנותית.
בעבר, היה זה ארטפורום שיצא נגד משפחת סקלר, שעשתה את הונה בתעשיית התרופות והסתירה מאנשי רפואה את התכונות השליליות של התרופות שיצרה. הצלמת נאן גולדינג כתבה מאמר על התמכרותה לאופיאודים, והתחילה תגובת שרשרת שנמשכת עד היום, בה מוזיאונים מסירים את שמם של משפחת סקלר מרשימות התורמים, ויחד עם השם את סכומי העתק שאלו השקיעו במוזיאונים. לא דבר של מה בכך. ארטפורום גם פרסמו את הקשר בין וורן קנדרס, חבר דירקטוריון במוזיאון הוויטני, לבין חברת בת בבעלותו שמייצרת גז מדמיע. הגז המדמיע שלו, שנאסר לשימוש על פי אמנת ז׳נבה, משמש לפיזור הפגנות ופגיעה באזרחים ברחבי העולם, כולל בישראל ופלסטין. קנדרס פרש בסופו של דבר מהוויטני, והמוזיאון בתגובה הזמין את ״ארכיטקטורה פורנזית״ להשתתף בביאנלה שלה עם עבודה על קליעי הגז המדמיע של קנדרס.
מקרים מהסוג הזה דווקא מסמלים כמה חשוב מקומו של המיינסטרים, גם מתוקף היותו מסמן של טעם ומייצג של הון, אבל יותר מכך, כשומר סף מתוקף היותו מייצג של מטען תרבותי וגבולות גזרה אתיים ומוסריים. זה לא תמיד היה כך. עורך ראשי של ארטפורום הודח לפני קצת יותר מעשור כשהוגשו נגדו תלונות על הטרדה מינית של עובדות, והמוציא לאור של המגזין הגן עליו בטענה לפגיעה בשמו הטוב. אז, בהתאמה, הכותבים במגזין היו בעיקר גברים, כמו גם מושאי הסיקור שלהם. היום הנהלת המגזין פרוגרסיבית הרבה יותר, וזה ניכר בכמות הכותבות ומגוון המוצאים מהם הן מגיעות.
טוב שלפחות לעת עתה, הפורום המרכזי של עולם האמנות מתגאה במאבקים כנגד אלו שמנסים להזיז את הגלגל לאחור.