אמנות בארץ

"שרה את שלא שרו לה". על תפקידן של נשות משפחת אבו-שקרה בתערוכה 'רוח האדם, רוח המקום'

אוצרת התערוכה גליה בר אור מספרת את סיפורן של הנשים הנוכחות והפועלות במשפחת אבו שקרה

"מהשמים יורדים גשמי הברכה אל האדמה, והאדמה מוציאה מיני צמחים.

מהשמים יורד הדבר הזה אל אדמת הלבבות;

הלבבות רוטטים, ומכל ידיעה היורדת עליהם נובטים מיני צמחים;

סודות, חוכמות, ייחוד, ביטחון, תפילה חרישית, קרבת האל יתעלה;

וצומחים בתוכו מדבריות וערבות, ימים, נהרות והרים;

הוא נהיה מקום מפגש לבני אדם ושדים, מלאכים ורוחות.

הדבר הזה הוא מעֵבר לשכל, גבורה וכוח של ממש, רצון וידע של האל עצמו;

הוא נותן אותו ליחידי סגולה, למתי-מעט בין בני האדם".

עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, "גילוי הריבון ושפע הרחמן"[1]

מפגש לבני אדם ושדים, מלאכים ורוחות. אבו-שקרה בעין חרוד

מאת: גליה בר אור

בימים אלו מוצגת תערוכה לאמני משפחת אבו שקרה במשכן לאמנות עין חרוד בשם 'רוח האדם, רוח המקום', באוצרותןם של גליה בר אור וחוסני אלח'טיב שחאדה. בתערוכה מציגים ווליד, סעיד, פריד, עאסם וכרים אבו-שקרה. כחלק מהתערוכה, מפנה סעיד אבו שקרה את זרקור ההשראה והמקורות האמנותיים לאם המשפחה, מרים.

מרים. 1970 במקורב

בבית ילדותם של האחים ווליד, סעיד, פריד ובן דודם עסאם, הנשים היו הנוכחות והפועלות. האב וגם הסב, התחתנו עם נשים נוספות והתגוררו בבית הסמוך כשהחצר המשפחתית נותרה משותפת. בבית הקטן של האישה הראשונה מרים, ישנו שבעת הילדים בחדר אחד עם אמם ובחדר נוסף התגוררה "סבתא בלקיס", שהתעוורה בצעירותה בתאונה, ומרים דאגה גם לכל צרכיה. מקור משפחתה של מרים בת יוסף שריידי ג'בארין, כמו גם של סבתא בלקיס, הוא בשורשי הזרם הסופי באסלאם.

סבתא בלקיס, או בשם נעוריה בלקיס שייח' זייד אל-כילאני, היא נצר למשפחת עבד אל-קאדר אל ג'ילאני (מחבר בית השיר המצוטט לעיל) – משפחה שאילן היוחסין שלה מגיע עד לנביא מוחמד ומשפחתו בעיר מכה. בלקיס הייתה גם סבתו של עאסם, בן הדוד של האחים, שהתגורר בבית הסמוך עם חצר משותפת.

סעיד אבו שקרה. 1998

מקומן של האֵם והסבתא היה מרכזי בחייהם ובעולמם של בני המשפחה, אם במישור המעשי של הקיום היומיומי, ואם בהקשרי ההשראה והרוח. באשר לאב, עבד אל-קאדר – הוא  היה גבר בעל תעוזה וסמכות גם מחוץ למעגל המשפחתי, באום אל-פחם. "גדלנו על טהרת הרוחניות של אמא וסבתא. מאבא לא קיבלתי גירוי רוחני", מספר סעיד. מורשת סיפורית וחזותית עשירה ועמוקה של יופי ודמיון, הכלה, חמלה ואמונה בטוב נכחה בבית, שהנשים היו בו דומיננטיות. לקושי, שהיה נוכח כל חייה, התייחסה האם מרים כאל אפיזודה חולפת ולילדיה העבירה מסרים של אהבה וכבוד לאחר. העבודה הפנימית והנוכחות הרוחנית והמוסרית של האם, שבשל תנאי חייה לא למדה קרוא וכתוב, נטועה בשורשים האמוניים הסוּפיים שהנחילה בדרכה לילדיה. כשביקש בכורה ווליד לצאת ללימודי אמנות, התנגד לכך אביו, אך מהאם והסבתא קיבל תמיכה ועידוד ללכת בנתיב שביקשה נפשו.

מרים ופריד 1973 במקורב. צילום: ווליד אבו-שקרה

זמן קצר לאחר שסעיד ופריד פתחו את הגלריה באום אל-פחם (1996), סיפרה האֵם על חלום שחלמה בו ניצבו בניה בנוף אגם מופלא, ביום צלול ובהיר. אל האגם הגיעו עוד ועוד ציפורים בכל גוני הקשת, שעפו והשתכשכו במים. האֵם פירשה את החלום כסימן לכך שהגלריה תזכה להצלחה ותהווה מקור השראה לכל גזע, צבע ומוצא, בדומה לציפורים שהגיעו אל האגם. בזמנו, הייתה זו ברכה וגיבוי לעשייה של בניה וכיום, חלום שהתגשם כדרכם של חלומות המופיעים – כבשורה טובה או כאזהרה – למחוננים בקשב בחסד האל. בתיאורה של האם נרמז גן העדן כפי שהוא נתפס באסלאם; עובר כחוט השני בספרות הסוּפית העתיקה. מרים אמנם לא קראה בספרות זו, אך דימוייה הוטמעו בעולמה הפנימי. בבלי דעת התכתב חלומה גם עם שירו של אל-ג'ילאני, שמדמה מקום נשגב שנבנה על "אדמת הלבבות" כמצע למפגש אמנותי חוצה גבולות ומוסכמות.

