בימים אלו בהם בוער שוב הסכסוך ארוך השנים, משוחחים האמנים שי יחזקאלי, סולימן מנסור ואמנון דוד ער על היעדרו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמנות המקומית
מאת וויליאם ג’. פורני
במהלך שנותיו הארוכות, אמניות.ים רבות.ים הושפעו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, כשפעמים רבות אותותיו מוצאים ביטוי באמנותןם. המאבק שפרץ באמצע המאה הקודמת מתלקח מעת לעת ומערער את כל הצדדים המעורבים בו; זהו אחד הסכסוכים הארוכים בתקופה המודרנית ואין כל רמז לפתרונו באופק.
בימינו, אמניות.ים ישראליים ופלסטיניים סבורים.ות, כי הסכסוך הממושך והבלתי פתיר נמצא במבוי סתום, הוא אינו מייצר עוד תהודה ומותיר א.נשים בתחושת ייאוש. נראה שמנהיגים פוליטיים כמו גם מנהיגים דתיים, אינם מעוניינים לקדם וליישם את מה שנדמה שהוא המענה המקובל ביותר: שתי מדינות לשני עמים – מה שיביא לגיבושה של מדינה פלסטינית עצמאית.
ביקורו הראשון של נשיא ארה”ב ג’ו ביידן בישראל לפני מספר שבועות לא עורר תקווה מיוחדת לגבי חידוש השיחות המוקפאות בין שני הצדדים. פשרה התחלתית הסתמנה בתאריך ה-8 ביולי, בשיחת טלפון שערך ראש ממשלת ישראל יאיר לפיד, כששוחח עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ויצר קשר אחרי חמש שנים של שתיקה הדדית.
בימים אלו שוב מתלקח הסכסוך וזורה אימה, חרדה ואיבה בין הצדדים המעורבים.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמנות: “התעלמות מעַוְולוֹת”
בישראל רוחשת סצנת אמנות תוססת; חלקה הגדול מתרכז בעיר תל אביב-יפו בה ממוקמות גלריות לאמנות ומוזיאון תל אביב שמאכלס את “האוסף הנרחב ביותר של אמנות ישראלית”. המוזיאון נתמך בין השאר על ידי נדבנים אמידים כמו בני שטיינמץ. ירושלים משמשת גם היא כמרכז תרבותי חשוב במדינה. בעיר שוכן מוזיאון ישראל שמחזיק באוסף גדול של יצירות אמנות עכשוויות, כמו גם ממצאים וחפצי אמנות ארכיאולוגיים. תחת המוזיאון מנוהל בסמוך גם מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה, שזוכה לתרומות נדיבות ביניהןם של הפילנתרופ הקנדי סמואל ברונפמן.
האמן הישראלי שי יחזקאלי מספר על חוסר הביטוי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמנות: “אמניות.ים ישראליות.ים, בדומה לשמאל הישראלי, הפכו במידת מה לאפתיים וחסרות.י תקווה לגבי הסכסוך והכיבוש. ישנןם כמובן יוצאות.י דופן, אבל הןם מעטות.ים ואינןם בולטות.ים.” זה לא אומר בהכרח שאמניות.ים מקומיות.ים אינןם מושפעות.ים מההתפרצויות הנשנות והאלימות בין הישראלים לפלסטינים.
הצייר בן ה-43, יליד ירושלים, טוען ש”כבר אין נושאים מובהקים בהם עוסקת האמנות הישראלית”, כיוון שהפכה גלובלית בדומה למקומות אחרים בעולם. “אני מזהה את האפתיות וחוסר התקווה שרוב הישראליות.ים שותפות.ים להן בימינו”, אומר יחזקאלי, המתגורר כיום בתל אביב. “רוב הא.נשים מתעלמות.ים מהעוולות, כי הןם מרגישות.ים חסרות.י אונים, חוסר אמון בשלטון או פשוט כי לא אכפת להןם. אני אישית גם לא מעוניין ב״אמנות פוליטית״ לשמה שלרוב תנוסח כפמפלט. זה יהפוך למהלך אמנותי מעניין רק אם המציאות המבעיתה הזו תתגנב לתהליך היצירתי האורגני ותטעין אותו באנרגיה”.
