מה קורא? יהונתן ה.משעל ממשיך לסקור מגזיני אמנות בינלאומיים והפעם: כסף במקום אמנות

מאת: יהונתן ה.משעל

אחד מהנצחונות הגדולים של הקפיטליזם האמריקאי הוא הטמעת התפישה שחיי הרוח לא עולים כסף. בעוד שבתרבויות עד העת החדשה השקיעו סכומי כסף ומשאבים ניכרים לטובת חיי התרבות, בין אם באופן פרטי או ממלכתי, בארה״ב אמנם השלטונות השקיעו סכומים גדולים בייצור תרבות אמריקאית מובחנת, אך באותו הזמן הפיצו את המסר שאמנות ותרבות נעשים מתוך תשוקה לדבר ולא מתוך רצונות חומריים.

הרעיונות האלו אומצו בראש ובראשונה על ידי אמניות ואמנים, שהרגישו חובה להיות מנותקים מהמנגנון הקפיטליסטי עצמו. כלומר, אם בעבר עבודת אמנות, עיטור קתדרלה או מופע רחוב היו מוצרים בעלי ערך רוחני וכלכלי בעת ובעונה אחת, היום אמנות היא בעלת ערך כלכלי רק כחלק וכנגזרת מהשתתפותה ב׳שוק האמנות׳. כך נוצר מצב שכולנו מכירות היטב – אמניות.ים נדרשות להחזיק סטודיו, ללמוד שנים טכניקות, שפה וידע מקצועי, לעסוק בתחום באופן יום יומי כמקצוע, ולא לקבל דבר בתמורה. 

עבור רג׳ינה דבטי, יוצרת וכותבת, אמנות היא לא רק תשוקה לדבר אלא צורה מתמשכת של מהפכה. מהפכה ממש, שמצליחה כל פעם לשאול שאלות מהותיות על הסדר הקיים ולהציע אלטרנטיבות דרך עבודות אמנות. מי אתגרו את ספירות המחשבה לאורך המאה ה-20 אם לא אמניות ואמנים? מי משתמשות.ים בחומרים באופן שמותח את היכולות שלהם לקצה גבול האפשרויות הפיזיות, ומי קוראות תיגר על ממסד האמנות עצמו? נכון מאד, רק לאמניות ואמנים יש את הכלים והשפה לביקורת תרבות אפקטיבית, באופן שגם נשמע בצד השני. דווקא מתוך המתח שבין הטבעת מטבעות של שוק האמנות בצורת עבודות חדשות בעלות ערך כספי, לבין יצירת מטענים רוחניים וערכיים דרך אמנות, נמצא המפתח למהפכה מחשבתית. הרי רק מי שסוחרות.ים באמנות באמת זכאיות.ים לחוות אותה בשני המישורים הבסיסיים שלה, כמוצרים בעלי ערך כלכלי ורוחני. מגזין האמנות שדבטי עורכת נקרא ״We Make Money Not Art” בדיוק בשם ועל בסיס רוח הדברים הללו.

דבטי, בלגית שמתגוררת כיום באיטליה, לוקחת את התפקיד שלה ברצינות רבה. היא הקימה את הבלוג/מגזין שלה בשנת 2004 כפלטפורמה לביקורת תרבות, והוא עוסק בעיקר באמנות עכשווית עם דגש על מדע וטכנולוגיה, ונגיעות בעיצוב ואופנה. בהיותה הכותבת הראשית במגזין, מרשים לראות את הפריסה הרחבה של הסיקור שלה, והעומק מעורר ההשתאות שהיא מבינה מתוכו את הנושאים עליהם היא כותבת. אפשר ממש לחוש את הנוכחות והתשוקה שלה לדבר. כבלגית, היא כותבת מתוך מודעות לעבר של מולדתה ככוח זר שעיצב את מרכז אפריקה של ימינו ועל ההשלכות העכשוויות של מאות שנות קולוניאליזם; כאשה, היא כותבת מתוך ביקורת פמיניסטית, וכאוצרת עצמאית היא כותבת ממקום מודע לנושאים הבוערים באמנות עכשווית. 

מקבץ רק מהתקופה האחרונה: במאמר שרלוונטי גם לנו בישראל, דבטי כתבה דו״ח על חופש האמנות באירופה, לאור השתקה של עבודות אמנות באופנים שונים בידי מוסדות וארגונים או הציבור. לאחר ההייפ מטכנולוגיית ה-NFT, היא יצאה לחקור את ההשפעה של המטבע החדש על הסביבה ועל שוק האמנות המקומי, דרך סקירה של פרויקט ליצירת NFT פיראטי ומסחר בו בפלטפורמות דיגיטליות ובעולם האמיתי. בשורת מאמרים על אימפריאליזם ומיליטריזם רוסי, אמריקאי ובריטי, דבטי מספרת איך פרויקטים אמנותיים מצליחים להבקיע חומות של ניטור ומעקב, סכסוכים גיאופוליטיים וכלכלת שוק חסרת מעצורים. 

כאמנית ומהפכנית ריאליסטית, המגזין של רג׳ינה דבטי מצהיר שיציבות חומרית הכרחית למהפיכה, ויוצא נגד התפיסה שאמנות צריכה להעשות בחינם או ״תמורת חשיפה״ שאינה שווה דבר. בעולם פוסט קולוניאליסטי, פמיניסטי ורב מגדרי, אין מקום לדיכוי כה חמור של שדה האמנות על ידי שדה האמנות עצמו. בלשונו של קארל מארקס, הגיע הזמן להשתלטות על אמצעי הייצור. אנחנו בעד. 

דימוי ראשי: Halil Altindere, Ballerinas and Police, 2017