לאמנות, כפי שהבינה אמם של בני אבו-שקרה ממקומה הרוחני ובחושיה האינטואיטיביים, יש כוח להיות "מקום מפגש לבני אדם ושדים, מלאכים ורוחות". לכן גם ביקשה מבנה ווליד בשכבה על ערש דווי שיחזור לאמנות, אחרי 35 שנים בהן הדיר את האמנות מחייו: "האמנות היא מתת אל, היא חשובה לנו, היא חשובה לכולם".

סעיד אבו שקרה. 1998

בשיח האמנות המקומי מזוהה עבודתו של סעיד בעיקר עם רישום בעלי חיים. דמות האישה שהייתה משמעותית ביצירתו מראשיתה, כמעט ולא זכתה להתייחסות, למרות שכבר ב-1995 הוצגו דמויות הנשים שלו בתערוכת יחיד במוזיאון עוקשי בעכו (אוצר מרדכי עומר). ברישומיו המוקדמים משנות ה-90 הִרבה סעיד לצייר נשים מבוגרות. אין זה מקרה, שמכל המראות שאליהם נחשף בעיר הגדולה, התמקד מבטו בעיקר בנשים קשות-יום. הוא מיעט לצייר גברים ובאלה שצייר, נדמה כי לא גייס את תעצומות הנפש ששיקע בדיוקנאות הנשים. הנשים ממלאות את חלל הציור, עטויות רחש של טביעות קטנות, נקודות וסימנים חוזרים, זרמים ומשקעים והאור הבוקע מהן הוא עור הנייר החשוף.

בתקופת מגפת הקורונה שלוותה בעימותים ומלחמה, יצר סעיד סדרת רישומים עזה, באיכות גרוטסקית הבוקעת מצחוקו המבעית של הצבוע. הרישומים עשויים בחומריות פחם שמהדהדת שריפה, סימנים של אבל, התנגשות, מאבק ומעברים מתחלפים בין אור לחשכה. ברישומים מופיעה גם צבועה המניקה את גוריה וחושפת שיניים כמגן, לצד רישומים של דמויות נשים.

סטילס מתוך הסרט "מרים, שרה את שלא שרו לה"

רישומים אלו מוצגים בתערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, יחד עם עבודת וידיאו חדשה שיצר בשיתוף עם יעלה זלאייט ובילאל סעד, והסתיימה ממש עם פתיחת התערוכה בעין חרוד: בחודשי חייה האחרונים (2009), העביר סעיד את אמו מרים לביתו ובני המשפחה סעדו אותה, בהעניקם לה הוקרה ואהבה. סעיד הציב מצלמת וידאו בחדרה והסריט עשרות שעות בקלטות וידאו, בהן מתועדים המפגשים האחרונים של אמו עם קרובים וידידים שהגיעו לפקוד אותה בחדרה ולקבל את ברכתה. בסרט מוצגות 8 דקות ערוכות מתוך 25 קלטות הווידאו.

בסרט, אצבעותיה של מרים הישישה קולעות לצמה את שערה והיא שרה "את שלא שרו לה". זהו שיר פרידה שחתנה המיועד מזמר, ולא לה, אלא לאחותו לוטפיה – שעזבה את ביתם בהצלבת נישואין זו ("בודול") ונישאה לאח של מרים. החתן בן ה-27, שר או מקונן על אחותו בעת שכלתו מרים עושה דרכה אליו והיא עודנה ילדה.

רק בימיה האחרונים (2009) שיתפה האם לראשונה במילים את טראומת הילדות, הנעורים, ואובדן הבית ב-1948. הסרט מתמקד ומהדהד את מה שקשה לנסח במלים גם כיום, 81 שנים אחרי. ממקום של הכלה צמחה "משפחת אמנים מחוללי שינוי", כותב סעיד בהקדמה לסרטו "מרים, שרה את שלא שרו לה".

השקת הסרט מרים, תהליך יצירתו ושיח אודותיו יתקיים בשבת 14.1 שעה 11:00 אודיטוריום מירון סימה, משכן לאמנות עין חרוד.

רוח האדם, רוח המקום | אמני משפחת אבו-שקרה בעין-חרוד. אוצרות: גליה בר אור, חוסני אלח'טיב שחאדה. עד 13.5.2023

[1] עבד אל-קאדר אל-ג'ילאני, "גילוי הריבון ושפע הרחמן", תרגמה מערבית: שרה סבירי (עורכת), הסוּפים: אנתולוגיה (אוניברסיטת תל-אביב ומפה הוצאה לאור, 2008), עמ' 212-211.

0 comments on “"שרה את שלא שרו לה". על תפקידן של נשות משפחת אבו-שקרה בתערוכה 'רוח האדם, רוח המקום'

השאר תגובה