“אין עניין” בפתרון הסכסוך
עבור האמן אמנון דוד ער, יליד תל אביב המתגורר כיום בברלין, פתרון הסכסוך טמון דווקא בהרחקת מנהיגים פוליטיים ודתיים אופורטוניסטיים. “אני חושב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כמו סרטן שמשפיע, גם אם בעקיפין, על כל היביטיה של החברה הישראלית. זהו אחד המקורות המרכזיים לאי-יציבות פוליטית, ויחד עם הגל הפופוליסטי הבינלאומי הנוכחי, גם לאובדן ערכי המוסר בחברה הישראלית.”
ער, בן ה-49, שהציג לאחרונה בירושלים אך איננו נלהב לשוב ולחיות במולדתו, טוען כי “האפתיות היא תירוץ לאי לקיחת אחריות והנכחת הפחד”; משמע, שאין שום מוטיבציה פוליטית להבאת הסכסוך לידי סיום. “אין לי תקווה כרגע לגבי השגת רגיעה בנוגע לסכסוך, אבל אלמלא אינטרסים פוליטיים ודתיים והסתה מתמדת, אני מאמין שהיה קל יותר לפתור את הסכסוך”. “אחת הסיבות העיקריות להגירתי מישראל” אומר ער, “הייתה ההבנה העצובה שעם ההנהגה הנוכחית שלנו, אין כל אינטרס לאומי למציאת פתרון לסכסוך, מה שמוביל בהכרח לשחיתות מוסרית ופוליטית”.
לחיות עם הדרה, לבטא אותה דרך האמנות
האמן הפלסטיני סולימאן מנסור, שציוריו טעונים במאבק ובתחושת הזהות הפלסטיניים, מסכים עם עמיתיו הישראלים שכרגע אין פתח לתקווה בנוגע לסכסוך, אבל הוא מאמין שיום אחד זה עשוי להשתנות. “אני מרגיש שהמצב הנוכחי הוא חסר פתרון מבחינת האמניות.ים הפלסטיניות.ים, כמו גם אצל האמניות.ים הישראליות.ים, אבל בטווח הארוך, אני אופטימי. ישנם שינויים איטיים בעולם ומשהו מהם עשוי להשפיע גם על המצב כאן. אף אחת.ד לא יכול.ה לחיות כמו שאנחנו חיות.ים לנצח, הן הכובש.ת והן הנכבש.ת, ולכן אני מאמין שהשינוי חייב להגיע בסופו של דבר”.
מנסור בן ה-75 אינו מכחיש את ההשפעה שיש לסכסוך על יצירותיו ועל יצירותיהןם של אמניות.ים אחרות.ים. “לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש השפעה עמוקה על האמנות שלי ועל אמניות.ים פלסטיניות.ים רבות.ים, כמו גם על הרבה משוררות.ים וא.נשי ספרות, קולנוע ומוסיקה. בתחילה התרחשה הנכבה ואחריה הכיבוש ב-1967 שנמשך עד היום- החוויות והזיכרונות שהאירועים הללו הביאו איתם השפיעו על כל מהלך החיים שלנו ואי אפשר פשוט להתעלם מכך, במיוחד א.נשים שעוסקות.ים בביטוי אמנותי”, אומר מנסור.
“קשה לומר שאנחנו אוהבות.ים את ההשפעה הזו, ורבות.ים מאיתנו מייחלות.ים שנוכל לפתח את האמנות שלנו בצורה “רגילה”. אבל אנחנו לא יכולות.ים להתעלם או להתכחש להשפעתו של המצב הפוליטי”.